פרשת השבוע - נשא

נכתב על ידי אלון, 3/6/2019

 "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לה'... וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (במדבר ו, ח-יא)

 

האם אדם שמחליט ביום בהיר אחד להתנזר מהנאות החיים, האם נוהג הוא נכון לפי דעת התורה? לכאורה התשובה לפי פרשתנו היא – כן (במדבר ו, ח): "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לה' " – אך אם כך הוא, אם קדוש הוא המתנזר מהיין בעיני התורה, אם פרישותו הינה דוגמא לדרך החיים הנכונה, מדוע בתום ימי נזירותו עליו להקריב קרבן חטאת, הוא הקרבן, שמקריב האדם שנכשל בחטא כלשהו (במדבר ו, יא)"וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת... וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ".

מהו החטא, המעיב על מעשה ההתקדשות של הנזיר? מסתבר, ש"מעשה קדושה" זה, הפרישות עצמה היא החטא. ועל שחטא בנזירות הוא מביא קרבן כפרה.

אדם שמונע מעצמו, מגופו, את מה שהתורה התירה לו – חוטא הוא. ואכן, רבו הפרשנים ופוסקי ההלכה בישראל, ששללו בתכלית את הסגפנות כדרך המובילה אל הקדושה. כפי שאמר אחד מתלמידיו של האר"י הקדוש: "אין הקב"ה רוצה שיענה האדם את גופו. שלא ציוונו בכל התורה אלא יום אחד, שהוא יום כיפור, שנענה את גופנו לטובתנו לכפר על נפשותינו, וציווה, שנאכל ונשתה קודם לו".

החיים עצמם, על הנאותיהם המותרות, הם זירת הפעולה של הקדושה היהודית.

השאלה הנשאלת היא – מה פשר יחס דו ערכי זה של הפרשה לנזיר? בתחילה הנזיר נקרא קדוש, ואילו לאחר מכן הוא  - חוטא.

הרמב"ם אומר בהקדמה למסכת אבות, שכל אדם צריך להנהיג את עצמו בדרך האמצע בכל דבר. לדוגמא: אדם לא צריך להיות פזרן, ומצד שני אסור לו להיות קמצן, הוא צריך ללכת בדרך האמצע ולהיות נדיב.

דברי הרמב"ם מסבירים לנו מדוע נקראות תכונות הנפש – מידות. מידה היא כמות, כי כל דבר צריך למדוד בכמות הנכונה. אדם שיש לו מידות טובות הוא אדם שכל תכונה שלו היא במינון הנכון. העיקרון שעומד מאחורי דברי הרמב"ם הוא: שבכל דבר יש טוב, אין דבר שהוא רע גמור, השאלה היא רק מה המידה. מהי הכמות של אותו דבר.

בכך הגענו אל תורת הגמילה המקראית. ממנה עולה, לדעת פרשנים מסוימים, שהנזיר הוא אכן קדוש וחוטא כאחת.

אם אדם התמכר לטיפה המרה, והחליט שהוא מתנזר כליל מהיין, החלטת נזירות זו מצביע על אומץ לב וכוחות נפשיים גדולים. בצעד זה שגזר על עצמו עשה את הצעד הנכון לשליטה ברצונות גופו, וזוהי הקדושה. אך גם ברגע זה שהצליח לכבוש את יצרו, עליו לזכור את הסיבה, שכפתה עליו את הנזירות מהיין, על כן מביא הוא קרבן חטאת.

הנטייה לשכרות היא החטא, והכוח להתמודד עמה היא הקדושה, ועל כן בהמשך הפרשה נאמר על הנזיר, אחרי שסיים את נזירותו (במדבר ו, כ): "וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן".

לאחר התנזרותו, הכרתו ורוחו שולטים ברצונות גופו. לכן יכול הוא לחזור ולשתות יין במידה הקצובה והבריאה לאדם, שהתורה מתירה לאדם. לכן עדיין נותר הוא "נזיר" מלשון "נזר" שמשמעותה כתר - שכן כל בני אדם הם עבדי תאוות העולם, והמלך באמת, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, הוא כל מי שהוא חופשי מן התאוות.

 

הרב משה גרילק - מתוך הספר: "פרשה ופשרה"

"בכל הדרכותיך דעהו"

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה