"ומבשרי אחזה אלוה"

נכתב על ידי יניב, 30/11/2019

 "ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה" (איוב יט,כו). בפשטות הכוונה ליסורים שבאים עליו: '"ומבשרי" – אני רואה משפטים. "אלוה" – ל' משפט ויסורין' (רש"י). אולם חז"ל דרשו זאת כשם ה' המתגלה מקשר לבשרו: '"וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ". אמר אברהם: אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית, "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" אילולי שעשיתי כן מהיכן היה הקדוש ברוך הוא נגלה עלי "וירא אליו ה'"' (ב"ר מח,ב). נראה ע"פ זה שגם אולי אפשר לרמז שדרך גוף האדם יכול כביכול לראות – להבין דבר בגילוי אלוקות. שהאדם יש בו רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ולכן זה מרמז לו על רצון ה' שיתגלה בעולם קשר לקב"ה ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה ל"ת. שבכך מגלים גילוי ה' בעולם (שמקיימים את רצונו), ולכן כעין רואים גילוי של רצון ה' בעולם, שזהו "אחזה", לשון ראיה, שדרך גוף האדם רואה איך רצון ה' להתגלות בעולם, ומתגלה דרך הראיה של שמירת מצוותיו בתרי"ג המצוות בעולם. נראה שרמוז ב"אלוה" שבגימטריה זה מ"ב כרומז לתורה: "ושננתם לבניך ודברת בם" וגו' (דברים ו,ז). והנה ה' ברא את העולם בשילוב של מידת הדין עם מידת הרחמים: '"בָּרָא אֱלֹקים" – ולא אמר "בָּרָא ה'". שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין. היינו דכתיב (להלן ב ד): "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם"' (רש"י. בראשית א,א). כך גם באדם יש שילוב של אביו ואמו: 'תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו. אביו – מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו – מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין. הקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם, הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם (נידה לא,א). הרי שהקב"ה מחיה את הכל ברוחני – בנשמה (שבלעדיה האדם מת, כמו שמסיימת הברייתא), ואילו הגלוי בגוף הגשמי הוא של אביו ואמו של האדם. כשמאביו לובן, ומאמו אודם, שזה כעין רומז למידת הדין ולמידת הרחמים. שמידת הדין מרומזת באדום – כאש – הדין שמכלה, ומידת הרחמים מרומזת בלבן – כרחמים וניקיון הרעה, כעין הנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו" (ישעיהו א,יח). שזהו שדרך האדם רואה את גילוי ה' שברא את העולם בשביל האדם, ולכן בריאת העולם מרומזת גם בבריאת האדם, ע"י אביו ואמו, כגילוי מידות ה' בבריאה. בבריאה קודם נברא האיש ואח"כ האשה, כעין רמז שהקדים מידת הרחמים למידת הדין (וכן האיש בא לאשה). נראה גם שמרומז בשם "אלוה" שהוא בין "א'ל" ל'אלקים' (שיש שתי אותיות נוספות מ"א'ל" ושתי אותיות פחות מ"אלוקים" [במילוי אותיות]), שהשם "א'ל" מופיע ב-י"ג מידות הרחמים, ואילו השם אלקים הוא מידת הדין, ולכן כעין מרמז באמצע ביניהם, כשיתוף של שניהם לבריאה. מהאמא בא האודם שאחד מהדברים שממנו זהו הבשר, וכאן אומר "מבשרי", ולכן כעין רומז שמה שבא מאמו זהו הבשר שמהאודם. לכן כעין שבשם אלקים שהוא היסוד של הבריאה (במידת הדין שבא ה' החל [עד ששיתף את הרחמים לפניו]) מרומז על כל הבריאה ששותף בה גם מידת הרחמים, ולכן כעין יש השם "אלקים" שהוא מידת הדין, ובתוכו יש "א'ל" שהוא מידת הרחמים, וגם קשור לבריאה בשם "א'ל שד'י" ('והיינו דאמר ר"ל: מאי דכתיב (בראשית לה, יא) "אני א'ל שד'י"? – אני הוא שאמרתי לעולם די' וכו'. חגיגה יב,א). ומידת הרחמים בבריאה התגלתה בשיתוף של שם הויה (שבו ה' ברא "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים"), ולכן מיד יש את אותיות ו' ה' י' (בשם 'אלוקים' במילוי אותיות) שהם האותיות שמרכיבות את שם הויה. והעולם נברא בשביל האדם שילך כרצון ה' המתגלה בתורה, וזה מרומז באות מ' בסוף, כנגד מ' יום שמשה היה בסיני במתן תורה, וכן מ' יום של בריאת הולד והכנסת הנשמה בו: 'ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו: תורה ניתנה בארבעים, ונשמה נוצרה בארבעים, כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה אין נשמתו משתמרת' (מנחות צט,ב) ['נוצרה בארבעים – צורת הולד לארבעים יום במסכת נדה (דף ל.)' רש"י]. ולכן גם מרומז הולדת האדם שהוא כבריאה בשל היותו סיבת יסוד הבריאה. וזהו שעל הזוג נאמר: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. אמר רבא: ודאשה עדיפא מדאיש, מ"ט? האי מצרף והאי לא מצרף' (סוטה יז,א) 'זכו – ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת. שכינה ביניהם – שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה. לא זכו אש אוכלתן – שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש. ודאשה עדיפא מדאיש – אש של אשה קשה וממהרת לאכול וליפרע משל איש. מאי טעמא האי מיצרף – אש של אשה נוחה להדליק מהר שאין אות של שם מפסיק אלא מחובר הוא ונקרא אש אבל של איש אין אותיות של אש מצטרפות יחד שהיו"ד של שכינה מפסקת' (רש"י). הרי שעל ההליכה בדרך הישר, שלא נואפים, ומתחברים כראוי, חל שם ה'. ממילא נראה שזה גם רומז לולד שיצא מהחיבור הכשר ביניהם. שמהאבא כעין רמז למידת הרחמים, ומהאמא כעין רמז למידת הדין, ולכן אצלה יש חיבור של 'אש' שלכן נפרעת מהר יותר, כגילוי של מידת הדין. כך גם "מבשרי" מתגלה "אלוה" שהאות ה' רומזת לאשה, ומה שנסתר להשלים שם אלוקים זה הי' ו-מ', שהי' רומז לאיש, שאז בחיבורם לאחר מ' יום בא הולד (שיוצא מהיותו מים), ולכן אומר שמתגלה האות ה' (של 'אשה') "מבשרי", ואילו הי' של האיש נסתר, כי ממנו הלובן ולא האודם שממנו הבשר. גם נראה ברמז שה-מ' שרומזת להולדת הולד, רומז למה שה' נותן לולד, שזהו הנשמה, שכעין רומז למתן תורה כמו שאמרו בגמ': '... תורה ניתנה בארבעים, ונשמה נוצרה בארבעים, כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה אין נשמתו משתמרת' (מנחות צט,ב) לכן המ' מרמזת על הנשמה. בנוסף, מרמז על שה' נותן את החיות (בנשמה) כדי שההורים יצליחו להביא ילד, לכן יש ה' ו-י' (של שם ה' שביניהם) וחסר ה"אש" שמשלים לאיש ואשה, ואם משווים כביכול בגימטריה, שא' זה באחדות ו-ש' זה במאות, אם משווים אותם לביטוי בעשרות, יצא י' (במקום א') ו-ל' (במקום ש'), שיחד זהו מ', וזהו הסיום מ' שמשלים לשלמות איש ואשה שזכו שכינה ביניהם, ולכן מתגלה ב-מ' שרומז לשכינת ה' שהתגלתה בסיני ולנשמה שהיא הקשר לשכינה באדם, ולא מתגלה גילוי של 'אש', אלא של מ' במקומו.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע