פרשת השבוע ויצא

נכתב על ידי אלון, 2/12/2019

  

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (כח, י)


שיציאתו היתה מוכרחת – כי לישא אשה היא אחד מן הדברים שהותר עליהם יציאת הארץ. ולכן סופי תיבות: ויצא יעקב מבאר שבע = ארבע, כי היה מוכרח לישא ארבע אמהות: רחל לאה בלהה וזלפה. וע"פ הנבואה נשאם.

"כי לא אעזבך" (כח,טו)

יעקב אבינו בורח מעשיו ומגיע לחרן, והמשפט הראשון שיוצא מפיו הקדוש הוא: "אכן יש ה' במקום ואנוכי לא ידעתי" (כח,טז). וכי יעקב אבינו לא ידע כי השם יתברך, מלוא כל הארץ כבודו והוא נמצא בכל מקום? אלא שאדם צריך לדעת שאפילו כשהוא במצב של הסתרת פנים, ונדמה לו שחרב עליו עולמו, גם אז הקב"ה עמו, כי גם ההסתרת פנים היא מאת ה'. וכשאדם יודע זאת, והוא מקבל הכל באהבה, נמתקים מעליו כל הדינים ונהפכים לרחמים ומתבטלת כל ההסתרה.

יעקב אבינו בורח מעשיו שמבקש להרגו. אחרי 14 שנים של לימוד תורה יומם ולילה הוא עוזב את משכן הקדושה ושם פעמיו לחרן, מקום של חרון אף ודינים קשים. והנה שקעה עליו השמש, והוא מוקף חיות רעות, נמצא במצב של הסתרת פנים נוראה ודווקא מתוך הצרה הזו מתגלה אליו הקב"ה ומבטיח לו כאלה הבטחות נפלאות: "הנה אנוכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך..." (כח,טו). אבא שומר על הילדים שלו. אבא לא עוזב אותם. אבא אוהב את הילדים שלו.

הרבה פעמים אדם מרגיש שהוא לא באמת מאמין בישועה, הוא משקר את עצמו, המילים שהוא מוציא מהפה, "בעזרת השם יהיה בסדר" הן ללא כיסוי, זה מן השפה ולחוץ, הוא משקר את עצמו ואת משפחתו כשהוא בתוכו כבר משלים כי המצב אבוד... העצה היחידה היא להתחזק. להאמין בישועה גם בעומק "החוסר תקוה". בעמקי ליבו של כל יהודי שוכנת לה האמונה האמיתית בכוחו הבלתי מוגבל של הבורא, צריך להתחבר אליה, להאמין באמונה תמימה שהבורא הוא כל יכול.

כשאדם רואה רק טוב, זה לא חוכמה גדולה להאמין ולבטוח בה'. דווקא כשהקב"ה מסתיר את הישועה הוא מצפה מאתנו: תבטחו בי שאני רוצה את טובתכם. שאני לא עושה לכם שום דבר רע בחיים. שמה שאני עושה זה הטוב ביותר עבורכם אפילו אם אתם עדיין לא זוכים לראות את הטובה הגדולה הצפונה בהסתר זה.

כל כך הרבה התפללנו, וביקשנו, ממש התחננו , וקיבלנו על עצמנו קבלות טובות, ועשינו מסירות נפש וקיבלנו ברכות מרבנים והנה קרה בדיוק ההיפך ואנחנו שבורים ורצוצים, לא מאמינים שדבר כזה קרה לנו. צריך ללמוד מיעקב אבינו. הוא יוצא לדרך ואליפז, בנו של עשיו רודף אחריו כדי להרגו ובסופו משאיר אותו בחיים אך גוזל ממנו את כל כספו ורכושו ומותיר אותו עני וחסר כל. ויעקב נשאר באמונתו. אין לו קושיות על השי"ת שהבטיח לו "ושמרתיך בכל אשר תלך". הוא יודע שלמרות כל מה שקרה לו ה' איתו. ובזכות זה זוכה לשרוד 20 שנה אצל גדול הרמאים הוא לבן הארמי, ולהוציא מעמקי הקליפות את האמהות הקדושות ואת השבטים הקדושים.

בתוך החושך הכי גדול דבר אחד מבקשים מאיתנו: להאמין שה' איתנו, להאמין בהבטחה שקיבל יעקב אבינו וכל צאצאיו אחריו: "כי לא אעזבך".

אדם רגיל לחשוב שהתביעה בשמים נגדו היא רק כאשר הוא עובר עבירה, אבל האמת שעיקר התביעה היא מדוע הוא לא מקבל את השגחת ה' באהבה ובאמונה? למה הוא לא אומר תודה? למה הוא עצוב ואף פעם לא מרוצה? כל אלה הם טענות כבדות בשמים. כי האמונה והבטחון הם הנחת רוח של הבורא. וכי לא מגיע להשם יתברך שאחרי כל מה שהוא עושה עבורנו נקבל בהכנעה גם מה שאנחנו לא מבינים? גם מה שהוא ההיפך ממה שביקשנו?

אני קטן מלהבין בכל פעם מה הטובה שמסתתרת בכל הסתר פנים, בכל נסיון שאתה מנסה אותי אבא, אבל אני מאמין שעוד אזכה לראות את הטובה הגדולה הצפונה בהסתר זה.

מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה'. יעקב אבינו עבר הכל, גורש מבית אבא, נשדד ונושל מכל נכסיו ובסופו של המסע נאלץ לבלות עשרים שנה במחיצתו של רשע ונוכל, יעקב אבינו נכנס אל עומק החושך וההסתר פנים וגילה עבורנו ששם בדיוק נמצא השם. "והנה השם ניצב עליו" הוא לא נבהל מהחושך הגדול הזה שירד עליו, הוא עשה את הדבר האחד והיחיד שיכול להוציא אותו מהחושך, שיכול להוציא כל אדם שפתאום באמצע החיים הכל נחשך לו – הוא פונה אל ה'. 'ויפגע במקום'. רבונו של עולם תושיע אותי. רובנו של עולם רק אתה יכול לעזור לי.

העולם הזה מסתיר את אור ה', צריך לצאת מן ההסתרות, מן ההסתרה של העצבות, מן ההסתרה שאנחנו מקופחים, מן ההסתרה שאנחנו לא מצליחים בחיים, שלא הולך לנו, שהחיים שלנו מאד קשים, שהגורל פגע דווקא בנו, לצאת מזה ולהתחבר לאור של אין עוד מלבדו. צריך כל הזמן לשפר ולשכלל את היכולת להתבונן במציאות ולראות בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה, את ידו של הקב"ה.

אדם צריך להזכיר לעצמו בכל נסיון שיש לו בחיים שהשם הוא כל יכול. אדם רואה שבדרך הטבע אין לו שום סכוי, אז הוא מתייאש. מרים ידיים. תאמין שבורא עולם יעשה דבר שאתה בכלל לא חשבת עליו. כמו שהוא קרע את ים סוף ועם ישראל עבר בתוך הים ביבשה, כך הוא יכול לעשות לך בבריאות, בפרנסה, בזיווג, בכל דבר. תזרוק את השכל. תתחזק באמונה ובטחון.

הסולם בחלום יעקב מוצב ארצה אך ראשו מגיע השמימה. אדם נמצא כאן בארץ וראשו אל השמים, הוא כל הזמן מביט אל ה'. "אשרי האיש אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". לכל יהודי יש את החלק הזה, שכל הזמן מסתכל למעלה, שכל הזמן רוצה את ה', חלק אלוק ממעל, רק שהחלק הזה הוא בגלות. גלות הגוף. אבל אין כניעה. אין ויתור. הנשמה שנמצאת בפנים, בתוך הגוף, היא לא מוותרת, היא נמצאת בתוך הכלא שלה, הגוף זה הכלא שלה, אבל היא לא מוותרת, היא כל הזמן רוצה להרים את הראש, כמו מישהו שכמעט טובע ח"ו, והוא כל הזמן מנסה להרים את הראש למעלה.

יותר מכל דבר אחר אנחנו זקוקים למידת הבטחון. אי אפשר לחיות פה בשלוות נפש בלי מידת הבטחון. מה זה בטחון? זה להסתכל רק אל ה'. אני בידים של בורא עולם, הוא ברא אותי והוא לעולם לא יעזוב אותי. הוא יתן לי כל מה שאני צריך ואם הוא לא יתן לי, סימן שאני לא צריך.

כשיהודי סובל, כשהוא בצער, הוא חייב לזכור שהשם חי את הצער שלו. יש לך צער? השם חי את הצער שלך. השם נמצא איתך, מלווה אותך, מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך, הוא לא שכח אותך, הוא אוהב אותך, תתחזק, תפנה אליו!

מדי יום עוברים על כל אדם הרפתקאות רבות והוא נתקל בהרבה מכשולים בדרך. הכל זה נסיונות מלמעלה, הכל כדי לקרב אותנו אל ה'. צריך לזכור שאין מעמידים אדם בנסיון שהוא לא יכול עמוד בו, ושבכל מקום שאנחנו נמצאים השם יתברך אתנו, ועוזר לנו, ואם נתחזק, אפילו מעט, הוא יחזק אותנו הרבה. כל מטרתו של הנסיון לחזק ולחשל אותנו כי הקב"ה הוא אבא טוב שדואג לילדים שלו ואבא רוצה שהילד שלו ילמד להתגבר על המשברים שיש לו בחיים. כי רק ככה זוכים במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה'.

אדם עוזב את העולם, השאיר ילד, גם הוא, הילד, יעזוב את העולם והילד של הילד גם יעזוב את העולם אז מה עושים כאן בכל זאת? זה הכל עוד דור ועוד דור לגלות את מלכות השם, שכלם יידעו שהכל זה מה', זה קרה לי וזה מה' וזה קרה לי וגם זה מה', תודה רבה לך ה'. זו תכלית הבריאה.

אם אדם חשב שתכלית הבריאה שהוא יצליח בחיים, שיהיה לו טוב, שיהיה ככה ויהיה ככה, וכאלה ילדים, וכאלה חתנים, וכאלה נכדים, ובית כזה, ודירה כזאת, והצלחה כזאת, אז הכל לא הצליח. שום דבר לא הצליח. אם זאת המטרה של החיים. שהוא יצליח, אין אחד יכול להגיד שהוא הצליח. אבל אם המטרה היא לזכור את ה' אז הכל הצליח. אם אתה זוכר את ה', אז עשית את התפקיד שלך פה ומילאת את התכלית. זה מה שה' רוצה, שבכל הבלבולים שלך תזכור בסוף שזה ה'. כשקורים לנו כל מיני דברים אנחנו חושבים שזה תקלה. זה קרה לנו בגלל הסיפור הזה, בגלל הסיפור הזה, נכשלנו, טעינו, אנחנו לא מוצלחים, זה אנחנו שעשינו את זה לעצמנו, או מישהו אחר עשה לנו, או שזה מין גורל כזה, כל אחד והצמצומים שלו, והנסיונות שלו. וכל הזמן אנחנו יודעים את האמת ושוכחים אותה. למה שוכחים אותה? כי אנחנו נמצאים בתוך גוף, נמצאים בתוך ניסיונות וכל הזמן מחדש באים להזכיר לנו.

כל התכלית של הבריאה שהאדם, שהוא שליח אלוקים, שהוא חלק אלוק ממעל, שהוא אלוקות בתוך גוף, ירד למטה, לתוך הארציות, לתוך העניינים הגשמיים ובתוך הגשמיות הזאת הוא לא ישכח את השליחות שלו, הוא כל הזמן יזכור את ה' ויזכיר את ה', יש לו תפילות וברכות, וזאת עבודה של 24 שעות ביממה, בעיקר במחשבות, כל רגע ורגע לחשוב מחשבות טובות, של שמחה, של הודיה, של ויתור, של רצון לעשות טוב לשני, של הסתכלות אם עשינו לא טוב ולבקש על זה סליחה. כל העולם נברא כדי שכל רגע ורגע נזכור את ה' ונדע שה' הולך איתנו, מלווה אותנו, הוא נמצא איתנו במלמול שפתינו, ובסדורים, ובתפילות, ובלימוד תורה, אדם כל הזמן ממלמל, בקול או בשקט, כל הזמן מדבר עם ה', כל הזמן אומר בעזרת ה' וברוך ה' וכל מה שעובר עליו כל היום זה רק כדי שהוא יגיד את המילים האלה.

כל מה שעובר עלינו זה כדי שנרים את הראש ונתפלל. הצרות עצמן הן המנוף והדלק של התפילות לצאת מעומק הלב ולקרוע את גזר הדין, ואז הכל מתהפך לטובה. אסור לך להתייאש ממה שעובר עליך, אתה צריך לזכור שבורא עולם מייחל לתפילות שלך כדי שישפיע עליך רק טוב. כשתפילה נאמרת באמת ובתמים מעומק הלב, כשאדם משליך את כל יהבו על בורא כל העולמים, כשהוא לא רואה פתרון הגיוני לבקשתו, אז יש בכוח בתפילה הזו לבקוע את כל הרקיעים. ה' רוצה את התפילות שלך. הוא מחכה לתפילות שלך. תפילה פועלת, תפילה עוזרת, אבל מה, מוכרחים להמתין בסבלנות. עוד תפילות. ועוד דמעות, ועוד מעשים טובים עד שבעזרת השי"ת תראה את הישועה שלך. כל זמן שטרם קיבלת את מה שאתה רוצה, תאמין שזה הכי טוב בשבילך ותמשיך להתפלל. רבינו הקדוש מספר מעשה מבעל תפילה שכל עניינו היה לעסוק תמיד בתפילות ושירות ותשבחות לה' יתברך ומקובל אצלנו שהבעל תפילה הוא רבינו בעצמו, שמוליך אותנו בדרך של תפילה, שנדע שהכל תלוי בתפילה שצריכה להיות בכוונה, מעומק הלב, עם שירות ותשבחות. כך זוכים להתקרב יותר ויותר אל ה' יתברך.

ולפני התפילה, תודה. זה הכי גבוה. זה הכי פותח שערים. כי כשאדם מתפלל לה' זה עדיין לא אומר שהוא מאמין שהכל לטובה. הוא אולי מאמין שרק ה' יכול לעזור לו אבל האמונה שלו עדיין חסרה. כשדבר ראשון הוא אומר תודה, עוד לפני שהוא מתפלל אל ה' שיעזור לו, אז האמונה שלו שלימה. תודה על כל מה שהיה עד הרגע הזה, ותפילה על מה שיהיה מהרגע הזה והלאה.

אדם צריך יום יום להזכיר לעצמו את העבודה של התודה! כי ברגע שאדם מתבלבל ומתחיל לחשוב שלא טוב, אז אוי ואבוי. כל יום אדם צריך להזכיר לעצמו את האמונה הפשוטה שבאמת השם טוב, והחיים יפים, והכל טוב, וצריך להגיד תודה! צריך לחפש פטנטים איך להתחזק בהודיה להשם. כמו אותו רב שעבר ניתוח ובחסדי ה' הכל עבר בשלום והוא יצא מאיזמל הניתוחים בריא ושלם, ביקש מהאח בבית החולים לקבל את התווית של החולה והצמיד אותה לשקית הטלית תפילין שלו וכך כל בוקר נזכר בחסד ה' עמו שרק אתמול שלשום לא היה באפשרותו להתפלל כאדם רגיל ועכשיו עשה עמו הקב"ה חסד וחזר לימי השיגרה (מתוך "עלינו לשבח").

חסר לך משהו? קודם כל תגיד תודה ותבקש מאבא שבשמים שיתן לך. העיקר לא לאבד את האמונה שהכל טוב ולהגיד תודה. כי להגיד תודה זה שיא הביטול לה'. אתה לא מבקש כלום, אתה פשוט מתחבר להשם ע"י שאתה אומר תודה. כשאדם רגיל להגיד הרבה תודות ולא מסיח דעתו מחסדי ה', אז גם כשיש לו נסיון או קושי הוא מקבל את הכל בפרופורציה הנכונה. נכון שאני במצב לא כל כך נעים, אבל בסך הכל החיים שלי טובים, ה' איתי, משפיע עלי הרבה חסד, ואז כל ההתמודדות שלי היא אחרת לגמרי.

אדם מתפלל על מדריגות ברוחניות, על הקדושה שלו, צריך לדעת שזה לוקח זמן. משה רבינו נהיה משה רבינו אחר 80 שנה של עבודה רוחנית, של אין סוף התבודדויות, רק בגיל 80 התגלה לו השי"ת בסנה. רבי עקביא, לקח לו 24 שנה להיות רבי עקיבא, והגמרא מספרת עליו שהוא בכה נהרות של דמעות. אני צריך לדעת שזה לוקח זמן וצריך הרבה להתפלל על כל מדריגה ומדריגה. וזלכור שאם התפללתי, התקדמתי, אפילו שאני לא רואה. שום תפילה לא הולכת לאיבוד. שום רצון לא הולך לאיבוד. בתוך החושך, בתוך הערפל, דבר אחד מבקשים מאיתנו: שלא נפסיק לחפש את ה', לדבר עם ה', להאמין שה' איתנו בתוך הצרה, להאמין בהבטחה שקיבל יעקב אבינו וכל צאצאיו אחריו "כי לא אעזבך". לפעמים בחיים, כשחושבים שזה הסוף, דווקא אז מתחילה הישועה. כמו בסיפור הבא:

המוחבא

"מה יגידו". "מה יגידו, זו מחלה שורשית אשר מרבית בני העולם חולים בה, ולא יאה להאשים את העולם החרדי כאילו הוא המפיץ הראשי שלה, או שהוא הכי נגוע בה. ובכן הקדימון הזה לא נועד אלא להעביר את עדשת המלצה של סיפורנו לבית משפחת לובצקי המעטירה, אשר על שמה הטוב  וייחוסה כמעט ואין עוררין. אמרנו כמעט ותכף אסביר. הדסה טובה לובצקי מזכירה בבית ספר יסודי שתהיה בריאה, גידלה חמישה ילדים לתפארת (חכו עם השישית והשביעי, עוד נגיע אליהם) אשר הספיקו להקים בתים נאמנים והביאו הרבה נחת להורים, ובעיקר לאבא הנחמד ונעים הסבר הרב חיימקה לובצקי משגיח בישיבה קטנה. לא תאמינו, לאחר שהתחתנו חמשת הראשונים, זכתה משפחת לובצקי לתינוקת מקסימה, ויקרא שמה בישראל חנהל'ה. ארבע שנים אחר כך נולד בשעטו"מ ראובן נחמן, תינוק שמנמן, שנקא על שם איזה סבא רבה מאחד הכיוונים  שסיפרו עליו כי היה שדכן מוצלח לעילא ולעילא, ושזכה לכונן אלפי בתים בישראל עד פטירתו בגיל מאה. הלוואי עלי ועליכם.

חנהל'ה וראובן נחמן, נולדו לתוך בית ריק יחסית, להורים די מבוגרים, ותפקדו כדודים נכבדים להמון אחיינים ואחייניות גדולים מהם בהרבה. קורה. חנהל'ה היתה ילדה חכמה ועדינת נפש, מצליחה בלימודים, צנועה ומרבה חסד, ממש כמו אחיה הגדולים, דא עקא שאחיה הקטן ראובן נחמן היה עשוי מחומרים שלא ענו על הז'אנר הקלאסי של הלובצקים. איך אומרים, הוא היה שונה, או אולי משונה, בקיצור עוף משפחתי מוזר, שלא נאה להתכבד בו. לימודים? הראש שלו היה בעננים. לא קולט, רק פולט. האבחונים המקצועיים איבחנו בו כל מיני ליקויים כאלה ואחרים, שבמידה והם נאמרים בלועזית אפשר לשבור מהם את השיניים. לא יפלא שלמד בכיתה מיוחדת, אתם מבינים...

לראובן נחמן היתה נטייה להוציא לאור כל סוד משפחתי, כמו למשל שאמא שלו כועסת על דודה בלומה, לאוזניה של דודה בלומה באמצע שמחה משפחתית. עכשיו תדמיינו... גם חוש ההומור שלו, הסלקטיבי, היה עשוי מבדיחות שאף אחד לא צחק מהן, רק הוא. בקיצור הטיפוס הזה היה ניגוד משווע לאווירה האנושית השורשית והאצילית של הלובצקים. אז ככה, כשהגיעה חנהל'ה לפירקה ישבו להם הלובצקים בנים וכלות לישיבה דחופה על מת לטכס עצה לאן פניהם מועדות, ומי יענה על משאלותיהם, כי סוף סוף חתן לחנה'לה המוצלחת והמיוחדת, חייב להיות מן העילית שבעילית... אלא שעליה וקוץ בה. הקוץ, אתם בוודאי מבינים, היה ראובן נחמן, שלא בדיוק הוסיף ערך מוסף למשפחה המיוחסת. השונות שלו, הבלורית שצמחה לו מעל המצח, נעלי השפיץ וחוסר הטקט שלו קנו לו שם, איך נאמר, לא איי איי. זה השפיע על המשפחה? ועוד איך!! מכירים את מחלת "מה יגידו"? פה אחד הוחלט לחפש לה חתן בן ישיבה איכותי מעיר אחרת, ולא מעיר הקודש בה השתכנו כולם. למה? ככה.

איך סיכמה את הדיון הדסה טובה לובצקי "אני יודעת בדיוק מה יגדו כאן בעיר על המשפחה שלנו. ראובן נחמן , נעבעך, מקלקל לנו את השם. אז כמו שסיכמנו, אנחנו נחפש חתן מן הצפון או מן הדרום, ובשלב הבירורים של המשפחה ההיא, נדאג לעשות הכל כדי להחביא את ראובן נחמן. להצניע אותו, לא להפוך אותו למשהו משמעותי. הוא נשמה טובה שטוב להחביאה". "וכשידעו מי הוא בדיוק?, שאל חיימקה מהוסס."דיה לצרה בשעתה" סיכמה הדסה טובה "אנחנו נחביא אותו, ואם יגלו, אז יגלו ויעשו את חשבון הנפש שלהם. אבל אנחנו מצידנו נחביא אותו עמוק עמוק". נעים להכיר. המוחבא.

ארבע שנים חלפו. חנהלה, איך אומרים כבר בת 23 ועל פי אמות המידה של הז'אנר הסקטוריאלי, היא עוד מעט נכנסת בדלת הקדמית למועדון המעוכבות. כן, היו פגישות, היו גם כמה מוצלחות, אבל מה לעשות שבין תשובה כזו לתשובה אחרת, עלו הבלשים על ה"מוחבא" המשפחתי ראובן נחמן מיודענו, אשר לא הוסיף סיכויים למשודכת. משום מה החתנים הפוטנציאלים, בעיקר אמותיהם החקרניות בחנו דווקא אותו, כשנזכרו שיש להביט באחי הכלה כדי לדעת כיצד יראה הדור הבא, על אף שאחיה הגדולים של חנהל'ה היו מן המוצלחים האיכותיים של העיר. בהם משום מה פחות התעניינו . חבל. אבל זה מה יש, וענני דאגה החלו לקנן מעל ראשיהם של הדסה טובה וחיימקה לובצקי. יותר מדי "לא" נרשם ברקורד המשפחתי שלהם, ומה יהא על חנהל'ה?? אוף, "מה יגידו". הרסה אותם המחלה הזו.

מוצאי שבת קודש. עכשיו נפליגה לעבר ביתו הצנוע של השדכן הדגול ר' משה טוכטנפלד, ונחשוף בפניכם שיטה מקצועית מופלאה, אשר הפכה את טוכטנפלד לתעשיה של שידוכין שראוי להתקנא בה. מה השיטה? פשוט מאד. בכל מוצש"ק נפתחו דלתות דירתו של השדכן החביב לכל בן ישיבה שרצה בכך. שולחנו היה ערוך בטוב טעם, עם חלות וחומוס וזיתים וטונה, וכמה בקבוקי מים מינרלים. עשרים שלושים בחורים מכמה ישיבות התמגנטו לשם, ונהנו מכל רגע. הם שרו וניגנו והוא חידש להם כמה חידושים, ובמשך שעתיים שלוש הונעם זמנם של שני הצדדים. בין לבין רשם טוכנטנפלד את שמותיהם של בני הישיבה, קיבל מידע על אחיותיהם ואחיהם, ובקיצור, אחרי סעודה רביעית שדות השידוכין שלו הורחבו לממדי אין קץ. ההיצעים והביקושים שלו היו מעוררי כבוד. חושיו הטבעים ידעו להתאים בין בחור מעוכב לבחורה שתקנית, או בין בחורה מאוכזבת לבחור עם שאיפות, שלא לדבר על קשריו עם משפחות מחו"ל, תוצאה ישירה של ארוח בחורים מארה"ב ואירופה, ברוכים הבאים.

הנתונים שקיבלה הדסה טובה לובצקי מטוכטנפלד, על בחור ישיבה האצילי נפתלי געצל ברנהים, הפיחו בה רוח של אופטימיות. הייחוס היה ייחוס, ההצעה הכספית היתה ראויה, וכולם דיברו על השקעתו בלימודים ומידת החסד הטבועה בו. ההצעה נראתה יותר מדי טובה מכדי לצאת לפועל, לאור ההיסטוריה וה"לא" התדירי לכיוונה של חנהלה, על רקע אחיה המוחבא "חיימקה". הבחורציק הוא תושב העיר שלנו, ואני חוששת שריחרוח הכי פשוט יציף להם את ראבון נחמן, ועוד פעם נשמע "לא" חששה הלובצקי. חיימקה זימזם את הסוגיה מתחת לזקנו, והעדיף להמשיך לזמזם מאשר להגיב, כאשר בראשו מהדהדות לו שתי המילים אותן שנא כל כך, מה יגידו, מה יגידו, מה יגידו. אמר אבי..."

אחרי הפגישה הרביעית שלוותה בחששות ענק, התבשרו הלובצקים "כן". חנהל'ה ונפתלי געצל החליטו לבוא בברית הנישואין בשעה טובה ומוצלחת. קול ששון. הוורט היה משובב נפש ממש, נכחו האחים והאחיות, החברים החברות וכמו תמיד נעדר ממנו "המוחבא", האח הקטן שלמדנו להכיר, ואתם יודעים מדוע.

אל תשאלו איך כמה ולמה, אבל למסיבת השבע ברכות האחרונה, הגיע ללא הזמנה השדכן המוצלח ר' משה טוכטנפלד שהתפרסם לא רע מהשידוך הזה, אך לא בכך עסקינן. הוא לגם כוסית יין וביקש שלא כהרגלו לשאת מילות ברכה. אחרי שברך את הבית החדש הוסיף ואמר באתי לכאן כי יש לי המון הכרת הטוב לשדכן האמיתי של הזוג הצעיר. לפני כשלושה חודשים במוצש"ק התארחו סביב שולחני בחורים רבים, ביניהם החתן נפתלי געצל, ולידו התיישב ראובן נחמן, אחי הכלה. השניים פתחו בשיחה ערה, מטובלת בדברי תורה הומור מתוק ומילות ידידות. לפני שהתפזרו זרק ראובן נחמן לנפתלי, את המשפט הבא: "נפתלי, יש לי כלה מתאימה בשבילך... אחות שלי, חנהל'ה. כך אמר. ואני שדכן עם אוזניים כרויות, עשיתי אחד ועוד אחד, והשידוך יצא לפועל ובהצלחה. זה המקום והזמן להודות לך ראובן נחמן שהיית שליח לנישואי אחותך עם נפתלי געצל, שמאד מאד מסמפט אותך, ואני מאחל גם לך שידוך נאמן בקרוב". הדסה טובה לובצקי מעבר למחיצה כלאה את דמעותיה. אוי, רבונו של עולם, היא החביאה את ראובן נחמן. היא חששה "מה יגידו" , ומן השמיים לימדו אותה לקח גדול. ה"מה יגידו" שלך הביא חתן אולטרא מצוין לבת שלך. ואידך זיל גמור.

צליל קטן מאחורי הסיפור

לפעמים אנשים שוכחים שכל מיני מומים, קבועים או חולפים, הם רק מתנתו של השי"ת שיודע מה תכלית כל פגם ועוקם. דא עקא, הם עושים כל מיני השתדלויות וממציאים פטנטים וטכסיסים כדי לעקוף מכשולים אלו, ועוסקים ב"מה יגידו" ושוכחים את העיקר: מה יגיד הקב"ה על ההתפתלויות שלכם? צאו מזה, היכנסו למסלול השכל הישר, נסו להתנהל ולהתנהג בתמימות ובשקיפות נורמלית. הרי כל הסתרה סופה להיחשף לאור השמש דווקא בעת ובשעה שהבזיון שיוטל על פניכם, יהיה מביש ונורא ואיום. רחמנא ליצלן.

הסיפור שלפנינו דווקא היה עטוף ברחמים ומשום כך יש בו מתיקות עם תרופה בצידה.

מה התרופה? יגידו מה שיגידו. זו המשפחה שלנו, זה התכשיט שלנו, אנו גאים בכך ומודים להקב"ה. כל כך פשוט, מועיל ומרגיע את הנפש , הלוא כן?

 

תפילה

רבונו של עולם, תעזור לי לזכור כל שניה ושניה שאני לא עושה כלום, שהכל אתה עושה, שבלעדיך שום דבר לא היה קורה. כמו ששמעתי לאחרונה שני יהודים מדברים ברחוב ליד הבית שלי ואחד מהם כנראה החמיא לשני על משהו שהוא עשה, והשני ענה:  אנחנו עושים השתדלות, הקב"ה עושה הכל, והמשפט הזה ששמעתי "במקרה" טלטל אותי כי אני כל כך רחוק מזה. כי אני לא זוכר שכל מה שמצליח לי, שכל  מה שאני עושה כדי לשמח אחרים, זה הכל אתה אבא. אני עושה רק השתדלות. בלעדיך אבא שום דבר לא היה קורה ושום דבר לא היה מצליח.

ואותו דבר כשאחרים עושים בשבילי. נכון, צריך להכיר תודה על כל מה שאני מקבל אך בלב לזכור שהכל אתה נותן לי.

כמו אחד החברים שסיפר שהוא קיבל רכב חדש ממקום העבודה, ושואל אותו חבר אחר: ממי קיבלת את הרכב? ככה שאל כמה פעמים עד ש"נפל האסימון" אצל מקבל הרכב שהבין שאת הרכב אתה קנית לו אבא, לא המפעל שבו הוא עובד.

וככה עם כל דבר ודבר. השקענו בילדים והם יצאו מוצלחים, השקענו בכתיבה ויצא משהו יפה, זה אנחנו? זה הכל אתה אבא, שנתת לנו את הרצון, ואת הכוחות, ועשית ככה שבסוף זה יצא מוצלח.

רבונו של עולם, תעזור לי לחיות את האמת הזו כי מי שחי אותה, הוא כל הזמן עם דמעות בעיניים, דמעות של הכרת הטוב לאבא שבשמים שנותן לנו ועושה עבורנו כל כך הרבה שיש חשק לחבק ולנשק אותו בלי סוף ולהגיד לו ת-ו-ד-ה

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע