"וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, ג)

הפיסקה האחרונה בפרשת השבוע, עוסקת בהיצמדות בני ישראל לבעל פעור. "בעל פעור" היה עבודה זרה, שעובדיו היו עושים פסל ומתפשטים ועושים בפניו את צרכיהם. בעקבות חטא בני ישראל לבעל פעור מתו 24,000 איש, והתורה אף מדגישה שבגלל חטא זה "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל". מה כל כך נורא בחטא פעור?

אם ננסה לעמוד על האידיאולוגיה העומדת מאחורי הפולחן ל"פעור", נדמה שנגלה שהיא מסמלת אידיאולוגיה שעדיין אופנתית אפילו בימינו.

אידיאולוגיה זו מכילה שני מרכיבים: התנהגות בצורה הטבעית ביותר, לכאורה, לאדם, וכתוצאה מכך, אובדן רגש הבושה. לפי אידיאולוגיה 'פעורית' אין לאדם כל סיבה להתבייש - מה שטבעי הוא טוב. לכן, אין סיבה שמילוי הצרכים הבסיסיים והטבעיים ביותר של האדם יגרמו לו להתחבא!

ברם, היהדות דוחה עמדה זו דחייה מוחלטת. אחד מיסודי תורתנו הוא שלא כל הטבעי טוב הוא. התורה פותחת את ספר בראשית במתח הקיים בין הטבעי לבין הבושה, כאשר בעקבות החטא של אדם וחווה, הם מגלים את הבושה הקיימת בהם בכך שהם עירומים, ואפילו הקב"ה עצמו תופר להם בגדים.

ההבדל בין האידיאולוגיה ה'פעורית' לבין היהדות היא - שתפקידו של האדם אינו רק להיות חלק מהטבע, אלא להעלות את הטבע ולהשלים אותו.

אולם, מאז ימי "בעל פעור" ועד ימינו, היו שהטילו ספק בקביעה התיאולוגית לפיה על האדם לשנות ולשפר את בריאתו של הא-ל.

במדרש הידוע (תנחומא פרשת תזריע) שואל טורנוסרופוס הרומאי את רבי עקיבא: "איזו מעשים נאים - של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?". רבי עקיבא, המבין להיכן חותרת שאלה זו, השיב כי מעשי בשר ודם נאים יותר, וכהוכחה הזכיר את החיטה, שהינה חסרת ערך אלא אם האדם הופך אותה ללחם. טורנוסרופוס הרומאי רצה להקשות על מצוות ברית המילה - אם הקב"ה רוצה שהאדם יהיה מהול, מדוע לא ברא אותו כך? ההנחה העומדת בבסיס השאלה היא, שכל מה שנברא בטבע הנו מושלם. רבי עקיבא השיב לו, כי הטבע רחוק מלהיות מושלם. הקב"ה מצפה מן האדם שישלים את מעשה הבריאה בכך שיוביל את הטבע לשלמות. האידיאולוגיה של רבי עקיבא הפוכה, אם כן, מהאידיאולוגיה של העובדים לבעל פעור.

דחיית האידיאולוגיה ה"טבעית" של פעור, מוצאת את ביטוייה לא רק בתחילת התורה ובמצוותיה השונות, כי אם גם בחתימתה. בתיאור מקום קבורת משה רבנו אומרת התורה (דברים לד, ו): "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר". אי אפשר שלא לתהות מדוע אין התורה מתארת את המקום באופן מחמיא יותר. האם לא ניתן היה לסיים את התורה מבלי להזכיר את "פעור"?

אלא, שהזיקה בין המעשה המתואר בפרשתנו לבין קבורת משה - האיש שניתן לראותו כהתגלמות התורה - ברורה לאור הנאמר לעיל. התנגדותה של התורה לאידיאולוגיה של "פעור" מסומלת בבירור על ידי הניגוד המוחלט: משה ותורתו מצד אחד מול פעור ומקדשו מצד שני. משה רבינו מוצב עולמית כנגד "פעור".

הרב יהודה עמיטל זצ"ל, מהאתר: "בית המדרש הוירטואלי - ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home