chiddush logo

פרשת השבוע וישב

נכתב על ידי אלון, 16/12/2019

 וישב - חנוכה

בארץ מגורי אביו – שהיה מגייר גרים, מקרב הנפשות הרחוקות, כי עיקר החוכמה אותה הוריש יעקב לבנו יוסף, הוא להכניס השגות אלוקות בעולם, להודיע לבני אדם גבורותיו. "אלה תולדות יעקב יוסף", היינו שיוסף הלך בדרך אביו והיה עוסק גם כן לגייר גרים ולקרב הנפשות הרחוקות" (ליקו"ה השכמת הבוקר ד , טז).

איש מצליח

מהו הסוד של יוסף הצדיק שהתורה מאריכה ומדברת בו במשך חמש פרשות תמימות?! מה הסוד של מי שזכה למלוך במצרים 80 שנה שלטון ללא עוררין שזה דבר שאין לו תקדים?! מה הסוד של מי שאחיו כל כך שנאו אותו, שלא נחה דעתם עד שהשליכו אותו לבור, ולא סתם בור, בור מלא נחשים ועקרבים, ונמסר מיד ליד כמו עבד גמור, ועבר כל כך הרבה תלאות וסבל ובסוף עולה לגדולה ומכונה "איש מצליח", שכל מה שהוא עושה, הוא מצליח, מה הסוד? "שם שמים שגור פניו" (רש"י הקדוש). זה הסוד. כל הזמן זוכר את ה', כל הזמן מזכיר את ה'.

מעולם לא זקף את ההצלחה שלו לזכותו. הכל בכוח של ה', אני אישית כלום. אפילו כשמכתירים אותו למלך, מה הוא אומר? "את האלוקים אני ירא". היתה לו ליוסף הצדיק אותה הרגשה פנימית ועמוקה שהכל זה מתנת חינם. בלי שום זכות מצידו. הכל זה חסד ורחמים של בורא עולם. הוא בלי הקב"ה לא יכול להצליח, לא יכול לעשות כלום.

קשה לתאר את גודל הנסיון שהיה ליוסף הצדיק עם אשת פוטיפר ואיזה כוחות נפש הוא מגלה אז בעצמו. וכל השנים שהוא בתוך בור האסורים, 12 שנים בתוך כזה חושך ומספר המדרש שהיה מפזז שר ורוקד כל העת, לרגע לא איבד את הקשר שלו עם הבורא יתברך. כל אדם עובר במהלך החיים הרבה יסורים. כל אחד יש לו את המסלול שלו, עם הרבה תיקונים, עם הרבה דברים קשים. אבל דבר אחד חייבים לזכור: ה' אף פעם לא עוזב אותך. היסורים נועדו לקרב את האדם, "את אשר יאהב ה' יוכיח". יבוא יום ונראה כי בעומק הדין היה מונח עומק של חסד ורחמים.

כל עבודת התשובה היא לבנות קשר אישי עם השם. אדם צריך לדעת שכל הרהור טוב שיש לו, זה האוצר שלו, את זה הוא יכול לשים בכספת שלו. זה משהו נפלא. כי עוד שעה שעתיים יהיה לו עוד הפעם איזה הרהור טוב, רק הרהור, כבר לא מדברים על דיבורים ותפילות, לא מדברים על מעשים, רק הרהור טוב. כמובן שאדם רוצה שיהיה קיום להרהור שלו הוא מתחיל למלמל את זה בשפתיים. ה' אני אוהב אותך, אני רוצה לעשות את רצונך, אני יודע שאני בשליחות פה, אני מבקש שתעזור לי לשבור את הדברים הבטלים שלי, את הדמיונות שלי, את האנוכיות שלי, את התאוות שלי, תעזור לי. ככה נחקק משהו חדש בלב. נכנס אור פנימיה. אחרי כמה שנים אדם יראה פתאום שהוא בן אדם אחר.

הקשר עם ה' זה התענוג הכי גדול שיש ליהודי. כשיהודי יכול להרים את הראש למעלה ולהגיד ה' אני אוהב אותך, כשהאהבה הזו לה' ממלאת את כל ישותו, זה התענוג הכי גדול. איך בונים את הקשר הזה? עם הרבה תמימות, עם הרבה ענוה ושפלות, תם זה בעצם דבקות מושלמת בתכלית. תם זה דבר שלם. והשלמות של האדם זה רק עם הקב"ה. אדם לא יכול להיות שלם עם עצמו, אם הוא שלם עם עצמו אז הוא אגו. השלמות שלו כשהוא דבוק בה'. ככה הוא נישלם. האלוקות משלימה אותו.

תמימות זה להאמין שכל מה שהתורה אומרת לנו, זה אמת וככה צריך לחיות ושלא נתחיל לחפש כל מיני תירוצים למה זה אומנם אמת אבל במקרה שלנו זה שונה.

תמימות זה פשוט להשליך את השכל ולהאמין בהשם יתברך, שכל מה שהוא עושה איתי, הכל לטובה. כל מה שעבר על יוסף הצדיק זה לא יתואר ולא ישוער. אחיו כל כך שנאו אותו, שלא נחה דעתם עד שהשליכו אותו לבור, וכל השנים בתוך בור האסורים, 12 שנים בתוך כזה חושך והוא לרגע לא מאבד את האמונה שיש לו בבורא יתברך.

אדם לא יכול בשום אופן להרגיש שה' איתו אם הוא בתוך הגאווה שלו. אלה שני דברים סותרים. יהודי צריך לזכור כל הזמן שהוא בן של מלך, יש לו מלוכה, והוא צריך לנצל את המלוכה הזאת, את הכוח הזה, לדברים טובים, לא להפוך את זה לגאווה. אדם חי מזה שהוא טוב מהשני. כל היום חושב שהשני ככה והשני ככה, ואילו הוא יותר טוב מכולם. לא בשביל זה קיבלת מלוכה , קיבלת מלוכה כדי לרומם את השני, לנשא אותו, לא להתנשא עליו. אתה חייב לצאת קצת מעצמך. אתה לא יותר חכם מאחרים. זה שטות. השני הוא חייל כמוני, גם הוא עושה דברים נפלאים.

אדם צריך כבוד, מי שאומר שהוא יכול לחיות בלי כבוד הוא משקר. אבל מינימום. לא יותר ממה שמוכרחים. אדם מקבל כבוד, ישר שיֵצֵא מהתמונה. נניח שמסר שיעור או עשה חסד וקיבל כבוד. שיתחבר לזה שמכבדים את המעשה, את החסד, את האלוקות שבדבר, את האמת, הבלבול שלו שהוא חושב שהוא בעצמו האמת. כל העבודה של האדם שיוציא את עצמו מהסיפור. הכל זה כבוד ה', הרי ה' ברא את כל העולם לכבודו. הכבוד חשוב, האני הזה חשוב כדי שהאדם יתעורר, בשביל הדחיפה הראשונה, אבל אחר כך לבטל את זה. צריך את זה רק בהתחלה. אדם חייב לתת לעצמו טפיחה על השכם. בלי זה הוא לא יחיה. בלי "אני" אדם לא יקום מהמיטה. אבל מהר מאד שיוציא את עצמו מהסיפור.

אדם צריך להגיע לביטול. אם הוא מקיים חיי תורה ומצוות, יש לו כבר ביטול. הרי הוא עושה מה שהתורה מצווה לעשות. אך זה ביטול מאד נמוך. האני שלו עדיין במרכז. הוא עושה את זה לכבודו. הוא לא עושה את זה לכבוד ה'. אדם עשה משהו והצליח לו, חצי שניה זחה דעתו ואז, אם הוא עובד נכון, הוא פונה אל ה', תודה ה' שעזרת לי, אני יודע שבלעדיך לא הייתי יכול להצליח, תודה רבה לך ה', אני יודע שזה ממך, שהכל ממך.

ביטול וענווה זו הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה, שהכל זה מתנת חינם, בלי שום זכות מצידנו, הכל זה חסד ורחמים של בורא עולם. אני לבד לא יכול, אני צריך את הקב"ה. אני לא יכול לעשות כלום בלי הקב"ה.

אין דבר שמסתיר את אור ה' יותר מהגאווה, גאווה זה שיא הריחוק מה'. "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". נאמר על גאווה. אדם חי בשפלות וענווה הוא כל הזמן שמח. הוא מרגיש כזה תענוג, כזה אור אלוקי מאיר עליו, הוא עושה הרבה והוא לא חושב שהוא בכלל עושה משהו. הוא בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, יותר קדושים, יותר נבונים. את מי שנותן את הכבוד לה', אותו צריך לכבד. לא את מי שלוקח את הכבוד לעצמו. על יוסף אומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע "והוא נער את בני בלהה ואת בני זילפה" (לז,ב). מי הם בני זילפה? בני המשפחות הירודות בישראל, יוסף היה מוריד את עצמו אליהם כדי לקרב אותם. והכל בשפלות וענווה.

האור הגנוז

כשהקב"ה ברא את העולם, הוא האיר אותו באור מאד חזק ואחרי 36 שעות הקב"ה גנז את האור הזה. וכתוב בספרים הקדושים שבחנוכה מתגלה האור הגנוז, אותו אור שהיה בבראשית, וכנגד אותן 36 שעות שהאור הגנוז האיר את העולם, מדליקים בחנוכה 36 נרות. ובגלל שהאור הזה הוא כל כך חשוב, כל כך מיוחד, אומרים הצדיקים שיש עניין גדול מאד לראות את הנרות, להתבונן בהם, לשבת ולהסתכל עליהם. ככה האור חודר לתוכנו, הוא מתקן את כל מה שפגמנו בימי חיינו בהסתכלויות רעות, הוא מחדיר שמחה בלבבות, הוא ממשיך רפואה, פרנסה, הוא מוריד שפע.

את האור הזה אי אפשר לשמור רק לעצמנו. הטבע של האור הזה שהוא יורד למקומות הכי נמוכים, מתחת לעשרה טפחים, בחוץ, בשווקים, ומאיר לאנשים שנמצאים שם, מאיר להם את הנשמה. וזה רמז לכל אחד מאיתנו, שהדבר הכי גדול זה להחזיר אנשים בתשובה. לקרב אנשים לאביהם שבשמים. את זה ה' רוצה יותר מכל דבר אחר. זה עיקר גדולתו, שהמרוחקים ביותר מתקרבים. אף אחד לא פטור מהשליחות הזו לקרב בני אדם אל השם, לפרסם את האלוקות בעולם, להפיץ את האור. עיקר לימוד התורה זה ללמד אחרים. ותן בליבנו ללמוד וללמד. זה העיקר. ברגע שאדם יודע תורה, הוא חייב ללמד אותה לאחרים. איזה דבר גדול זה לקרב יהודי. זה החסד הכי גדול שאתה יכול לעשות אתו. אנשים מתקרבים אל ה', הם מתחילים לחיות, מתחילים לשמוח, הם כבר לא לבד.

אנחנו משפיעים על אחרים. כל אחד, בדברים ובאופנים הכי קטנים שאנחנו זוכים להם: בחיוך, במילה טובה, בשיחת חברים, בהתנהגות שלנו, אחרים רואים אותנו ואנחנו רואים אותם ומקבלים אחד מן השני.

"יוסף בן שבע עשרה שנה היה". שבע עשרה זה גימטריא "טוב". שיוסף מצא בגרוע שבגרועים נקודות טובות ועל ידי כך קרב אותם לה' יתברך. אפילו להגיד שלום לאדם רחוק זה גורם לשבירת מחיצות שלצערנו קיימות ביננו ובגמרא מסופר שרבי יוחנן היה מקדים שלום אפילו לגוי. בורא עולם ריחם עליך וזיכה אותך להתקרב אליו, הרי רק מצד חיוב הכרת הטוב אתה צריך לנסות לעזור לעוד יהודי לגלות שגם הוא יכול להתקרב.

לקרב צריך להתחיל בבית. ילד שגדל בבית ששמחים בו ביהדות, ששמחים במצוות, בבית חם, בית אוהב, זה שומר עליו. כשילד רואה את אבא שלו שמח, מתלהב, חי, הוא רוצה להיות כמו אבא שלו. אבל אם אצל האבא הכל חיצוני, הילד לא רואה שום אור, כך שגם אם תרוץ אחריו כל היום "תלמד!" תתפלל! לא יעזור כלום. אתה רואה שלילד שלך אין רצון, על זה בדיוק תתפלל. "רבונו של עולם! תן לו רצון! מה אני יכול לעשות? הרי בכוח אני לא יכול להכניס בו רצון!" והכי חשוב לא לרדת לחייו. לא לכבות לו את היהדות. להאמין שיום אחד גם הוא יתעורר. רק לא לכבות לו את האור.

מדליקים את החנוכיה בחוץ, ברחוב, אתה לא יכול להשאיר את האור אצלך! אתה צריך להאיר לאחרים! לאלה שנמצאים בחושך, הכי רחוקים, גם הם ילדים של ה', וה' לא מוותר על אף ילד שלו. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. זה האור של חנוכה, אור זך וטהור, אור שמגיע ממקום עליון, אור שלא יכבה גם לעתיד לבוא,  אור התשובה. כמו בסיפור הבא:

לא איכפתניק

אם היינו צריכים לתאר לפניכם את הטיפוס הכי אדיש לסביבה, אחד כזה שחוץ מעצמו, מזונו ותנאי מחייתו לא מתעניין בשומכלום שבעולם, אזי תום, המכונה טומי, הבן של יוסקה גליידנר מוותיקי הקיבוץ, הוא האיש הנושא בתואר המפוקפק הזה, ואפילו בגאון.

מזכיר המשק גדליה רובין, פשוט תיעב את הבחור הנהנתן הזה, שרק עושה צרות צרורות, והרס וקילקל וחיבל כמעט בכל ענף במשק אליו נשלח. לא, הוא לא שבר בידיים, הוא פשוט התעלם, עצם עין. "הוא חתיכת מזיק!" צווח המזכיר רובין בישיבות ההנהלה "ואילמלא יוסקה, שהוא אדם חרוץ וטוב ומוותיקי החברים, היינו עושים אסיפת הדחה ונפטרים אחת ולתמיד מהלא – איכפתניק הזה!" תום בן ה-27, המכונה טומי, נולד לשולה ז"ל ויוסקה, יבדל לחיים. כשהיה טומי בן חמש, אמו נפגעה למוות בתאונת פגע וברח בעיר הסמוכה לקיבוץ. הוא גדל כמו כולם בחדר הילדים, ישב לצידו של אביו  בטרקטור, ומצא נחמה בזרועותיה של סבתא חווה הנדל, ניצולת השואה. כשהיה בן עשר, איבד עניין בקיבוץ. אביו וסבתו שיעממו אותו, ומאז כבר היה הולך בטל ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, וחיפש שעשועים אישיים. לא לומד, לא עובד. בגיל 19 הוא התיישב על מרפסת ביתה הקטן של סבתא הנדל. לעס אגס ובהה באויר. "אתה כבר ילד גדול", סנטה בו סבתא, "תעשה משהו עם עצמך" אבל שום משהו עם עצמו הוא לא עשה.

"תראי, סבתא", אמר לסבתו מפעם לפעם, "את צריכה להבין, אין לי שום עניין בקיבוץ, בקיבוצניקים, בעבודה המשעממת, וגם אלטרנטיבה לא מצאתי עדיין. לכן לא איכפת לי מכלום. אני שורד וזהו". הנדל מחתה דמעה ובסתרי ליבה בכתה. "חבל שלא זכית להכיר את סבא רבא שלך... נורא חבל. היית מכיר יהודי גדול". בגיל 28 הוא אזר אומץ והחליט לברוח מן הקיבוץ. אסף פרוטה לפרוטה וטס לאירופה, קנה תרמיל, החל לנוע מפורטוגל מערבה. ספרד, צרפת, שוויץ, גרמניה, מדינה ומדינה, מחוז ומחוז, עיר ועיר. מחפש למלא את הבורות הנשברים של נשמתו הלא איכפתניקית, אולם אלה הבורות, פשוט לא מתמלאים.

מחנות ההשמדה. טומי מסתובב לו בין גדרות התיל של מחנות הענק, צועד על פסי הרכבת, נוגע בכבשנים האיומים, מביט על ערימות הנעליים והצמות והשעונים, אבל לא מתחבר לאסון הזה. נכון, סבתא ניצולת שואה, וגם סבא ז"ל. אבל הוא? הוא לא בעסק הזה. מה שהיה, היה."טומי? אתה טומי מקיבוץ משעולים, נכון?" טומי היפנה מבטו לרוכב האופנוע שעצר בסמוך והוריד קסדתו. "אני צחי מקיבוץ ניר שלמה. למדנו יחד בבית הספר האזורי עד כיתה ה', ומאז נעלמת מבית הספר... נכון?" טומי חייך. הוא זכר את צחי ברקוביץ. "עלה לאופנוע, יש לי עוד קסדה, נוסעים לאוקריאנה, אני מחפש עיירה קטנה בשם נוביק רייל. עשיתי בכיתה ח עבודת 'שורשים'. קבורים שם, כנראה, כמה מבני המשפחה שלנו". טומי חייך במלוא פיו. "אתה כנראה טיפוס רגשן, צחי, מחפש איזה שורש להתלות עליו. אני? לא איכפת לי מכלום". "אז מה אתה מחפש בחיים, בעצם?" שאל צחי. "שום דבר. פשוט להעביר את הזמן והחיים". "אז אם לא איכפת לך, עלה על האופנוע ובוא נפליגה יחד כמה אלפי קילומטרים, אולי נמצא משהו שיעניין אותך, שירגש אותך, שיהפוך אותך ליותר איכפתניק", ציחקק צחי. טומי עלה, והאופנוע פרץ בדהרה לאוקראינה, חוצה גבולות אירופאיים בקלות רבה. הכל פתוח.

אוקריאנה. שלט: "נוביק – ריל עוד 26 ק"מ." "העיירה הזו כיום ריקה מיהודים. רובם הובלו למחנות ההשמדה, חלק מהם הם בני משפחתי". שלט: "בית הקברות היהודי". צחי כיבה את האופנוע, הוריד את קסדתו וצעד לתוך בית העלמין. "אני נשאר כאן" עדכן טומי, "לי אין מה לחפש שם". צחי פתח את שער הברזל, וסקר בעיניים סקרניות את מאות המצבות, רובן שבורות, עקומות, טומי ירד מן האופנוע והתיישב על ספסל סמוך לשער המחליד. הוא הבחין מרחוק באיש זקן וכפוף, עם מקל בידו, וקסקט צמר אפור לראשו, צועד באיטיות לכיוון בית הקברות. הזקן הזדקף שני מטר מטומי, הוריד את משקפיו, ושאל באידיש מהולה באוקראינית: אתם יהודים, נכון?". "נכון", השיב טומי. "מישראל"? שאל הזקן."כן,כן", הפטיר טומי. "נעים מאד שמי תום בורובסקי", הושיט הזקן את ידו, "אני היהודי האחרון שנותר כאן, בעיירה. כל השאר נרצחו בשואה... והשרידים שנותרו, נסעו לאמריקה, או לישראל. אבל אני נותרתי כאן, לשמור על הקברים.. לתקן את המצבות... ולהגיד תהילים לעילוי נשמתם", טומי הזדקף. בורובסקי? השם הזה לא זר לו, פעם הוא שמע מסבתא הנדל, שבורובסקי זה שם נעוריה. "בוא אראה לך את קבריהם של שני בני. הם נורו למוות כאן, עלידי האוקראינים האכזרים ששיתפו פעולה עם הנאצים. אליעזר הי"ד, וצבי הי"ד, שני תינוקות של בית רבן..." מחה בורובסקי דמעה. הפלאפון של טומי כמעט ולא היה בשימוש במשך הטיול הארוך שלו. שתיים שלוש שיחות עם אבא, שבת שלום לסבתא, ותו לא. חברים לא היו לו. הוא לחץ על מתג ההדלקה. "תום בורובסקי, גם לי קוראים תום", הרהר, "סבתא הנדל בנעוריה..". הם צעדו כתף ליד כתף, הזקן והצעיר. צחי כבר מגיע לקצה בית הקברות, עובר משורה לשורה, בולש ומחפש שורשים. "הנה, כאן קבורים הילדים שלי", הצביע בורובסקי על שתי אבני בזלת שחורות עליהם חרותים המלים "פ.נ. . הי"ד". "אני הצלחתי להימלט מהציפורניים שלהם... אבל אשתי נחמה, ואחותי הצעירה חווהל'ה, נלקחו על ידי העמלקים למחנות המוות... השם יקום דמם", סיפר הישיש בקול רועד. "חווהל'ה? חוה בורובסקי...?" תזזית קטנה בלתי ממושמעת הרקידה את הלב של הקיבוצניק.

טומי לחץ על מתגי הפלאפון בידים רוטטות. "סבתא, שלום, זה טומי. אני נמצא כאן בעיירה קטנה באוקראינה נוביק- ריל. לצידי עומד יהודי זקן, שומר בית הקברות, שריד אחרון.. שמו תום בורובסקי... השם הזה אומר לך משהו?" שתיקה ארוכה. "סבתא, את שומעת? השם זה אומר לך משהו? בורובסקי?"  "כן, תן לי לדבר איתו בבקשה". ומכאן ואילך יורד לו מן השחקים חוט של חסד שקוף, כמו מיתר של כינור הנשזר ונכרך בנשמה אחת בארץ ישראל, לנשמה רעותה באוקראינה, והוא מנגן את עצמו באידיש עסיסית ודמעות, ופורט על נימים מרוסקים, עשויים שכול, יתמות, געגועים ופליאה עצומה. אחרי כמעט שבעים שנה, נרקם לו סוד של איחוד משפחתי, אח ואחות. חוהל'ה זכתה להינצל ממשרפות הזוועה, לעלות לארץ ישראל ולהינשא. תום, אחיה הגדול שנמלט מן הציפורניים האכזריות, נדד עד סוף המלחמה ביערות, בוודאיות, ובסף חזר לעיירת הולדתו, כדי.. כדי להזדקן לדי קברי בניו שלעולם יישארו תינוקות של בית רבן.

"בוא, אחי, עלה לארץ ישראל", התחננה חווה, "עדיף למות בארץ הקודש". "לא, חווה, אני אקבר כאן, בבית העלמין של העיירה, לצד בני, אליעזר וצבי. הקברים שלהם הם מזכרת היחידה מאמא שלהם, שנעלמה מחיי..." "תראה לטומי את הקבר של אבינו, זלמן אנשל בורובסקי", ביקשה חווה הנדל. צועדים כתף אל כתף, הצעיר והזקן . טומי הצעיר מרגיש פתאום שקצת איכפת לו, ממש קצת, אבל יש בהרגשה הזו של סוג של התרוממות רוח שהוא לא הכיר מעולם. "כאן קבור סבא רבא שלך, זלמן אנשל. הוא היה עד לפני המלחמה הרב של הקהילה, המוהל, השוחט, הדרשן, עורך הקידושין. "בורובסקי שלף ארנקו והוציא תמונה מצהיבה של יהודי עבדקן, יפה תואר, שעיניו מאירות ושופכות נהרה של אהבה בלתי מוסברת. "הוא דומה מאד לך... טומי יקירי", מלמל בורובסקי וטומי הרגיש שפתאום עוד יותר איפכת לו. הוא לא ידע מאיפה זה בא, ולמה, אבל הדוד הזקן, שהגיח לתוך חייו משומקום לאף מקום, וקברי הילדים, והסבתא מן הקיבוץ שמצאה את אחיה.. פתאום הוא הבין שהוא קרוי על שמו של הזקן, מפני שסבתו היתה בטוחה שהוא נרצח בשואה, והנה הוא מנציח אותו...

ומעגל קטן נסגר. המנציח והמונצח צועדים כתף אל כתף. הצעיר והזקן, "בוא ואראה לך עוד משהו על סבא זלמן אנשל". צועדים כ500 מטר, וברחוב הראשי של העיירה, ליד הבאר הקטנה, צריף עף עם גג רעפים אדמדם. "זה בית הכנסת" בורובסקי הוציא מפתח משונה מכיס ופתח את דלת העץ הכבדה, נר נשמה דלק ליד התיבה, על מדפי הסיפריה הרעועה הונחו כמה סידורים וחומשים בני מאה שנה לפחות. תום בורובסקי ניגש לארון זקן יותר יותר ממנו, ומשך מגירת עץ חורקת. הוא הוציא משם ספר גדול שכריכתו כמעט מתפוררת. "טומי יקירי, לא נותר לי הרבה זמן לחיות. זה הספר של הסבא הגדול שלך, זלמן אנשל, וכל בוקר אני מגיע לכאן, מתפלל שחרית, ואחר כך קורא בספר הזה פרקי תהילים לעילוי נשמת אליעזר וצבי ואמא שלהם הי"ד. הספר הזה, של אבא שלי שהוא סבא שלך, מלא אהבת חינם. הוא גדוש בתפילות ודמעות על עם ישראל. קח אותו, זו מתנה ממני. תן אותו לחווה שתקרא בו... שתתמזג עם אבא זצ"ל, ועם הצוואה שלו..."

הזקן נפל על זרועותיו של הצעיר ומירר בבכי. סוף סוף הוא זולג דמעות על כתפו של שאר בשר שגילה כאילו באקראי בבוקר אוקראיני לא ברור. טומי התיישב על אחד מכסאות העץ ופתח את הספר הגדול ודיפדף בו. בכריכה האחורית הוא גילה דף צהבהב ועליו שמות כתובים בכתב צפוף. "לרפואת נחמן בן משה, וצבי בער בן אהרון ושרה חיה בת מנחם, לזיווג הגון.. ועוד שמות.. ולזרע של קיימא...ועוד שמות לתשובה שלמה... ועוד שמות ועוד שמות... ולפרנסה טובה... ועוד שמות צפופים זה לצד זה, שם נושק עם, משפחה חובקת משפחה... מאות שמות של יהודים שכבר אינם כאן, אך הם חיים על הדף של סבא. מחובקים באהבתו . ובסוף הנייר הגדול של השמות והבקשות, כתב סבא שלמן אנשל בורובסקי את המילים הבאות: "רבונו של עולם, אבא יקר שלי שבשמים, אני משתדל לאהוב כל יהודי ויהודי כמו שאתה אוהב, ולכן אני מתפלל על כל יהודי ויהודי, כדי שיהיה לך נחת רוח מהם. אז סלח להם גם אם הם חוטאים ונופלים, מחל להם על טעויות ופשעים, חלק מהם היו תינוקות שנישבו... חלקם אמנם נפלו, אך הם יקומו.. וישובו אליך, והם כולם אוהבים אותך, כולם בניך רחומיך.. ותרשה לי, אבא שבשמים, לבקש בקשה קטנה על צאצאי. ברכם שיהיו צדיקים, שיהיו תמימים וכולם ילכו בדרך הישר, ישמרו תורה ומצוות , ושלא ידח מהם נידח לעד. לא מצאצאי ולא אף בן ישראל! עבדך, בנך הקטן, העלוב בבני ישראל, זלמן אנשל". טומי אחז חזק חזק את ספר תהילים הישן של סבא רבה וצעד באיטיות אל השמש... לפתע הוא הרגיש בנחשול ענק של מים רוחניים תוקף אותו וממלא את ריאותיו באיכפתיות מכל יהודי, קטן גדול, רצון להיטיב לכל עם ישראל, והנחשול האדיר הזה לוקח אותו למחוזות שלא הכיר מעולם, לארצות החיים של אהבת חינם, לאוקינוסים של תפילה להצלחת כולם. כן, הוא עוד לא יודע איך מתפללים, איך מדברים עם אבא שבשמים, אבל הוא יודע בהחלט שסבא זלמן אנשל עליו השלום, חיכה לו שם בצריף המט ליפול, כמעט מאה שנה, כדי שיהיה אכפת לו. הוא יודע ומבין שסבא זלמן אנשל זרע זרעים של אהבה בעיירה הפצועה הזו, כדי שהם ינבטו בליבו של נידח קיבוצניק, שנבעט לכאן על ידי אלוקים. טומי נפרד בחיבוק חם ומשפחתי משומר בית הקברות, דודו הגדול תום בורובסקי, וכשצחי עצר עם אופנועו מול בית הכנסת, התיישב מאחוריו בחור יהודי לח, שופע איכפתיות ואהבה לא מוגדרים עדיין. "לא מצאתי כאן את קברי אבותי", עדכן צחי. "אני מצאתי, ועוד איך מצאתי!" לחש טומי. והאופנוע פתח בדהרה מלווה בענני אבק, לכיוון הדרך הראשית. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי).

תפילה

רבונו של עולם, תעזור לי להאמין בעצמי, לזכור כל שניה ושניה שאני זה הנשמה הטהורה והקדושה שנתת לי, נשמה אלוקית, חלק ממך.

רבונו של עולם, אני רוצה רק אותך, רוצה להיות כרצונך, לא רוצה את המדות הרעות ולא את התאוות. תן לי כוח להתמודד עם היצר הרע שנתת לי, תעזור לי שכל השמחה והחיות והתענוג שאני מחפש בחיים, שהכל יהיה מהקדושה.

רבונו של עולם, רוצה לזכור כל שניה שניה שאתה אוהב אותי, שאתה רואה איך אני מתמודד ויש לך נחת ממני. וגם אם אחרים מחמיצים פנים, מסובבים את הראש הצידה כשאני עובר לידם, תעזור לי להרגיש שאתה כל הזמן איתי, שאתה לעולם לא תעזוב אותי.

רבונו של עולם, רוצה לחיות איתך, לדבר איתך בלי סוף, לשתף אותך בכל מה שעובר עלי אפילו שאתה יודע הכל.

כי אתה זה הכוח שלי, אתה זה השמחה שלי, אתה אבא זה הדבר הכי יקר שיש לי בחיים.

וכשקשה לי במיוחד , תזכיר לי אבא שאתה נותן את הנסיונות הכי קשים שלך לחיילים הכי טובים שלך.

רבונו של עולם, אנחנו ממשיכים יחד לנצח.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה