חיוב תפילת הדרך בזמן הזה

נכתב על ידי גל גל, 1/8/2019

 

בס''ד           מסעי: האם יש לומר תפילת הדרך בזמן הזה

פתיחה

בפרשת השבוע מפרטת התורה את מסעות בני ישראל במדבר, ארבעים ושניים מסעות בסך הכל. מדוע ראתה התורה צורך לפרט את מסעי בני ישראל במדבר? נאמרו בכך מספר אפשרויות בראשונים:

א. הרמב''ן (לג, א) הביא את פירושו של הרמב''ם במורה נבוכים (ג, נ), שהתורה פירטה את המסעות כדי להראות שבני ישראל היו רחוקים ממקום יישוב במהלך מסעם במדבר, כך שלא יהיה אפשר לתלות את סיבת הישרדותם בכך שהיה להם מקורות אוכל ומים. הסיבה שעם ישראל הצליח לשרוד במדבר, הייתה אך ורק בגלל ניסים, וכך מוכח מהמסעות, ובלשונו:

''והוסיף הרב במורה הנבוכים (ג, נ) תועלת בידיעתם, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם... על כן הרחיק מליבות בני אדם המחשבות האלה, וחיזק אלה האותות כולם בזיכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה.''

הספורנו (שם) פירש, שמטרת התורה להודיע על זכותו של עם ישראל שהלך אחרי הקב''ה במדבר. נראה שהקושי היותר גדול בהליכה במדבר הוא לא עצם ההליכה, אלא העראיות. עם ישראל עמד בקושי לחיות במצב של אי ודאות  מתי נוסעים ומתי עוצרים, שהרי כל בוקר ייתכן והענן יעלה ויהיה צורך לקפל את האהלים ולהמשיך במסע.

בעקבות מסעות בני ישראל במדבר, נעסוק השבוע בדיני תפילת הדרך, ובעיקר בשאלות: מתי צריך לומר תפילה זו, האם בכל נסיעה יש לומר תפילת הדרך, והאם בזמנינו שבמהלך הנסיעה חולפים ליד מקומות יישוב ויש מכוניות יש צורך לומר תפילת הדרך.

מתי יש לומר תפילת הדרך

המקור לתפילת הדרך, מופיע בדברי הגמרא במסכת ברכות (כט ע''ב). הגמרא מביאה בשם אליהו הנביא, שלפני שאדם מתכוון לצאת לדרך עליו להימלך בקונו, דהיינו להתפלל תפילת הדרך, ורק אז לצאת. עוד ממשיכה הגמרא ושואלת, עד מתי יש להתפלל תפילת הדרך, ומשיבה: 'עד פרסה'. נחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא:

א. רש''י (ד''ה עד) הבין, שכוונת הגמרא לומר שרק בפרסה הראשונה לנסיעה (4 ק''מ) יש לברך תפילת הדרך, אבל לאחר מכן אין לברך גם אם נותרה עוד דרך ארוכה. הרא''ש (ד, יח) תמה על שיטתו, שהרי אם יש לאדם עוד נסיעה של עשרות קילומטרים, ומדוע שלא יאמר תפילת הדרך אם הוא לא אמר בתחילת נסיעתו?!

כיצד יש ליישב את הקושיה? הפני יהושע (ד''ה בגמרא) יישב על פי דברי הגמרא בעירובין (סה ע''א). הגמרא בעירובין כותבת, שאחרי נסיעה ארוכה אין להתפלל, מכיוון שאין דעתו של אדם מיושבת עליו. אומר הפני יהושע, שהוא הדין בתפילת הדרך לדעת רש''י. רק בתחילת הנסיעה אפשר להתפלל, מכיוון שרק אז דעתו של הנוסע מיושבת עליו, ובלשונו:

''וכבר הקשו כל המפרשים על רש"י, דמה סברא יש דלאחר שהלך פרסה לא יתפלל עוד תפילת הדרך אף שבדעתו לילך עוד כמה פרסאות?! ונראה ליישב, דהא אמרינן להדיא (עירובין סה) דהבא מן הדרך אל יתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו, אם כן כל שכן הכא כיוון שכבר הוחזק בדרך ורוצה להפליג עוד בדרך, שאין דעתו מיושבת עליו ומשום כך אין לו להתפלל.''

אפשרות נוספת ליישב את שיטת רש''י מופיעה במאירי (ד''ה כל היוצא). לדעתו מטרת תפילת הדרך כפי שכותבת הגמרא, היא 'להימלך בקונו', דהיינו לבקש רשות מהקב''ה לפני היציאה. ממילא כאשר אדם כבר יצא מבלי להתפלל ולבקש רשות, אין טעם לבקש רשות באמצע הדרך.

ב. למרות ההסברים השונים רוב הפוסקים חלקו על רש''י, ופירשו אחרת את דברי הגמרא. לשיטתם כאשר הגמרא אומרת שתפילת הדרך היא עד פרסה, כוונתה לומר, שרק במידה ואדם נוסע לפחות פרק זמן של פרסה, עליו לומר תפילת הדרך. בפחות מכך הדרך לא נחשבת מסוכנת, ולכן אין להתפלל. כך פירשו בעל הלכות גדולות (ברש''י שם), הרא''ש (שם), רבינו יונה (כ ע''ב בדה''ר) ועוד[1].

להלכה

להלכה פסק השולחן ערוך (או''ח קי, ז) כדעת רוב הראשונים, שרק על נסיעה של פרסה ויותר, יש לומר תפילת הדרך, ואפשר לומר את התפילה במהלך כל הנסיעה, ולאו דווקא בפרסה הראשונה (ובלבד שיישאר לו עוד פרסה לנסוע). הרמ''א (שם) הוסיף, שלכתחילה טוב לומר את תפילת הדרך דווקא בפרסה הראשונה, כדי לצאת ידי חובה גם לשיטת רש''י, ובלשונם:

''אומר אותה אחר שהחזיק בדרך; ואין לאומרה, אלא אם כן יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך (הג''ה (= רמ''א): ולכתחילה יאמר אותה בפרסה ראשונה) (רש"י), ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה, ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה.''

המשנה ברורה (ס''ק כט) הביא בשם האחרונים, שדייקו מכך שהשולחן ערוך כתב ''אומר אותה אחר שהחזיק בדרך'', שאין לומר את תפילת הדרך בתוך העיר ממש, אלא רק כאשר יצאו מתחומה. אמנם הט''ז (ס''ק ז) חלק וסבר שאפשר לומר בתוך העיר, ובדיעבד מי שאמר תפילת הדרך בתוך העיר יסמוך על דבריו ולא יאמר שוב, אבל לכתחילה יש לומר תפילה זו מחוץ לתחום[2]. 

חריג בעניין זה, הוא אדם הנמצא באמצע מסע ועצר לישון בעיר. במקרה זה, מכיוון שהוא נמצא באמצע הדרך, מותר לו לכתחילה לומר תפילת הדרך בתוך העיר.

שיעור פרסה

כפי שראינו, על מנת להתפלל תפילת הדרך יש לנסוע לפחות שיעור פרסה. נחלקו הפוסקים, האם הכוונה למרחק פרסה (4 ק''מ), או לשיעור זמן של הליכת פרסה (שבעים ושתיים דקות). אם מדובר במרחק פרסה, אזי בימינו כמעט על כל נסיעה יש לברך תפילת הדרך, אך אם מדובר בשיעור נסיעה, רק על נסיעה של שבעים ושתיים דקות יש לברך:

א.  קבוצה ראשונה הכוללת גם את האליה רבה (קי, טו), המשנה ברורה (שם, ס''ק ל) והגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה ב, ס) סוברת  שגם כיום שיש רכבים, עדיין מתחייבים בתפילת הדרך כבר כאשר נוסעים ארבעה קילומטרים. סברתם היא שהתפילה היא משום סכנה, וכאשר מתרחקים מהעיר פרסה קיימת סכנה גם בזמן הזה שיש רכבים, ובלשון המשנה ברורה:

''שבפרסה בקרוב לעיר הינו מקום סכנה. ואין חילוק בין הולך בספינה להולך ביבשה, ולפי זה גם הנוסע על מסילת הברזל יש לו לברך תפילת הדרך אפילו אם נוסע רק פרסה.''

ראייה לדבריהם הביאו חלק מהפוסקים מהגמרא במסכת פסחים (צד ע''א). אדם הנמצא רחוק מבית המקדש פטור מלהקריב קרבן פסח, הגמרא לומדת מהפסוק בפרשת בהעלותך 'ובדרך לא היה', שבמידה ואדם יכול להגיע לבית המקדש בזמן באמצעות סוסים, אבל ברגל אינו מסוגל, הוא נחשב בדרך רחוקה ופטור מלהקריב קרבן פסח. לפי אותם פוסקים, הוא הדין לגבי תפילת הדרך. למרות שבזמן הזה התחדשו אמצעים המזרזים את הנסיעה, עדיין אומרים תפילת הדרך על נסיעה של ארבעה קילומטרים.

ב. קבוצה שניה, שכוללת בעיקר פוסקים ספרדים כמו הרב עובדיה (יביא אומר א, טו) הרב אליהו (מאמר מרדכי יו''ד ב, כה) ועוד, סברו שמכיוון שיש ספק בדבר, יש לומר תפילת הדרך בשם ומלכות רק לאחר נסיעה של פרסה (72 דקות). יש לציין, שגם אם אדם נוסע בשתי נסיעות שיעור זמן של פרסה עליו לברך, ובתנאי שהנסיעות הן באותו היום.

את הראיה ממסכת פסחים הם דחו, שדווקא שם, שהתורה הביאה פסוק מיוחד ללמד שלמרות שיש אפשרות להגיע בסוסים - עדיין העולה לרגל פטור מהבאת פסח. אבל בכל מקום אחר,  בו התורה לא הביאה פסוק ללמוד דין זה, מחשבים גם את האפשרות להגיע בסוסים או באמצעים אחרים. 

תפילת הדרך בזמן הזה

האם יש לומר תפילת הדרך בזמן הזה? הספק מתעורר בעקבות מצב הדרכים בזמנינו. בעבר, כאשר אדם היה יוצא לדרך, היא הייתה מסוכנת ומרוחקת ממקום יישוב, והיה סכנה של שודדים וכדומה, לכן תיקנו לומר תפילת הדרך. בזמן הזה, במקומות רבים נמצאים יישובים וגם מכוניות לאורך הדרך, והשאלה אם בכל זאת יש לומר תפילת הדרך. למעשה נחלקו בכך האחרונים:

א. הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות א, קצט) פסק, שגם בזמן הזה יש לומר תפילת הדרך. בטעם הדבר נימק, שאמנם אין סכנה של שודדים, אבל ישנה סכנה של תאונות דרכים, וכאשר חז''ל תיקנו לומר תפילת הדרך, הם תיקנו אותה על כל סכנה שתהיה בדרכים, וכן פסקו גם הרב וואזנר (שבט הלוי י, כא) והילקוט יוסף (או''ח קי).

עוד הוסיף הרב שטרנבוך בשם החזון איש, שהיה מקום גם לומר בתוך העיר תפילת הדרך, אלא שנהגו בעקבות חז''ל (שפסקו שיש לומר מחוץ לעיר, שכן החשש היה משודדים) לברך רק מחוץ לעיר, ולכן אין לשנות, ובלשונו:

''ראוי ליזהר בתפלת הדרך ובפרט בזמנינו שמצוי מכוניות עם נהגים שאינם זהירים, ואפילו אם הוא בעצמו זהיר הלוא אם השני לא זהיר עלול להיות מעורב בהתנגשות עד פציעה או הריגה, ולכן שמעתי בשם רבינו החזו"א שראוי היה היום לברך תפלת הדרך אפילו נוסע בעיר, אלא שלא נוכל לשנות מאבותינו שלא התפללו אלא כמו שתיקנו חז"ל כשיוצא מהעיר.''  

ב. דעה חולקת, מופיעה באור לציון (ח''ב, ז, כז) שפסק, שבמידה ונוסעים בכבישים שיש בהם רכבים נוספים, יש לומר תפילת הדרך ללא ברכה, מכיוון שהכביש נחשב כסוג של מקום יישוב ורק במקרים מיוחדים, כמו כבישים שיש בהם סכנה של מחבלים, או שאין בהם מכוניות ואז זה נחשב כדרך המרוחקת מיישוב, יש להתפלל בברכה (ועיין במנחת שלמה ב, ס).

כנגד טענת הרב שטרנבוך והרב עובדיה יוסף שיש כיום תאונות דרכים טען שכאשר חז''ל תקנו לומר תפילת הדרך, הם קבעו שהקריטריון הוא האם מדובר במקום יישוב והאם יש שודדים, ממילא תאונות דרכים לא מהוות מדד לחיוב הברכה.

ברכה סמוכה

בדרך כלל כאשר מברכים ברכה מסויימת, היא פותחת במילים 'ברוך אתה'. תפילת הדרך לעומת זאת מתחילה במילים 'יהי רצון', מדוע זה כך? בפשטות יש לומר, שתפילת הדרך כלל אינה ברכה, אלא תפילה, כפי שקרויה 'תפילת הדרך'. ואכן כך תירצו התוספות (פסחים קד ד''ה כל), וכך עולה מפסק השולחן ערוך (או''ח קי) שמיקם את תפילת הדרך בהלכות תפילה ולא בהלכות ברכות.

א. המהר''ם מרוטנבורג (הל' ברכות אות סב) לעומת זאת נקט, שמשום כך יש להסמיך את תפילת הדרך לאחת מברכות השחר (וכפי שנוהגים חלק מהספרדים לאומרה 'בשומע תפילה'), ומכיוון שהיא ברכה הסמוכה לחברתה היא לא פותחת בברוך. השולחן ערוך הביא גם דברים אלו ומשמע שלכתחילה יש לנהוג כך, וכך הבין הילקוט יוסף (שם, ח):

''מנהגו של רבינו מאיר מרוטנבורג כשהיה יוצא לדרך בבוקר היה אומר תפלת הדרך אחר יהי רצון, כדי להסמיכה לברכת הגומל חסדים טובים, ותהיה ברכה זו ברכה הסמוכה לחבירתה. ועל פי זה יש נוהגים להסמיך את תפלת הדרך לאיזו ברכה, כגון ברכת אשר יצר, או ברכה על דבר מאכל, אולם אין זה מעיקר ההלכה, אלא ממידת חסידות וזהירות בלבד.''

כפי שראינו לעיל, לכתחילה יש לומר את תפילת הדרך רק לאחר היציאה מהעיר, ולכן אי אפשר להסמיך את תפילת הדרך לברכות השחר הנאמרות בתוך העיר. במקרה כזה המליץ המשנה ברורה (ס''ק כח) לאכול או לשתות משהו, לברך (וכפי שמופיע בילקוט יוסף), ורק אז לומר את תפילת הדרך.

ב. אפשרות שונה מופיעה ברשב''א ובריטב''א (פסחים שם). הם כתבו שאין כלל קושיה, שכן ישנן ברכות שכך תוקנו ע"י חז"ל - ללא פתיחה של 'ברוך'. דוגמא נוספת לברכה כזו, היא א-להי נשמה, שגם מוגדרת כברכה ובכל זאת אינה פותחת בברוך (ועיין בבית יוסף או''ח סי' מו ובגר''א בשם הגאונים שם).

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו[3]...



[1] בניגוד לשאר הפוסקים הרמב''ם השמיט את דיני תפילת הדרך מהלכותיו, ונאמרו מספר אפשרויות מדוע (עיין בבית יוסף סי' קי). פירוש מסתבר הביא הרב אשר וייס (תפילת הדרך תשע''ח), שייתכן ולדעת הרמב''ם תפילת הדרך אינה חובה גמורה, אלא מידת חסידות, שהרי בעל המימרא בגמרא הוא אליהו הנביא, לכן הרמב''ם לא הביא מימרא זו כמו גם עוד מימרות של מנהגי חסידות שהרמב''ם השמיט.

[2] הט''ז מסביר "שהחזיק בדרך" אין הכוונה שכבר יצא לדרך וכמו שפירשו שאר המפרשים, אלא הכוונה שהוא בוודאי יצא לדרך. מכל מקום הוא כתב שיש טעם לומר אותה מחוץ לעיר, שאז אומרה עם אנשים נוספים ותפילת הרבים נשמעת (וזאת הסיבה שאומרים את התפילה בלשון רבים).

 [3]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה