עיונים לשוניים - פרשת לך לך: "ויסע לוט מקדם"

נכתב על ידי איתיאל, 8/11/2019

 כאשר לוט נפרד מאברהם המתגורר בגב ההר ויורד לסדום, אומר הפסוק: "ויסע לוט מקדם". קדם הוא כזכור - מזרח.


מאחר ולוט ירד מגב ההר לסדום שבכיכר הירדן, הכיוון שלו היה ממערב למזרח. אם כן היינו מצפים שיכתב "לקדם"!

רש"י מפרש פירוש ראשון, לפיו לוט נסע ממזרח למערב. ונלאו פרשני רש"י להלום את דבריו עם המציאות הגיאוגרפית. לא רק רש"י מוקשה, כך גם פירשו התרגום, ראב"ע והספורנו.

פירוש שני, מדרשי, "הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו".

אמנם, ודאי שרש"י לא ביקר בארץ. ועדיין תמוה. כי רש"י תיאר בפירושו את הארץ על פי המקורות בצורה די מדוייקת (לדוגמה כשהוא מסביר את מיקום הארצות השכנות לישראל: מצרים, מדיין, מואב, עמון וסיחון).

כתוב שסדום הייתה בכיכר הירדן. ולאחר הפיכתה - הפכה לים המלח. בפרשת מטות מתוארים גבולות הארץ ונאמר שם שהירדן משמש גבולו המזרחי של הארץ, כך שמהתורה עצמה ברור שסדום נמצאת מזרחית לבית אל.

גם המהר"ל מפראג לדוגמה, שלא ביקר מעודו בארץ, הבין את הקושי וניסה בפירושו על רש"י "גור אריה" לתרץ.

ד"ר אליצור מציע פירוש יפה:
אברהם חנה במקום הנקרא "מקדם לבית אל". לוט נסע מזרחה מהמקום המכונה "קדם" (לבית אל).

מפרשי רש"י הציעו הצעות אחרות, כמו לדוגמה שלוט לא רצה להראות כאילו הוא בוחר בסדום, רק בגלל שיקול חומרי. אברהם בכלל לא העלה בדעתו להציע את סדום כמקום ראוי לישיבה, ולא הציע רק את השמאל או הימין = צפון או דרום, אך לא את המזרח - סדום.

לכן לוט נפרד מאברהם לכיוון מערב, כאילו הוא פונה בדיוק לכיוון השני, ואח"כ בהמשך "עשה פרסה" לסדום.

***

הפעלים הרגילים מקורם משרשים. אך יש ושם עצם קיים הופך לפועל, שמשמעותו: עשה את פעולת השם.

במקרים כאלה נפוץ לראות חריגה מצורות השורש הרגילות, בשל הצורך "להכניס" שם עצם שלעתים אינו שלוש אותיות פשוטות. בנוסף, בהטיות הפועל משתנה הניקוד, וכך עלול השומע לא לזהות את שם העצם ההגוי בניקוד אחר. לצורך כך נמצא חריגים רבים של "תזוזה" קלה בניקוד, כדאי ששם העצם ישאר.

ניתן להשוות זאת לסוגיה הבוערת כיום באקדמיה לגבי כללי הדיגוש בפעלים גזורי שם. לדוגמה:
פּילוסופיה (בג"ד כפ"ת בראש מילה) או פילוסופיה (כמו בלעז)? וממילא: התפּלסף (אחרי שווא נח) או התפלסף?
לכּכב (בסרט, כמו בשם הבסיס: כּוכב), או לככּב (כ' ראשונה רפה ושנייה בדגש תבניתי, בניין פיעל).

או ההנחיה לא לממש את כללי נשילת חפ"נ בשורשים גזורי שמות כמו להנגיד (משמעות ניגוד, להבדיל מלהגיד = דיבור, גם הוא באותו שורש) ולהנביט (נבטים, להבדיל מלהביט = להסתכל, גם מאותו שורש).

בפרשתנו נמצאו כמה פעלים גזורי שם:

ספר בראשית  -  פרק י״ד  -  פסוק ו׳:
{ו} וְאֶת־הַחֹרִ֖י בְּהַרְרָ֣ם שֵׂעִ֑יר עַ֚ד אֵ֣יל פָּארָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּדְבָּֽר׃

רוב המפרשים (תרגומי הארמית, רש"י) פירשו את המילה "הררם" כשם עצם: בהר שלהם.
ואם נקשה, מהיכן הגיעה ר' נוספת?

מקור המילה "הר" משורש כפול (נע"ע) "הרר", וניתן להטותה בכפל או בחוסר. כך מצינו "הררי ציון", "ומהרריה תחצב נחשת".

לעומתם, הראב"ע מבאר שמדובר בפועל גזור שם (בניין פיעל), שמשמעותו: בעלותם להר.

*

ספר בראשית  -  פרק י״ג  -  פסוק ט׳:
{ט} הֲלֹ֤א כָל־הָאָ֙רֶץ֙ לְפָנֶ֔יךָ הִפָּ֥רֶד נָ֖א מֵעָלָ֑י אִם־הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם־הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה׃

את הבעיה העיקרית יוצרת המילה "שְׂמֹאל" שבה ארבע אותיות שורש. כאן לא ויתרו על אף אות, ויצאה הצורה החריגה "אשמאילה" (בניין הפעיל).

לעומת זאת ביחזקאל, השם קוצר לצורך התאמה לבניין, והא' קוצצה:
ספר יחזקאל  -  פרק כ״א  -  פסוק כ״א:
{כא} הִתְאַחֲדִ֥י הֵימִ֖נִי הָשִׂ֣ימִי הַשְׂמִ֑ילִי אָ֖נָה פָּנַ֥יִךְ מֻעָדֽוֹת׃

כיום מקובל כי שורשים מרובעים (בני יותר משלושה עיצורים) ניתן להטות רק בבניינים הדגושים (פִעל, פֻעל והתפעל), שם הדגש מאפשר עיצור נוסף במקומו.

יוצא מן הכלל הוא השורש שפר"צ (אידיש) המוטה דווקא בבניין הפעיל (השפריץ), כנראה כדי לשמר את השווא בתחילת המילה, כמו במקור "שפריצן".

***

אגב, "ואֵימִנָה":

דוגמה מצוינת לכיווץ דיפתונג בגזרת נפי"ו.

היה צריך להיות "ואַיְמִנָה" (כמו "ואַשְׂמְאִילָה").

אך הדיפתונג ay הפך ל-e. 

דיפתונג = שתי תנועות (יוונית). שתי תנועות סמוכות וקרובות זו אחר זו. בתהליך הכיווץ הן הופכות לתנועה אחת קרובה.

בגזרת נפי"ו מאפיין ידוע, שיו"ד תחילית נוטה להתחלף עם ו"ו (ילד - הוליד, ירד - הוריד). גם שם יש תהליך דיפתונג (כמובן בהגיית ו"ו מקורית, כעין w) - הִוְרִיד - הוֹרִיד. aw - o.

ישנן רק שישה שרשים בגזרת נפי"ו השומרות על יו"ד בלבד, וסימנך:
ט"ל שמ"ן (אותיות האמצע של השורש):
* יטב (היטיב. ולכן "הטבה" ולא "הוטבה").
* ילל (היליל).
* ישר (הישיר).
* ימן (ואימינה - שלנו).
* ינק (היניקה).

יש להעיר שבמסורת עדות המזרח כל סימן ניקוד הוא חד-תנועתית, ואין סימן ניקוד המסמן דיפתונג.

אך יהודי אשכנז שרצו ליצור בידול בין "שבעת המלכים" נאלצו להשתמש בדיפתונגים:
חולם כדיפתונג oy, ואבי זוכר את סבו היקה הוגה aw.
צירה כדיפתונג ey.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע