'"מטל השמים" זו מקרא' וכו'

נכתב על ידי יניב, 24/11/2019

 "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש" (בראשית כז,כח). 'דבר אחר: מטל השמים, זו מקרא. ומשמני הארץ, זו משנה. דגן, זו תלמוד. תירוש, זה אגדה' (ב"ר סו,ג). כיצד למדו רמז בין דברים אלו לדברים אלו? מסביר המהרז"ו: 'זה מקרא – שנתנה מן השמים כמו שהיא, ואין מחכמי ארץ חולקים לשנות מהכתוב. ומשמני ארץ זו משנה שנמסרה ביד חכמי ארץ ע"פ. ועי' במ"ר פי"ג סי' ט"ז, מ"ם מ"ם רמז למשנה שמתחלת במ' ומסיימת במ', וזה רמוז בתיבת משמני פ' מ' שני. דגן זה תלמוד – כמו שהדגן עיקר התבואה כך התלמוד עיקר להלכה ולמעשה... ותירוש זה אגדה כמ"ש ויין ישמח לבב אנוש כן האגדה משמחת הלב'. וברש"י במדרש: 'ורוב דגן זה תלמוד – שהוא עיקר, וכן מפורש: יחיו דגן בתלמוד, יפרחו כגפן באגדה, שמושכת לבו של אדם כיין'. אולי אפשר להוסיף שטל השמים זהו מקרא, שנתנה משמים כמו טל השמים, אבל גם בפרט שאין כל בריה שיכולה לשלוט בו – אפילו לא הת"ח: '… וטל מנלן דלא מיעצר? דכתיב (מלכים א יז, יג) "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי", וכתיב (מלכים א יח, א) "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה" ואילו טל לא קאמר ליה. מאי טעמא? משום דלא מיעצר' וכו' (תענית ג,א-ב). הרי שאין בריה שיכולה לעצור את הטל, ממילא כיון שאין כח בשום אדם לשלוט בטל, זה מסמל את התורה שבכתב שאינה קשורה לכוחו של ת"ח, אלא היא ישירות מהקב"ה לגמרי. עוד נראה שנאמר על הטל: 'שהטל סימן יפה לעולם' (יר' תענית א,ב), וזה מזכיר את מתן תורה: 'אמר חזקיה: מאי דכתיב (תהלים עו, ט) "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה"? אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה, ולבסוף שקטה. ולמה יראה? כדריש לקיש. דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימין, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). הרי שקבלת התורה הרגיע את העולם שישאר קיים, וזהו כעין הטל שהוא סימן יפה לעולם. (אמנם בסיני קיבלנו את כל התורה, אולם יש דגש בתורה שבכתב, שלכן ניתנו אז הלוחות בכתב, ואילו בע"פ עוד לא נאמר לבנ"י אלא באהל מועד [שרק למשה נאמרה כל התורה בסיני], כך שכעין יש דגש בתורה שבכתב לקיום העולם [כעין שבכתב הוא קיים בעולם, ולא רק בע"פ]. וכן תורה בע"פ כעין היתה עוד אצל האבות, ששמרו את כל התורה לפני שנתנה, אבל ירידת התורה לעולם, שניתנה לנו בכתב, זה היה במיוחד במעמד סיני, כך שהדגש הוא בה שירדה לעולם, ואיתה גם קיבלנו את כל התורה בקבלה מיוחדת יחד עם התורה שבכתב). עוד נאמר בגמ': 'ואריב"ל: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר (שיר השירים ה, ו) "נפשי יצאה בדברו". ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר (תהלים סח, י) "גשם נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננתה"' (שם,ב). ממילא כששמעו את הדיברות, שהם מהתורה שבכתב, היו צריכים את הטל כדי להחיותם ושיוכלו לשמוע את המשך הדיברות, כך שהטל קשור לתורה שבכתב. אולי גם דרשו את "מטל" כרומז ל'התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור' (יר' סנהדרין ד,ב), שכך רמזו "מטל" – "מ"ט (פנים) ל(טהור או טמא)”, שזהו הלימוד של מ"ט פנים את התורה שבכתב. משמני ארץ זהו משנה, כיון שאת המשניות היו צריכים לזכור, שהוא משנה מלשון שינון (ובמיוחד שבתחילה היה אסור לכתוב: 'דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב'. תמורה יד,ב). לכן זה מרומז בשמן שהוא קשור לזכרון: 'דאמר רבי יוחנן: כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה' (הוריות יג,ב) [אולי נאמר "משמני ארץ" כרמז לפס' "ארץ זית שמן" (דברים ח,ח), שבא לומר שזהו שמן זית, שהוא מחזק את הזיכרון של הלימוד, והוא חשוב למשניות]. אולי רמזו שהמילה "משמני" מצלצלת כמו 'משנה' (בשל האותיות הדומות) [וכן יש את האותיות מ,ש,נ והתוספת של מ' ו-י' ביחד יוצא נ', שבגימטריה קטנה הוא חמש, שזהו גימטריה ה', וכך נשלם אותיות משנה]. הדגן מרמז על תלמוד, כיון שהוא צריך הרבה מחשבה והיגיון, ולכן זה מרומז בדגן שקשור לדעת: 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון...  ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). לכן דגן מרמז על הדעת בשל עץ הדעת, וכן בשל ההשפעה להתפתחות שכל התינוק. ועוד שבתלמוד מבררים את ההלכה, כיצד ללכת ע"פ רצון ה', שזה בא לתקן את העולם מחטא עץ הדעת שפגם בדעת הישרה של ההליכה אחר רצון ה'. ונאמר "רוב דגן" כרמז שצריך הרבה מחשבה ודעת כדי לברר את האמת, וכדי להגיע להכרעה ההלכתית בתלמוד. (אולי נרמז ב"רוב" רמז ל'רב' שמרמז על רבנות, שלזה צריך לדעת תלמוד). אולי מרמז שבתהליך הכנת הלחם יש עשר מצוות: 'עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה. משום לא תחרוש, בל תזרע, בל תחסום, לקט, שכחה, ופיאה, תרומה, ומע"ר, ומע"ש וחלה' (יר' חלה א,ו). ונאמר במדרש על תלמוד הקשר לעשר: 'בנוהג שבעולם, אלף בני אדם נכנסין למקרא - יוצא מהן מאה, מאה למשנה - יוצאין מהן עשרה, עשרה לתלמוד - יוצא מהן אחד, הה"ד (קהלת ז, כח): "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי"' (ויק"ר ב,א). לכן למדו שדגן (לחם) מרמז על תלמוד שקהלת רומז שיוצאים עשרה לתלמוד (מאלף) וזהו "ורוב דגן" רמז להרבה ("רוב") מצוות בהקשר לדגן, שזהו עשרה מצוות, שזה מרמז על עשרה שיוצאים לתלמוד (מאותם הרבה ("רוב") [אלף] שנכנסו למקרא, שיצאו בדרך ונשארו רק עשרה לתלמוד, כמו רמז עשרה בלחם]). "ותירש" מרמז על אגדה, שודאי הכוונה שדברי אגדה מושכים לב האדם כיין. אולם אולי גם רומז שבאגדה אין אלו דברים של פשט, אלא הם רמזים ודימויים, ולכן דומה ליין, שהמשתכר אין דעתו שקולה לגמרי, ומבלבל בין דברים. שכך גם באגדה מרמזים על דברים עמוקים, שדברי אגדה לא מתפרשים בפשוטם כדעת הרגילה והפשוטה, אלא צריך לדמות לדברים אחרים, כאילו שבילבלו ואמרו ככה במקום ככה. אולי גם זה מתבאר ע"פ דברי הגמ' על היין: 'רב כהנא רמי: כתיב תירש, וקרינן תירוש. זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש' (יומא עו,ב) 'זכה – לשתות לפי מדה. נעשה ראש – שמפקח לבו בחכמה' (רש"י). שכך גם בדברי אגדה, אם מבין כמו שצריך את דברי האגדה (שדורש ומדמה), הוא מבין בזה דברים נפלאים בחכמה (כנעשה 'ראש' – בחכמה), אבל אם לא זכה להבינם ומבינים כפשטם זה לפעמים מביא לידי שטות (כמו 'רש'), שיוצא מזה זלזול בדברי חז"ל, שכביכול אמרו דברי שטות שכאלו, שלא יכולים להיות (כמו שהרמב"ם יוצא נגד המבינים את דברי אגדה כפשטם שזה מביא לזלזול ['וזו הכת עניי הדעת, יש להצטער עליהם לסכלותם'. הקדמת הרמב"ם לפרק חלק]). ונראה שדרשו "תירוש" אותיות 'שירות' (או "תירש" – 'שירת') שדברי אגדה הם כעין שירה (שמתפייט בדימויים, וכן מושך לב האדם). נראה שכל זאת דרשו בשל הדרשה שנאמרה קודם: 'רבי אחא אמר: "יתן לך", ויתן לך אלהותא' (ב"ר סו,ג), שלכן דרשו שכיון שה"ויתן לך" זהו את אלוקותו, אז ממילא זהו התורה, שהיא מביאה לקשר ודבקות בה'. ממילא זה לא שיצחק רצה לתת לעשו את הברכות סתם כך, אלא כדי שימשך דרך הברכות לקדושה. לכן מובן שבירך (את יעקב) לאחר שהריח ריח גן עדן, בשל ש'נכנסה עמו גן עדן' (ב"ר סה,כב), שראה בכך יצחק קשר לקדושה שלכן ראוי לחול עליו ברכה (שחשב שזהו עשו, שעכשיו ראוי לחול עליו ברכה, בשל הקשר לקדושה, ששלח את עשו להביא לו גדי לקרבן פסח [רש"י. בראשית כז,ט], שחשב בזה למושכו לקדושה, שיפעל בקדושה וכך יתרגל וימשך אחריה).

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע