עיונים לשוניים - פרשת וירא: "אדוני" שם קודש או חול

נכתב על ידי איתיאל, 15/11/2019

 ספר בראשית  -  פרק י״ח  -  פסוק ג׳:

"וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ".

בפירוש המילה "אדני" נאמרו שני פירושים:

לפירוש אחד המילה היא שם ה'. אברהם הנמצא באמצע חזיון אלוקי ("וירא אליו ה'") פונה לקב"ה ומבקש ממנו שלא יסלק את שכינתו בזמן שהוא מפסיק ופונה לקבל אורחים. מכאן למדו חז"ל: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה".

פירוש שני מבאר שהמילה היא קריאת חול לאנשים, אליהם פונה אברהם בלשון כבוד ונימוס: "אדונים שלי! בבקשה אל תמנעו מלהיכנס אליי ולזכות אותי בהכנסת אורחים".

למרות שהפסוק עובר ללשון יחיד ("אל נא תעבור"), ניתן לפרש שהוא קרא לכולם יחד ("אדוני!"), ואח"כ פנה לכל אחד בפני עצמו ("אל נא תעבור"). מעברים כאלה מיחיד לרבים נפוצים מאוד ("ראה אנוכי נותן לפניכם" וכדומה).
עוד ניתן לפרש שהוא פנה רק לגדול שבהם בקריאה ביחיד, בידיעה שהאחרים יבואו איתו.

ההבדל בין הפירושים הוא אם מדובר בשם חול או בשם קודש. לפי ההלכה הכותב ספר תורה צריך להתכוון במיוחד בכתיבת שמות ה' לקדשם. במקום זה, נחלקו חז"ל (שבועות לה:). להלכה פסק הרמב"ם לקדש שם זה.
כמו כן חל איסור על מחיקת שמות הקודש, וביניהם המחלוקת כאמור לעיל בשם זה.

מבחינה לשונית, שם ה' נכתב תמיד בקמץ תחת הנו"ן. לעומת זאת, שייכות רבים בדרך כלל נכתבת בפתח (אדנַי). כאן הניקוד בקמץ, ולכאורה מדובר בשם ה' (וכך אכן תרגמו התרגומים הארמיים).

אך אין זו ראיה מוחלטת, כיוון שבצורת הפסק משתנה הניקוד ומתארך, ובין השאר פתח הופך לקמץ (כך בחלק מהסידורים "מוריד הטָל" בקמץ במקום בפתח). 

מעט צורות הפסק נשתמרו בלשוננו, בשמות ובניבים השאולים מהמקורות: האָרֶץ (ולא האֶרֶץ), עין גֶּדִי (ולא עין גְּדִי), חינם אין כָּסֶף (ולא כֶּסֶף), עבודת פָּרֶךְ (ולא פֶּרֶךְ).

פירוש יפה בעניין שמעתי מאבי מורי:

ישנה מחלוקת לגבי היחס הנפשי הראוי למצוות בין אדם לחברו.
יש אומרים כי כל מצווה צריכה להיעשות דווקא בכוונה לשמה, מתוך הקישור לציווי ולרצון הבורא שציווה עליה.

מאידך, יש אומרים שלא ראוי לקיים מצוות אלו מתוך כוונת מצווה, אלא מתוך מוסר טבעי.
הרמב"ם כתב שהמקיים את המצוות הטבעיות כמו "לא תרצח" וכדומה - רק בגלל הציווי, זה מגונה ממי שמקיים אותם מטבעו והבנתו.
וכך ענה הרב יחיאל וינברג בשו"ת שרידי אש על השאלה מדוע אין מברכים על מצוות משלוח מנות.
הוא ביאר שכל מהות משלוח מנות היא להרבות אהבה וריעות. אם הנותן יברך "אשר קדשנו במצוותיו" - זה יראה כאילו הנתינה באה רק מתוך ציווי ולא מתוך רצון כנה.

הרב קוק כותב שהמוסר הטבעי והאלוקי שניהם נמצאים בישראל, ואי אפשר לזה בלא זה.

ניתן לפרש לפי זה שאברהם מקיים מצוות הכנסת אורחים כמפגש אלוקי, אך בצורה טבעית. הוא פונה באותם המילים לאורחים ולה', כי באורחים עצמם הוא רואה התגלות אלוקית. המעשה הטוב הטבעי והחווייה האלוקית הינן אחד בשבילו. כך שם החול הוא הוא שם קודש.

ואם כך, ניתן לפרש את דברי חז"ל "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה", לא כמ' היחס (לעומת), אלא כמ' ה"מתוך": "גדולה היא אותה הכנסת אורחים הנעשית מתוך קבלת פני שכינה".

שנזכה לזכור בכל מעשה טוב שלנו את החווייה האלוקית. שילד שבוכה באמצע התפילה - אינו הפרעה, אלא מפגש שונה עם הקב"ה.

אגב, במבטא האשכנזים והתימנים ניכר הבדל בין קמץ (o) לפתח (a). 
אך במבטא הספרדי כיום אין כל הבדל בביצועם (a). כך שלמעשה בקריאת התורה אין כל הבדל בין קריאת "אדנָי" ל"אדנַי".

הראב"ע מעיד שרק בקהילות טבריה וחכמי מצרים ואפריקה יודעים לבטא כראוי את הקמץ.

ומעניין כי גם הרב מאזוז, שבדרך כלל רוממות המבטא התוניסאי בגרונו, כאן מודה במקצת.

הוא סובר שהמבטא הנכון הוא בין a לבין o. וכיוון שהוא "באמצע" נשתבשה קריאתו, אצל האשכנזים הפך ל-o גמורה, ואצל הספרדים ל-a גמורה. ורק מעט שימרו את המבטא הנכון (כגון במבטא הפרסי. ואם נרצה להגדיר במדויק, נראה שזה מעין ביצוע של a כשהשפתיים נקמצות כנהוג בתנועת o).

ומעניין שגם אצל יהודי אשכנז בעבר היה בלבול בין הגיית פתח וקמץ.
כך לדוגמה מצאנו פיוטים מראשוני אשכנז שחרזו קמץ עם פתח, כמו ב"צור משלנו": "ברכו אמונַי... כדבר א-דנָי".

ובפרשתנו מאריך רבינו בחיי (הספרדי) בעניין:

"ולפי הפשט בחכמת הנקודות, הקמץ מעלה גדולה וראשון לשבעה תנועות...
ואע"פ שנראה שהקמץ והפתח הכל דבר אחד ותנועה אחת (=במבטא הספרדי),
אין הדבר כן! אלא שיש הפרש ביניהם במבטא, שהרי תנועת הקמץ גבוהה ועליונה ותנועת הפתח למטה ממנה...

ומטעם זה, בניקוד זה השם (שם ה') לא תמצא פתח אלא קמץ.
כי המעלה העליונה הגדולה המורה עליונה ושהוא בלתי נסמך לאחר כדבר הנברא.
ומפני זה נכתב באל"ף דל"ת כשהוא קודש בקמץ, וכשהוא חול בפתח.
ומה שכתוב בלוט "אל נא אדנָי" בקמץ והוא חול?
לפי שהוא סוף פסוק.

וזהו ההפרש הגדול שיש בתורתנו בין קמץ לפתח, כהפרש שיש בין אור לחושך ובין קודש לחול.

וכן מצינו שהמחליף פתח בקמץ לא ימלט מאחת משתיים: או יהרוס הכוונה, או יבוא לידי כפירה!.

כי אות ה"א של "הַאף תספה" אילו קמצתו היית מהפך כוונתו של אברהם והורס מחשבתו.
ואות ה"א של "הא-ל יעוות משפט" - אילו קמצתו יהיה כפירה (מתמיהה לקביעת עובדה)!

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע