זרוע וביצה שבקערת הסדר

נכתב על ידי יניב, 2/4/2019

 בליל הסדר אנו שמים בקערה (גם) זרוע וביצה, כמובא בשו"ע: 'ושני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ונהגו בבשר וביצה, והבשר נהגו שיהיה זרוע ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים, והביצה תהיה מבושלת' (שו"ע או"ח תעג,ד). אמנם ברמב"ם מובא: '… וגופו של כבש הפסח, ובשר חגיגה של יום ארבעה עשר. ובזמן הזה מביאין על השלחן שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה' (חמץ ומצה ח,א). אבל כנראה ששינו במשך הזמן את המנהג בשל עניות, שלכן לקחו דבר זול יותר. או שאנשים לא הבדילו בין שני סוגי הבשר, ולכן עשו הבדל בניהם, שאחד ישאר בשר, והשני יהיה ביצה שזה דבר אחר אבל קרוב לבשר (שסופו לבקוע ולצאת אפרוח – בשר). המשנ"ב מסביר מה העניין בביצה: 'ונהגו בבשר וביצה – וכ"ש אי בעי לעשות שני מיני בשר, אחד צלי ואחד מבושל, זכר לפסח וחגיגה דשפיר דמי, אלא דאף בביצה יצא בזה. ויש שכתבו דמה שבחרו בביעא כלומר בעי רחמנא למפרק יתנא. ויש שכתבו משום דעושים אנו זכר לאבילות בית המקדש, שאין אנו יכולין להקריב קרבן פסח' (אות כג). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א הוסיף שביצה גם מרמזת שכמה שמענים את בנ"י אנו מתחזקים – כמו הביצה שכמה שמתבשלת מתקשה יותר. וכן זה גם רמז לגאולה, שמתחיל בגשמי ועובר לרוחני, שכך הביצה בתחילתה חומר, ובהמשך בוקע אפרוח חי ('הגדה של פסח – לזמן הזה', עמ' 26). אולי אפשר להוסיף עוד שהזרוע זה כנגד הנאמר בפס' “ובזרוע נטויה" (דברים ד,לד) ('זרוע – ע"ש זרוע נטויה שהראה הקב"ה במצרים'. משנ"ב אות כז). בפס' אמנם מובא: “או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים לעיניך". אולם נראה שהעיקר זה היד החזקה והזרוע נטויה, שלכן גם מובא "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה" (דברים ה, יד), וכן בתהלים מובא: “ביד חזקה ובזרוע נטויה כי לעולם חסדו" (תהלים קלו,יב). לכן הזרוע מרמז ל"זרוע הנטויה”, והביצה מרמזת ל"יד החזקה”, שיד גם מבטאת שליחות (ידו הארוכה) שאין לך המשך שליחות בעולם יותר מהצאצאים של האדם, לכן כעין בביצה שמביאה את ההמשכיות יש רמז ליד החזקה (והביצה מבושלת, שנעשית חזקה) [וה' הוציאנו כדי לעשות את שליחותו בעולם, ואנו בניו של הקב”ה ("בנים אתם לה' אלקיכם”. דברים יד,א), ולכן כעין רמוז בעומק ה"יד החזקה”]. בנוסף, מובא בהגדה: '"בְּיָד חֲזָקָה" – זוֹ הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמֹרִים, בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶבֶר כָּבֵד מְאֹד”. "וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" – זוֹ הַחֶרֶב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל יְרוּשָלַיִם”'. כך שאולי רמז שכנגד היד החזקה שזה הדבר, מבשלים ביצה, שכך האפרוח כביכול מת (וכעין רמז ל“הויה" לשון התהוות, שמבטל את ההתהוות של האפרוח). וזרוע כנגד הזרוע הנטויה שזה חרב, כסכין שבה שוחטים בשביל הבשר (הזרוע). אולי אפשר שביצה מרמזת על היציאה ממצרים, שאז עם בנ"י נולד, ולכן זה נרמז בביצה שממנה בוקע האפרוח, כך שמסמל את ההתחלה – ההולדה. אולי גם בביצה האפרוח מכוסה בקליפה, כך כביכול בנ"י היו שקועים במצרים בטומאה, כעין מכוסים ב'קליפות' הטומאה. אולי בביצים אין דין טומאה דאורייתא: 'ויש במה שנברא... ובחמישי אין בהם טומאה, חוץ מכנף העוז וביצת נעמית המצופה' (משנה כלים יז,יד). כלים שנעשים מעופות אין טומאה מדאורייתא, אבל בכנף העזניה וביצת בת היענה כשמצופה גזרו רבנן טומאה כי דומה לכלי עצם: 'וכנף העוז, כנף עוף והיא העזניה הנזכרת בתורה, כאשר יעשו ממנו כלי, וכן ביצת הנעמה כאשר יעשה ממנה כלי, ואמנם אמרנו שזה תטמא להדמותה בכלי העצם' וכו' (פירוש הרמב”ם). לכן אולי מביאים זרוע – שבעוף זה כנף, וביצה, כרמז לכך שבעופות אין טומאה, ויש בכנף העזניה וביצת הנעמה טומאה מדרבנן בשל מראהו שדומה לכלי עצם, שכך מרמז שבמצרים שקענו במ"ט שערי טומאה, כך שהיה נראה שאנו כבר טמאים לגמרי (כמו שדומה לכלי עצם שמקבל טומאה), אבל ה' גאלנו שלא נשקע לגמרי, ועכשיו מתברר שאנו בנ"י קדושים, שהטומאה לא חלה בנו (כמו שלא חל בעופות). לכן אולי יצאנו ביום חמישי ממצרים (שבת פז,ב), כרמז שיציאתנו (המוקדמת [לפני שעברו 400 שנה]) היתה כדי שנשאר כמהותנו האמיתית, קדושים וטהורים (כמו שמובא במשנה על יום חמישי שאין בו טומאה...). אולי נהגו בביצה כרמז שלוקח זמן עד שהאפרוח בוקע, ובנתיים התרנגולת דוגרת עליו בציפיה, שכך אנו מחכים למשיח שיבוא ויגאלנו כמו גאולת מצרים, ואע"פ שמתעכב אנו מחכים לו. אולי אפשר כדרש בביצה, שזה גימטריה קז, שהמילה שבע (7) כעין מרמז על לשון שבועה (ששורש שבועה זה ש.ב.ע), ומאה מרמז לאברהם שהוליד את יצחק בגיל זה, שכך מרמז על אברהם וזרעו. שבזה רמז שגאולת מצרים היתה בזכות השבועה לאברהם: “ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (בראשית טו,יג-יד). כמו שנאמר "וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב,כד). עוד נראה שבביצה יש רמז ללקיחת השה לפסח במצרים, שמקחו בעשור לחודש, שזה היה רק בפסח מצרים ('מה בין פסח מצרים לפסח דורות? פסח מצרים מקחו מבעשור' וכו'. משנה פסחים ט,ה). לכן מרמזת הביצה בגימטריה א,י,צו. שבפסח הראשון (א') הצטוו (צ"ו) לקחת מבעשור (י'). עוד נראה  שדם הפסח הזכיר את עקידת יצחק: 'דָּבָר אַחֵר: "וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם", רוֹאֶה אֲנִי דָּם עֲקֵדָתוֹ שֶׁלְּיִצְחָק' וכו' (מכילתא. מסכתא דפסחא, ז). ממילא נראה שגם כל קרבן הפסח הזכיר את העקידה, ולכן גם הלקיחה בעשור קשורה לעקידה, שהצטוו לקחת מראש כמו שאברהם לא הגיע מיד לעקידה אלא לקח לו שלושה ימים, כך אצלם הצטוו לקחת כמה ימים מראש. (ולקשור לכרעי המיטה [טור או"ח סימן תל], כמו שיצחק נעקד). כך נראה שביצה מרמזת שלקחו במצרים בשבת (שיצא בי' ניסן) את השה כדי להזכיר את זכות העקידה. שזהו ביצה בגימטריה ק"ז, שזהו שלקיחת השה מזכירה שאברהם התנסה בניסיון העקידה לבנו יצחק, שכ"ך אהבו ונולד לו רק בגיל מאה (ק'), ולכן הניסיון היה עוד יותר גדול. ולקיחת השה היתה ביום שבת (ז'). (וכך נזכר הזכות בזרעו של אברהם, שגם זה נרמז שבלקיחה בשבת [ז] נזכר הזכות לזרעו, שזרעו הוא דרך יצחק שנולד לו בגיל מאה [ק]). או גימטריה של צ"ט,ח. שזה רמז לברית מילה (שנעשית בגיל שמונה ימים – ח'), שאברהם מל בגיל 99. שכך ביציאת מצרים: '… הִגִּיעַ שְׁבוּעָתוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם שֶׁיִּגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיָה בְּיָדָם מִצְווֹת שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְחֶזְקֵאל טז,ז) "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה". עֵרֹם מִכָּל מִצְווֹת. נָתַן לָהֶם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי מִצְווֹת, דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָם כְּדֵי שֶׁיִּגָאֲלוּ' וכו' (מכילתא. מסכתא דפסחא, ה). לכן הביצה רומזת על ברית מילה שעשו במצרים, וזה היה מוצרך כי הגיעה השעה שבשבועה לגאולה שה' הבטיח לאברהם (לגאול את זרעו), לכן יש חשיבות לדם הברית שהיא הברית בין הקב"ה ואברהם וזרעו. לכן הזכות לגאולה שהובטחה לאברהם הגיעה בדמות דם הברית. לכן נראה שכנגד שתי המצוות לזכות ליגאל, אנו שמים בקערת הסדר זרוע כנגד זכות קרבן הפסח, וביצה כנגד זכות ברית המילה (ובברית שמחים, שלכן זה גם מזכיר כנגד קרבן חגיגה).

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה