עיונים לשוניים בפרשה - פרשת בחוקותי: ו' השימוש

נכתב על ידי איתיאל, 20/5/2019

 לעברית מגוון מילות ואותיות שימוש, שרבים מהם משמשים ביותר מתפקיד אחד.


כך המילית "כי" - לה (לפחות) ארבעה משמעים. או האות ה' - המשמשת ליידוע, אך גם לשאלה (האם, "היש ה' בקרבנו אם אין?") או לתמיהה ("הטרם תדע כי אבדה מצרים?!").
האות מ' (או המילית "מן") משמשת לציון חלק משלם, לציון "מתוך", ולהשוואה ("טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"). 

מקובל כי האות ו' מתפקדת כ ו' החיבור , כדי לחבר מבחינה תחבירית במשמעות של הוספה (כמו המילה "גם"), כמו בפסוק "אֶת־הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת".

אך לאות ו' שימושים רבים נוספים, נזכיר כאן כמה מהם המופיעים בפרשה:

ו' ההיפוך - באה בראש פועל, ותפקידה להפוך את זמנו מעבר לעתיד או להיפך - "ונתתי (עבר) גשמיכם בעיתם" = "אתן (עתיד) גשמיכם בעיתם". "ואשבור (עתיד) מוטות עולכם" = "שברתי (עבר) מוטות עולכם".

ו' הברירה - בפרשתנו: "ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר" - כל מקרה עומד בפני עצמו. אם לא גאל הבעלים את השדה, או שלא הספיק מפני שהיא נמכרה לאחר.
כך גם בפרשה הקודמת: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו" - האיסור חל גם בכל אחד מהפגמים בפני עצמו (ולמעשה לא יתכן שיופיעו כולם יחד, שכן חלקם סותרים זה את זה) - אלא הכוונה "או" - "מעוך או כתות או נתוק או כרות לא תקריבו".
לפי זה, ההקפדה הדווקנית במסמכים משפטיים להדגיש ולכתוב ו/או - מיותרת. האות ו' יכולה לשמש הן כהוספה והן כברירה.

ו' סתמית - במקרא מצאנו שימוש רב באות ו', כאשר לא ברור מבחינה תחבירית מה תפקידה. כמעט כל פסוק בתורה פותח באות זו, עד שנהגו הסופרים, ליופי ולקישוט, לסדר שכל עמוד בספר התורה יתחיל באות ו', וסימן לדבר הפסוק "ווי העמודים".

כבר ראשוני הבלשנים התייחסו לזה, כאשר יש מסתפקים באמירה שאכן זו תופעה קיימת, וכך דרך המקרא (מנחם, רש"י).
יש פירוש רדיקלי של רבי יוסף קמחי (אביו של רד"ק) הטוען שכל ו' כזו מעידה על מילה חסרה (כך לדוגמה בפסוק "ואלה בני צבעון ואיה וענה" - הוא מפרש: אלה בני צבעון (פלוני חסר), (אלמוני חסר) ואיה וענה", וכנראה הושמטו שמות בנים שלא היתה להם חשיבות, או שלא העמידו תולדות.
רש"י שם כדרכו רק מעיר על התופעה, ולא נותן הסבר.
רשב"ם טוען שאין כאן ו' השימוש כלל, אלא הו' היא חלק משם האדם, ששמו היה "ואיה").

המדקדקים הספרדים הציעו שחלק מהו"וים מקבילים ל"פַ"א רפה בלשון ישמעאל". קידומת "פ" בערבית יכולה לשמש במשמעות הקרובה למשמעות המילה "אז".

זה יכול להגיע בהקשר לוגי של סיבה ותוצאה ("וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי" - אם ינהגו פרישות בקדשים - אז לא יחללו את שם קדשי), או בהקשר לוגי של רצף זמן, או אפילו כפתיחה לסיפור ("ואברהם זקן בא בימים").

בפרשתנו מציע ראב"ע שימוש זה בפסוק "וְאִם־גָּאֹל יִגְאַל אֶת־הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף־עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ".
הבעיה הפרשנית היא שכבר בפסוק הקודם דובר על המקדיש הבא לגאול, ואין כאן מקרה חדש. הפסוק משמש הרחבה ופירוש לדין בפסוק הקודם (לומר בפירוש שמוסיף חומש על פי הערך). לכן הו' משמשת כאן כ"אז" - מעין מילת הסבר, כמו "כלומר".

בלשוננו משמשת ו' החיבור, במידה מסויימת גם ו' הברירה. ו' ההיפוך לא שרדה לאחר המקרא. ו' כ"פא רפה ערבית" נדירה מאוד, והיא משמשת בעיקר בביטויים ומטבעות לשון שלמים שנכנסו ללשוננו, כמו הביטוי "הואיל ו...".


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה