עיונים לשוניים - פרשת ואתחנן: דקדוק בקריאת שמע

נכתב על ידי איתיאל, 13/8/2019

 בדרך כלל חשוב לדעת דקדוק ככלי להבנה טובה יותר של הפסוקים. אך יש מקומות בהם הדקדוק הוא חובה הלכתית, והבולט בהם הוא קריאת שמע. אכן, הפוסקים (עיין שולחן ערוך, אורח-חיים סימן מ"א) הביאו רשימת דקדוקים בפסוקיה:


א. "ידגיש בדל"ת של "אחד" שלא תהא כרי"ש" (ירושלמי).
מהבבלי משמע להאריך בדל"ת כדי לכוון בה על אחדות ה' בכל העולם. ודווקא בדל"ת, מפני שבה נגמרת המילה, ואין לכוונה על מה לחול לפני שסיים את המילה (רש"י). 
דל"ת במבטא שלנו אינה ניתנת להארכה (היא אות פוצצת, לא חוככת), אך דל"ת רפה מסורתית (כפי שנשתמרה בקרב יהודי צפון אפריקה ותימן) נשמעת כמו th שבמילה there וניתנת להארכה.
הירושלמי מציין הקפדה שלא לבלבל עם האות רי"ש. בלבול זה הוא גרפי. האות ד' נראית כמו האות ר', בתוספת קו קטן למעלה לימינו. ההגדרה ההלכתית בכתב סת"ם קובעת שההבדל בין ד' לר' הוא רק שזוית הד' ישרה ואילו זוית הר' מעוגלת. מבחינת ההיגוי אין קשר בין העיצור ד' ור'. 

לפי המסורת, האות ד' כתובה גדולה יותר. יתכן שזה בא למנוע את הבלבול האמור, ולמנוע קריאה כ"אחר", ח"ו.

באותו פסוק נכתבת גם האות ע' שבמילה "שמע" גדולה. כאן כנראה הדגשת העי"ן נועדה למנוע בלבול בהגייה. למנוע הגיית העי"ן כאל"ף (כאשכנזים...), וכך ישמע חלילה "שמא" - לשון ספק ופקפוק.

דורשי רשומות חיברו בין האותיות, וביארו שפסוק זה הינו "עד" על עיקרי הדת.

ב. יש להפריד בין הדבקים, כגון "בכל לבבך", שלא יקרא "בכ לבבך" או "בכל בבך".
הרמב"ם מצמיד לדין זה "ולא יניח הנד ולא יניד הנח". בפשטות, בא הרמב"ם לתיין שיש להקפיד על שווא נע ונח לפי הכללים. הראב"ד משיג על כך, מניין לרמב"ם דין זה שלא נאמר בגמרא, ואדרבה, לעיתים בקריאה שלא בהקפדה על נע ונח יהיה קל יותר להבין.

תירוץ מקורי מביא רבי יוסף קארו (ב"כסף משנה"), לפיו משפט זה שייך לדין הקודם. כלומר: בכדי שלא לחבר בין הדבקים - יש להקפיד על נע ונח.

לדוגמה: ב"כל לבבך" - ל' ראשונה בשווא נח (סוף מילה) והשנייה בנע (ראש מילה). מי שיניע הראשונה ויניח השנייה עלול לקרוא "ובכל בבך". לכן יש להקפיד את הראשונה להניח, ואת השנייה להניע.

ברשימת זוגות ה"דבקים" נמנים גם "עשב בשדך" ו"הכנף פתיל".

לכאורה אין דבקות ביניהם, שהרי הראשונה רפה והשנייה דגושה, והרי זה עיצור שונה לחלוטין (ומעניין שאף אחד ממפרשי הרמב"ם והשו"ע לא העיר על כך).

תירוץ מעניין הוא שלא תמיד נהגה האבחנה בין רפה לדגש בבג"ד-כפ"ת (כפי שבימינו לא מבדילים בין גד"ת רפה ודגושה).
כך השתמר לדוגמה בניב גלילי מסוף המאה ה-19 (וגם בניב בבלי, עליו מעיד ה"בן איש חי"), בו הגו ב' תמיד כדגושה. הלצה מפורסמת על מבטא זה הינה חיקוי מבטאם במשפט "שבּעים ושבּעה זבּובּים הסתובּבּו סבּיבּ סבּיבּ ושתו חלבּ לבּן"...

גם תרגום שמות גיבורי התנ"ך לשפות זרות מתרגם בעקביות ללא הבחנה בין דגוש ורפה: אברהם, רבקה, איוב ואפילו אלי-שבע (היא אליזבט) באנגלית כולם דגושים.

מנגד, לא נמנה "בני ישראל" כדבק. ביאר רבי אברהם בן הרמב"ם שיו"ד ראשונה אינה עיצורית כלל, ולכן אין כאן דבק. יש ראיות נוספות לכך, ואעפ"כ נהגו האשכנזים להקפיד על היגוי יו"ד אחרי כל צירה (ואפילו צירה חסר), כמו ב"זייכר" המפורסם של פרשת זכור. חלק מה"פיקנטיות" במבטאו של שמעון פרס ז"ל מגיעה ממבטא זו ("שימון פיירס").
הגייה זו נשתמרה בעברית מודרנית בעיקר בצירה מלא (אך לא רק). כך במילים "בני" (צ"ל bene), "חיפה" (hefa), "זיתים" (zetim) וכו'.

ג. "יזהר להתיז ז' של "תזכרו", שלא ישמע ח"ו תשׁקרו או תשׂכּרו (כאילו עושה רק על מנת לקבל שכר)".

 התופעה המתוארת כאן הידמות של אות קולית לאות א-קולית.

בבחינת עיצורי השפה נמצא כי ניתן לחלקן לעיצורים קוליים ואטומים. בעיצורים הקוליים ניתן לחוש את הגרוגרת רועדת ופעילה יותר (נסו להניח עליה יד ולחוש בעת ההגייה).

למעשה בעברית יש 13 עיצורים קוליים, וסימנם: גד עזר לנו בים, או: בידור למען גלזר.

ניתן למצוא זוגות של עיצורים הזהים מבחינת מקום הפקתם, וכל ההבדל ביניהם הוא רק ברמת הקוליות. כל לדוגמה נסו להפחית לאט לאט מהקוליות של בּ' ותגיעו לו'.

כאשר בהברה אחת מתמזגות אות אות קולית ואחרת אטומה יש נטייה לאות הקולית להפוך לאות אטומה הקרובה לה. כך נמצא את "ספתא יוכבת" (סבתא יוכבד), "דפקא" (דווקא), "סכוכית" (זכוכית), "חז'בון" (חשבון), "הזביר" (הסביר).

כאן החשש הוא שהז' הקולית, תהפוך לשׁ או לשׂ אטומה, בשל צמידותה לת' האטומה.

חשוב לציין שתופעה זו לא רק שגורמת טעויות, אלא משפיעה גם על כללי השפה. כאשר פה"פ בהתפעל היא ז', היא הופכת את הת"ו של "התפעל" לדל"ת קולית, לנוחות ההגייה (הזדמן, הזדקן).

הוספה מעניינת:
כולנו מכירים את "מוטי" - הוא מרדכי. כיצד התגלגל "מרדכי" ל"מוטי"?
בהגייה האידישאית (בשל ההטעמה המלעלית ונשילת תנועות לטובת שוואים) נהגה מוֹרְדְכי (בשני שוואים נחים רצופים. כן, זה לא עברית...). הדל"ת עברה הידמות לאות כ' האטומה, והר' התמזגה לתוכה, וכך נוצר "מוֹטְכי", שבמהרה כונה "מוטי".

ד. "צריך בכל אל"ף שלאחר מ"ם להפסיק ביניהם, כגון: ולמדתם אותם, וקשרתם אותם, ושמת את, וראיתם אותו, שלא יהא נראה כקורא "מותם", "מת"".

הוסיפו לכך האחרונים עוד דוגמות רבות כגון "וחרה אף", שלא ישמע "וחרף".

תופעה זו מכונה "נשילת גרוניות". ביטוי האותיות הגרוניות הוא קשה (ומכאן ריבוי התופעות החריגות סביבן), לכן הן נוטות להיעלם במבטא ולהתמזג עם התנועות.

בגמרא (בעיקר בירושלמי) מצאנו מקרים רבים בהם אירעה נשילה זו:
רבי זעירא = זירא
רבי בא = אבא
רבי לעזר = אלעזר (ועד היום באידיש "לייזר")
מר = אמר

ה. מלבד הדקדוקים הקודמים בתחום תורת ההגה, מצאנו גם דקדוקים בתחום התחביר.

נאמר בגמרא (פסחים נו.) שאנשי יריחו היו "כורכים את שמע" ולא מיחו בידם (אך למסקנה היה הדבר שלא ברצון חכמים). אחד הפירושים למעשיהם בגמרא הוא שהם לא הפרידו בין "היום" לבין "על לבבך", וכך נשמע כאילו "היום על לבבך" - אך לא מחר ח"ו.

מכאן פוסק השו"ע שיש להקפיד להפריד בקריאה "אשר אנוכי מצווך היום, על לבבך".

מבחינה תחבירית נמנעת כאן דו-משמעות.
המילה "היום" הינה תיאור זמן של נושא הפסוקית: "מצווך", ולא של המשפט העיקרי "והיו הדברים על לבבך".

הרמ"א מוסיף בשם ה"רוקח" הקפדה לפסק "שמע ישראל, ה', אלוקינו, ה' אחד" - שמע ישראל, כי ה' שהוא אלוקינו, הוא ה' אחד (חלוקה תחבירית למשפטים מורכבים).

כל הדקדוקים הללו הינם לכתחילה, אך בדיעבד יצא גם אם לא דקדק באותיותיה.

הלכה נוספת היא שדוברי לעז יכולים לקרוא קריאת שמע גם בלשונות זרים, שכך מתפרשת המילה "שמע" - קרא בכל לשון בה אתה שומע (=מבין).

וכאן עולה שאלה מתחום הפילוסופיה הבלשנית.

הרמב"ם פוסק שהקורא בלעז חייב גם כן לדקדק בה, על פי דקדוקי אותה שפה.
לעומתו משיג הראב"ד ואומר: הרי כל מהות הקריאה בלעז הינה כפירוש, כדי שהאדם יבין בעצמו. אם כן, מה שייך כאן דקדוק? הרי אינו חייב לקרוא דווקא בדקדוק אנגלי, אלא בשפתו המובנת לו, אף אם אינה מובנת לאחרים (וכאילו נגדיר שהוא דובר ניב קרוב לאנגלית).

להלכה נפסק כרמב"ם. אך מהי באמת ההגדרה של שפה? האם חוקי השפה קשיחים וקבועים, או שהם גמישים ותלויים בדוברים?

זו סוגייה עיקרית בבלשנות היום, המתחלקת לאסכולה ה"טהרנית", הגורסת כי לכל שפה יש כללים קשיחים, והעובר עליהם טועה ויש לתקנו. לעומתה, האסכולה ה"תיאורית" גורסת כי השפה היא המקובל בפי דובריה, ואין "טעויות" בשפה, אלא התפתחויות ושינויים. תפקיד הבלשן אינו לשמר את רובד הלשון הקודם בעקשנות, אלא לתאר את השינויים שהוא מזהה ולשים לב למגמות ולתמורות בשפה.

יש הרבה מה להוסיף בסוגייה זו, אך מפאת קוצר היריעה - נשאיר את המחלוקת הגדולה הזו פתוחה...

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע