ברכה על שחיטת קרבן איזה ברכה מברכים על שחיטת קרבן בבית המקדש

נכתב על ידי יונתן שטנצל, 26/11/2019

משנה מסכת פסחים פרק י משנה ט בירך ברכת הפסח פטר את של זבח בירך את של זבח לא פטר את של פסח דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ז ואחר כך מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הזבח ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר תחלה, ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הפסח ואוכל מגופו של פסח, ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח ולא של זבח פוטרת של פסח. 

רמב"ם על משנה מסכת פסחים פרק י משנה ט והזבח, האמור כאן הוא חגיגת ארבעה עשר שנזכרה לעיל בפרק ששי. ולשון התוספתא אי זו היא ברכת הפסח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול פסח, ואי זו היא ברכת הזבח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכל זבח. והלכה כר' עקיבה.


ר' עובדיה מברטנורא מסכת פסחים פרק י משנה ט 
תפארת ישראל - יכין מסכת פסחים פרק י משנה ט נח) בירך ברכת הפסח. והיא אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת פסח:
נט) פטר את של זבח. א"צ לברך באכילת חגיגה:

ס) ברך את של זבח. והיא אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חגיגה:

ברכת הפסח - אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח. ברכת הזבח, אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח. וזבח האמור כאן הוא חגיגת יום ארבעה עשר. והלכה כר"ע:


-------------

הגמרא  במסכת פסחים דף ז עמוד ב כותבת :"אין הכי נמי. מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה". 
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף עה עמוד ב אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? דתניא: היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: ברוך שהחיינו וקימנו; נטלן לאכלן, אומר: המוציא לחם מן הארץ, 
רש"י מסכת מנחות דף עה עמוד ב היה עומד ומקריב מנחות בירושלים - כגון שלא הקריב כהן זה עדיין מנחה מימיו או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר אומר כהן שהחיינו.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה יח וכל המקריב מנחה מן החדש תחילה מברך שהחיינו. 

 ר' חיים פלטיאל שמות פרק כ (כא) מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו, בכל המקום אשר אזכיר את שמי. כלומר שיהא שמי נקרא עליו דמברכינן בא"י אמ"ה אקבו"ץ על שחיטת זבח.
משנה למלך הלכות מעשה הקרבנות פרק א הלכה א [א] כתב הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות בעיקר הי"ב שכל העבודות כגון היציקות ובלילות פתיתות ומליקות ודכוותייהו הכהן כשעושה אחת מאלה עושה מצוה ומברך עליה, והחכם בעל לב שמח שכתב שם דרבינו חולק בזה וס"ל שלא יברך כי אם על העבודה הגדולה לבדה וכל שאר העבודות הקטנות שבה נפטרות עמה כו' ומסיים וכתב ותהיה הברכה אחת על מעשה הסדר כולו כאחת ע"כ. ואין דבריו מוכרחים דאפשר שגם רבינו מודה בזה. גם לא ידעתי אינו היא עבודה גדולה או קטנה. גם מה שסיים שתהיה הברכה אחת על הסדר כולו זה יתכן אם כל הסדר נעשה בכהן אחד אך אם כל כהן וכהן יעשה עבודה אחת למה לא יברך על העבודה שעושה. ונוסח הברכה נראה שהוא אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לעשות כך וכך, דומיא דברכת אכילת תרומה שכתב רבינו בסוף הלכות תרומות וכן בכל אכילת קדשים מברך ברכה זו וכמ"ש רבינו בריש הלכות בכורים יע"ש: 
השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שורש יב 

העיקר השנים עשר ידון בו הרב דינים. אמר שאין ראוי שימנו חלקי המלאכות כל חלק וחלק מהן בפני עצמו. וכן שם תורת כל מין ומין מן הקרבנות מצוה אחת במנין. מעשה העולה ומעשה החטאת ומעשה האשם ומעשה זבח השלמים ומעשה המנחה חמש מצות. וידין עוד [עמ' קפח] שהיות הכהן לוקח מה שיש לו לקחת הוא חלק מחלקי המצוה. ולכן ישים הוצאת ראשית הגז ונתינתו מצוה אחת. והפרשת המעשר ונתינתו ללוי אחת. וכן נהג בתרומה (ע' קכו) ובחלה (ע' קלג). והוא מגנה בזה כל דעת אחרת. אמר [בסוף השרש] שלא יעלם זה אלא ממי שיקח הדברים בתחלת המחשבה ולא יתיישבו העניינים במחשבתו. וכאשר אני מסתכל בהם אין דברי הרב מיושבין בדעתי. כי המעשים בדברי הקרבנות היאך נמנה אותם אחרי מנותנו מצות כאשר נקריב אותם. וזה שאנחנו נצטוינו להקריב על קצת החטאים חטאת ועל קצתם אשם ועל קצתם עולה ומהם גם כן מנחה והצוואה בהקרבתם היא במנין מצות עשה ארבע מצות. ועל כל פנים יצטרך הכתוב ללמד אותנו מעשה כל אחד מהן כענין שנאמר (ויקרא ד) ואם נפש אחת תחטא בשגגה והביא קרבנו שעירת עזים ושם גמר כל מעשה החטאת. אם כן איך נמנה חובת הקרבתם והמעשה שלהם בשתים. ואף על פי שיש בהם באים בנדבה הרי מעשה כולם שוה הוא אין בהם הפרש ולפיכך כלל אותם התורה (שם א) אדם כי יקריב מכם ואם זבח שלמים יקריבנו (שם ג) ילמד על מעשה חיובם. וכל שכן על מעשה החטאת והאשם שלא יבאו נדבה. ועוד שנצטוינו עוד בקרבנות (ע' צד) לקיים כל היוצא מפינו בעולה או שלמים וזולתם, ולימד מעשה שלהם איך נתנהג בו בבואנו להשלים הנדר. והנה החיוב והמעשה שהוא עושה שתים מצוה אחת הן. ואולי תחשוב כי המצוה בבעלי הקרבן הם ארבע מצות כמניין מיניהם אבל מעשיהן מצות חלוקות שנצטוו בהן הכהנים מצוה עליהם לעשות מלאכת החטאת על ענין כך ומלאכת העולה על ענין משונה מן הראשון והשיאך בזה מה שייחד להן פרשיות זאת תורת העולה וזאת תורת המנחה וזאת תורת החטאת וזאת תורת האשם ואמר בהן צו את אהרן ואת בניו לאמר דבר אל אהרן ואל בניו. וזה כלו השאה אין בו אמת שילמוד אהרן במעשה החטאת והעולה אינו מוסיף מצוה. אבל לימד בפרשת צו את אהרן בחטאת ובאשם ענין אכילתם ובעולה הרמת הדשן וכיוצא בהן תוספת השלמת המצוה הראשונה שלימד בפרשת ויקרא חובתם ומעשיהם. והרב עצמו בפרטי המצות לא יתעורר לא מזה ולא מזה יעשה אותן מצות חלוקות במנין. ואין השתכלותו בענין הזה בא בדקדוק. אבל דעת בעל ההלכות הוא שהמצוה בבעל החטא שיקריב על חטאו קרבן פלוני לא ימנה הוא כאשר הוא איננו מונה העונשים כולם במיתה ובמלקות. אבל המצוה בכהנים והקריבו בני אהרן וזרקו את הדם וגו' ימנה אותו. ולכך כתב יציקות בלילות פתיתות מליחות הגשות תנופות. ועל הדרך שאמרו (מנחו' יח ב) מנין לרבות חמש עשרה עבודות היציקות והבלילות וכו' ת"ל המקריב את דם השלמים מבני אהרן עבודה המסורה לבני אהרן כל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה. ואלה העבודות נמנות מצוות שהכהן כשעושה אחת מכל אלה עושה מצוה ומברך עליה. וזה דעתו ז"ל. 

והקרוב אלי יותר שנמנה כל מעשה הקרבנות אחת אין הפרש לכהן בין שיעשה חטאת ואשם או עולה ושלמים ונצטוו כל זרע אהרן בעבודתם מצות עשה אחת שנאמר (קרח יח ז) ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ירצה לומר תעבדו בכל עבודת הכהונה כי היא עבודה ומתנה עבודה לי ומתנה לכם שיש לכם בה שכר כאשר תקחו מן השלחן הגבוה יתברך ואם כן יחסרו ארבע מצות מחשבונו שלהרב בכאן: 

וכן הדין השני שיגזור הרב למנות מה שלוקח הכהן חלק מן המצוה איננו דין שוה אצלי בכולן אבל יש בהם חלוק. כי הדברים הטובלים הם שתי מצות בודאי. והמשל בזה החלה. שכן כל העיסה אסורה לנו עד שנפריש אותה ונצטוינו בה מצוה נפרדת שנאמר (ס"פ שלח) חלה תרימו תרומה ושלא יעלה בלבנו שנרים אותה להוציא העיסה מאיסור ונעזבנה או נשליך אותה באש צוה אותנו ית' בנתינתנו לכהן שנאמר (שם) מראשית עריסותיכם תתנו לי"י תרומה. וכן נצטוינו בנתינת התרומה (שופטי' יח) ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו. ונצטוינו תחלה בהרמתה מן המצוה הבאה בחלה שנאמר (ס"פ שלח) והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לי"י ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה. הרי שהשוה הרמת שתיהן ועשאן מצוה וזהו נגלה בכתוב. ויש עוד בה לרבותינו שנו בספרי (פ' שלח) תרימו תרומה לי"י בתרומה גדולה הכתוב מדבר אתה אומר בתרומה גדולה הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בתרומת חלה כשהוא אומר חלה תרימו הרי תרומת חלה אמורה הא מה תלמוד לומר תרימו תרומה לי"י בתרומה גדולה הכתוב מדבר דברי ר' יאשיה [ר' יונתן אומר] לפי שהוא אומר ראשית דגנך תירושך ויצהרך חובה, אתה אומר חובה או אינו אלא רשות תלמוד לומר תרימו תרומה לי"י חובה ולא רשות. הנה נתבאר שהוא יתעלה מצוה להפריש תרומה גדולה ראשית תבואתנו ונתנה לכהנים עוד עם עשרים וארבע מתנותיהם. 

והראייה עוד שהיא מצוה חיובם לברך על הפרשתם כמו ששנינו (תרומו' פ"א מ"ו) חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם השכור הערום ובעל קרי. והיינו מפני שאינן יכולין לברך. ומפורש בתוספתא באחרון שלברכות (הי"ט) ההולך להפריש תרומה ומעשרות אומר אקב"ו להפריש תרומה ומעשרות מאימתי מברך עליהם משעה שמפרישן. ואילו היה המצוה עלינו הנתינה לכהן מפסוק ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו בלבד לא היו גוזרין עלינו לברך בשעת הפרשה מן הכלל המסור לנו מהם כל מצוה שעשייתה אינו גמר מלאכתה כגון תפלין אין צריך לברך כמו שנתבאר (בחמשי) [ברביעי] שלמנחות (מב ב) וכיון שאמרו לנו לברך בשעת הפרשה אקב"ו להפריש תרומה או להפריש מעשר למדנו שבהפרשה מצוה. ועוד שהרי הכהנים עצמם מפרישים תרומה ומעשרות ומברכין גם כן עליהם כמו שדרשו [הובא פ"א ממעשר סה"ג] מפסוק כן תרימו אלו לויים גם אתם אלו כהנים. ואילו לא היה במצוה אלא הנתינה בלבד היו הם פטורים מזה. ועוד שהרי בחלה טמאה מברך בהפרשתה ואינה ניתנת לכהן אלא משליכה באור כמו שמוזכר בגמר בכורות (כז א) ואם כן ראוי שנמנה שתי מצות בתרומה הפרשתה מפסוק תרימו תרומה לי"י ונתינה לכהן מפסוק תתן לו. וכן נמנה בחלה הפרשתה מפסוק חלה תרימו תרומה ונתינה לכהן מצוה אחרת מפסוק מראשית עריסותיכם תתנו לי"י תרומה. וכן הדין במעשר נמנה הפרשתו מצוה מפסוק (ראה יד) עשר תעשר את כל תבואת זרעך ובא הפירוש המקובל בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר ראשון האמור בו (ס"פ קרח) ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל לנחלה ואמר (שם) ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם כי שכר הוא לכם והאחר מעשר שני שהוא קודש והוא יתברך מצוה אותנו לאכלו לפניו כמו שאמר כאן (ראה יד) ואכלת לפני י"י אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וכי ירבה ממך הדרך וגו' וצוה בנתינתו (ר"פ תבוא) ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ופירושו שיתן ללוי חלקו ולעני חלקו. ולא הוכשר בעיני מאמרו שלהרב זצ"ל שכתב מצות קכ"ז שנצטווינו להוציא המעשר שנ' וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לי"י הוא. שכתוב הזה במעשר שני הוא מיוחד מאמרו לי"י הוא קדש לי"י. ואמר וכי יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו. שמעשר ראשון איננו קדש כלל ולא נפדה אבל הוא חולין ביד כהן כאמור בו ואכלתם אותו בכל מקום כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם. אבל הדברים שאינם טובלים כגון ראשית הגז והמתנות הזרוע והלחיים והקבה לא נמנה אלא נתינתן והוא גם כן פשטיה דקרא שלא נצטוינו בהן בהרמתן אבל אמר (שופטי' יח) ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה וראשית גז צאנך תתן לו ואינו מברך בהפרשתן כלל. אבל במתנות כהונה שבמקדש כגון חלקם מן הקרבנות לא נמנה נתינתן מצוה לפי שלא בא בהן כתוב מצוה אותנו בה אבל הן חלק השם שלקח מן הקרבנות כמו שצוה באימורים לאישים כן צוה במתנות לכהנים (צו ז) כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו. וכל שכן החטאת והאשם שהם כולם לו יתברך והוא מחיה בהם משרתיו. ואף על פי שנאמר (שם) ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן איננו צווי אבל הוראה שהוא לכהן במתנה כמו החזה שאמר בו (שם) והיה החזה לאהרן ולבניו כי שניהם ענין אחד ומתנה אחת. והכלל בכל חלקי הכהנים מן הקרבנות שהן מתנות שנתן השם יתברך לאהרן ולבניו שיהיו זוכין בהן משלחן הגבוה שנ' הנה נתתי לך וגו'. והנה הם חלק מחלקי מלאכת הקרבנות שצוה בהם מי יאכלם ולמי יהיו וכפרתם תלויה בזה כמו שאמרו (פס' נט ב) כמה דכהנים לא אכלי בשר לא הויא כפרה לבעלים דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם וגו'. והנה הם קרבן ממש. ויעלו בידנו במנין הפרשת החלה והתרומה והמעשרות הראשון ושלהעני ונתינתן הם מצות משלימות לנו החשבון: 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע