עיונים לשוניים - פרשת וילך: מקראות שאין להם הכרע

נכתב על ידי איתיאל, 3/10/2019

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ".

רבותינו מנו פסוק זה בתוך רשימת "חמישה מקראות שאין להם הכרע". הרשימה כוללת פסוקים שיש שתי אפשרויות שקולות לפיסוקן.
ואלו חמשת הפסוקים שמנה איסי בן יהודה (יומא נב):

1. "הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשׇׁל־בּֽוֹ". 
קריאה ראשונה: המילה "שאת" מחוברת לפניה. אם תיטיב - ה' ישא את חטאך ויסלח לך.
קריאה שנייה: המילה "שאת" מחוברת לאחריה. אם תיטיב - (תנאי חסר, והכוונה מובנית: יסלח לך). שאת ואם לא תיטיב - תשא את חטאתך אם לא תיטיב דרכיך.

2. בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃ אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל.
קריאה ראשונה: המילה "ארור" מחוברת לפניה. השור (=שכם הכנעני) ארור.
קריאה שנייה: המילה "ארור" מחוברת לאחריה. אפם ארור.

3. וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹקים בְּיָדִֽי.
קריאה ראשונה: המילה "מחר" מחוברת לפניה. צא והלחם מחר (תוספות: ותפילת משה על ראש הגבעה תהיה כבר היום).
קריאה שנייה: המילה "מחר" מחוברת לאחריה. צא והלחם בעמלק מיד, ומחר משה יתייצב להתפלל.

4. וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁ֨קָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ.
קריאה ראשונה: הגביעים משוקדים. המילים "כפתוריה ופרחיה" מתפרשים כמשפט נוסף: וכן יש לה כפתורים ופרחים.
קריאה שנייה: הגביעים חלקים, והכפתורים והפרחים משוקדים.

5. הפסוק מפרשתנו: הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה
קריאה ראשונה: המילה "וקם" מחוברת לפניה. משה ימות אך יקום אחר כך בתחיית המתים.
קריאה שנייה: המילה "וקם" מחוברת לאחריה. העם יקום ויזנה.

לרשימה זו מצטרפים:

6. ספקו של רב חסדא: וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַה' פָּרִֽים.
קריאה ראשונה: הפרים מוסב על כל הפסוק. הן העולות והן השלמים היו פרים.
קריאה שנייה: הפרים מוסב רק על הסמוך לו - השלמים. אבל לגבי העולות לא פירט הכתוב, ואפשר שהקריבו כבשים או עזים לעולות.

7. במדרש מנו גם: וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשׇׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים.
קריאה ראשונה: המילה "כשמעם" מחוברת לפניה. כששמעו בני יעקב את מעשה הנבילה הם הפסיקו את עבודתם באמצע היום ובאו מן השדה.
קריאה שנייה: המילה "כשמעם" מחוברת לאחריה. בני יעקב באו מן השדה כדרכם, בסוף יום העבודה. אז כשחזרו הם שמעו על המעשה, ובשמעם התעצבו מאוד.

8. הראב"ע מקשה למד לא מנו רבותינו גם את הפסוק: לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת.
קריאה ראשונה: המילה "ומת" מוסבת כלפי הנער. הנער עלול למות בעזבו את אביו.
קריאה שנייה: המילה "ומת" מוסבת כלפי האב, שעלול למות מצער כשבנו יעזבו.
יש להעיר שרש"י ורמב"ן פירשו שמוסב כלפי הנער, בעוד המלבי"ם פירש שמוסב כלפי האב.

9. הראב"ע מציע עוד את הפסוק: וַיֹּ֧אמֶר הַגֹּאֵ֛ל לְבֹ֖עַז קְנֵה־לָ֑ךְ וַיִּשְׁלֹ֖ף נַעֲלֽוֹ. 
קריאה ראשונה: "נעלו" של בועז.
קריאה שנייה: "נעלו" של הגואל. 

ההבנה הפשוטה היא שהגמרא מדברת על התופעה הנקראת "דו משמעות".
אלא שעל כך יש כמה קושיות:

א. מדוע מנו חז"ל רק חמישה (עד שבעה) פסוקים? מה עם הפסוקים שהציע הראב"ע לדוגמה? מדברי חז"ל משמע שמדובר ב"רשימה סגורה". 
יש להעיר כי הראב"ע הביא רק שתי דוגמות בהם הוא התלבט בפירוש הפסוק. אך ניתן להוסיף לרשימה עוד פסוקים רבים אחרים בהם נחלקו הפרשנים בחלוקתם התחבירית.

ב. מדוע לא נעשה שימוש בטעמים על מנת להכריע?
בכל הדוגמות שהובאו הטעמים מכריעים לצד זה או אחר.
יתירה מזו. בדוגמה של "ארור" יש סוף-פסוק, שהוא ההפסקה החזקה ביותר!

על כך יש להעיר שיש לדון לגבי זמן קביעת הטעמים.
ברור שהטעמים אינם מאוחרים למדקדקים הטברנים שמסרו לנו נוסח טעמים מדוקדק עם סימני מסורה לגביהם.
מאידך הגמרא מבארת שכשעזרא החל במנהג קריאת התורה בציבור - קראו בטעמים.
אולם, לא מצאנו בכל המדרשים, המשניות והתלמודים התייחסות להטעמה ספיציפית (מעבר לאמירה שיש טעמים), לא שמות של טעמים ולא אמירה שפסוק מוטעם בצורה מסויימת. יותר מזה, מכך שהגמרא אינה מהססת לפסק פסוקים בניגוד לטעמים, ומתלבטת בפסוקים מעין אלו כיצד לפסקם, ואומרת שההשלכה לספקות היא "לפסקי טעמים" - נשמע שלא היו טעמים קבועים (כמו שהיתה מסורת חסרות ויתירות וניקוד), אלא כל חזן הטעים כהבנתו.
המהרש"א על הגמרא אצלנו מוכיח מכאן שהטעמים מימי עזרא נשכחו. רבי יוסף קארו גם הוא עומד על כך, שהרי בידינו כמה מקומות בהם יש מסורות הטעמה שונות בין "מערבאי ומדינחאי" (בני המזרח=בבל והמערב=ארץ ישראל. ועמדנו קצת על זה כשהתעסקנו בטעם עליון ותחתון).

ג. בחלק מהדוגמות לא ניתן לקרוא את הפסוק באחת הקריאות, שכן הוא משאיר את החלק השני חסר משמעות.
וכך מתבטא הראב"ע אצלנו:
וקם העם הזה - לא יתכן היותו דבק עם אשר לפניו, כי מה טעם "העם הזה וזנה"?!

לכן מסתבר הפירוש שהוצע (מי בקיצור וברמיזה, ומי באריכות וראיות) על ידי כמה מהפרשנים האחרונים (רש"ר הירש, בעל תורה תמימה, ובהרחבה במאמר של הרב ברויאר).
לדעתם אין הכוונה שיש כאן ספק תחבירי, אלא שיש אפשרות לשייך את המילה לשני החלקים (גם יחד). "אין להם הכרע" = כמו כפות מאזניים שקולות. ניתן בצורה שווה לשייך לשני החלקים.

מדובר בכלי דרשני, לא פרשני. ניתן לראות שימוש נרחב בו, גם לצורך פסיקה הלכתית.
לדוגמה:
"מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן". הבנת חז"ל שיש הבדל בין שיבה = גיל מבוגר, לבין זקן = חכם. וכן יש הבדל בין קימה לבין הידור (נתינת כבוד). אך הגמרא קוראת את הפסוק בכפל: "מפני שיבה תקום והדרת", "תקום והדרת פני זקן", ומכאן שהקימה צריכה להיות בדרך כבוד (בתוך ארבע אמותיו, לא בבית המרחץ). ברור שאין הכוונה לפסק כך את הפסוק, שהרי אין משמעות לצלע הנותרת (מפני שיבה ?, פני זקן ?). נראה שהמדרש מניח שכיוון שהתורה סידרה את המילים בסדר שיכול ליצור משפט נוסף (אף שאינו עומד בפני עצמו, אך היה אפשר לסדר: תקום מפני שיבה, ותהדר פני זקן) - גם הוא אמירה מאת ה'.

אצלנו יש לבאר שאיסי בן יהודה ראה בחמשת הפסוקים האלה עניין חשוב בגללו ראה לנכון לדרוש לשני הכיוונים. הוא לא הסתפק, אלא הכריע לדרוש את שתי הקריאות.

לעומת זאת, כאשר ניגשים לפרשנות הפשט - יש חובה להכריע. לכן הטעמים בכל אחד מהמקרים מטים לקריאה המסתברת יותר.

משכך, תמיהת הראב"ע סרה. אחד לא יתכן לקרוא את הפסוק באחת הקריאות בלבד, אך אפשר לקרוא לשני הכיוונים במקביל.
אין עניין הגמרא להתעסק ב"דו משמעות". כאלה אכן יש למכביר. הגמרא רוצה רק להראות מקומות בהם בחרה לדרוש לשני צדדים.

יש להעיר שמסתבר שחז"ל היו פושטים את הספקות התחביריים הנוספים שהובאו:

ספקו של רב הונא:
בעצם השאלה היא אם העולות חשובות מהשלמים או להיפך. זו מחלוקת מפורסמת בין בית הלל לבית שמאי (בתחילת מסכת חגיגה). כיוון שהכרעת ההלכה היא כבית הלל - אכן הטעמים מפסקים כשיטתם שהשלמים חשובים.

בספק שהביא הראב"ע:
חז"ל הבינו ולמדו מהמעשה את "קניין סודר", שהוא מעין קניין חליפין, בו המוכר מגביה את אחד מכליו של הקונה. לכן הם פרשו שהנעל היתה של האיש ולא של בועז.

הפירוש שבועז הרים את נעלו כמעשה המראה גמירות דעת הוא רעיון יפה, אך אינו תואם את ההלכה כפי שחז"ל הבינו שהתבטאה כאן.

לסיום נביא את האגדה היפה (סנהדרין צ.):

שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניה: מניין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות? 
אמר להו: תרווייהו (שניהם) מן המקרא הזה, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה". 
ודילמא (ושמא) "וקם העם הזה וזנה"? 
אמר להו: נקוטו מיהא פלגא בידייכו (אחזו מכל מקום חצי בידיכם), דיודע מה שעתיד להיות. 

נראה לבאר שהרומיים חיפשו ביאור מעולם הפשט, בעוד רבי יהושע ענה להם מעולם הדרש (כביאורנו). ההבדל הוא באמונה בקדושת התורה. בהנחה שהתורה נכתבה ע"י אדם - אין לנו אלא הפירוש הפשטי. בהנחה והיא אלוקית - יש משמעות גם לסדר המילים ולאפשרויות האחרות לקרוא בה.
רבי יהושע עונה להם לשיטתם: גם לפי הפשט עולה שה"מחבר" ידע את העתידות - תכונה אלוקית, לא-אנושית. משכך, מסתבר להניח שהתורה אלוקית, וממילא לקרוא בה גם את הרמז על תחיית המתים (מעשה אלוקי לכל הדעות, המראה את ההבדל בין גדלות הבורא שהחיים בידו, ואפסות האדם החדל במותו).

בכל אופן ניכר שהמשמעות של "אין להם הכרע" לפי רבי יהושע היא שהמקרא נדרש לשני צדדים, ולא ספק. ורק לרומאים שהסתפקו ענה שיקחו לפחות הבנה אחת.

נוסף על כך, בפסוק "משוקדים כפתוריה ופרחיה" הספק נוגע להלכה, איך להכין את המנורה. והנה פסק הרמב"ם שגם הגביעים וגם הכפתורים והפרחים יעשו משוקדים (כלומר: כשתי הקריאות האפשריות).
נראה באופן פשוט שהרמב"ם לא פסק להחמיר מספק ולעשות את שניהם משוקדים (שזו הכרעה לא פשוטה. שמא מספק עדיף "שב ואל תעשה", לא לקשט בשקדים אף חלק של המנורה), אלא מוודאי. שהפסוק בוודאי נדרש לפניו ולאחריו, ולכן הכל משוקד.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה