אדון חיים הוא מוכר יודאיקה ותיק ומנוסה. יום אחד, בשעת צהריים מוקדמת, נפתחה דלת החנות לקול צליליהם של פעמוני הרוח, שבישרו לאדון חיים על כניסתו של לקוח חדש.

אדון חיים, שהיה באמצע הברקת כלי הכסף שבחנותו, עצר את מעשיו והרים את עיניו לקבל את פניו של הלקוח החדש. מה רבה היתה תדהמתו כשלחנות נכנסה אשה הדורת פנים, יחד עם מה שהיה נראה ככמה מלווים. חנותו של אדון חיים לא היתה רגילה להכיל כמות כה רבה של אנשים, והלה התחיל להתנצל על הצפיפות שנכפתה עליהם עם כניסתם למקום. לפני שהספיק לשאול לרצונם, פתחו שניים מהמלווים באנגלית בעל מבט זר וביקשו "מזוזה, פליז!" אדון חיים נפנה מייד להראות לאנשים את המזוזות הרבות שברשותו, והללו לא האמינו לכמות המזוזות שהיו בתוך החנות הקטנה והצרה. מהר מאד הבין אדון חיים שהגברת ההדורה הינה מקבלת ההחלטות. ואכן, לאחר כמה דקות הצביעה האשה על מזוזה מיוחדת במינה, עשויה זכוכית ומצופה עלי זהב דקים ועדינים במיוחד. אדון חיים נקב במחיר,אחד המלווים הוציא בזריזות את הסכום המלא מארנקו, האשה הודתה לאדון חיים מקרב לב, והחבורה יצאה מהחנות באלגנטיות.

לאחר שהתרחקה החבורה, יצא אדון חיים מחנותו ופנה לשכנו, מר לוי , בשאלה: "האם ידוע לך מי היתה אשה זו שנכנסה כרגע לחנותי?" "וכי אינך יודע מי היתה הלקוחה שלך? היתה זו מלכת ספרד!"

אדון חיים שמע זאת ולרגע חש גאווה על כך שמלכת ספרד הגיע לחנותו. אולם, לאחר כמה שניות נזכר בהלכה שלמד כמה ימים קודם לכן - שאסור למכור מזוזה לגוי. נבהל אדון חיים ומיהר ליצור קשר עם רבו ושאלה בפיו: "האם מותר היה לי למכור את המזוזה למלכת ספרד?

תשובת הגאון הרב אשר וייס שליט"א: מותר היה לחיים למכור לה את המזוזה. יש סיפור שמובא בירושלמי (פאה ד’ ע”א). ארטבון, שכנראה היה מלך רומי שלח מתנה לרבי יהודה הנשיא - יהלום יקר, וביקש מרבי יהודה הנשיא לשלוח לו בחזרה מזכרת מארץ ישראל. רבי יהודה הנשיא שלח לארטבון מזוזה. ארטבון כעס על כך. "אני נתתי לך אבן חמישים אלף דולר ואתה שלחת לי קלף פשוט?!" שלח לו רבי יהודה הנשיא: כל הכסף וזהב שבעולם לא שווים לדבר אחד מהתורה. ועוד: אתה הבאת לי מתנה שאני צריך לשמור עליו. אני לעומת זאת הבאתי לך מתנה שתשמור עליך! מכאן שניתן לתת מזוזה לנכרי.  

אמנם כתב הרמ”א (יו”ד סימן רצ”א) שאסור לתת מזוזה לנכרי. מקור הלכה זו במהרי”ל בהלכות מזוזה, וכתב לאסור משני טעמים:

משום שחוששים שמא הגוי יבזה את המזוזה. טעם שני, משום שהגוי עלול לקבוע את המזוזה בפתח ביתו ויבואו לטעות שישראל הוא, והגוי ינצל את ההזדמנות לשפוך דמם של יהודים.

במקרה שלנו יש להניח שאין חשש לביזוי המזוזה או לסכנת יהודים ולכן מותר היה לחיים למכור את המזוזה. הוסיף ר' אשר בחיוך- חושבני שהיום אם גוי ישים מזוזה על פתח ביתו הוא יוריד אותה מהר, משום שאחינו ה'שנוררים' שמזכים את ישראל במצוות צדקה יחשבו שהוא יהודי בגלל המזוזה, וכל ערב יתדפקו על ביתו עשרה אנשים והוא יתחרט מהר מאד...)   

לסיכום – ולכן מותר היה לחיים למכור את המזוזה