פרשת השבוע ויחי

נכתב על ידי אלון, 17/12/2018

 "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" (מז, כח)

"וכי לא חי אלא שבע עשרה שנה בלבד? אלא, שהיו שנים אלו שנים שראה בהן חיים, אבל עד השנים האלה מה הוא אומר? "ימי שנות מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים" (מז,ט). וזה שנאמר "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד (איוב ח,ז) וכן אתה מוצא בכל מקום,, שהרשעים תחילתן שמחה וסופן צער עד לאין קץ, אבל הצדיקים תחילתן צער וסופן שמחה לעולם,  דכתיב: "ושמחת עולם על ראשם". (מדרש הגדול)

חיים של שמחה

מאה ושלושים שנה חי יעקב אבינו לפני שירד למצרים ועל השנים האלה הוא אומר שהיו "מעט ורעים" (מז,ט).

ודוקא במצרים, הארץ טמאה, שם התחילה הגלות שבה מררו המצרים את חייהם של בני ישראל, דוקא שם ישב בשלוה? כפי שאומרים חז"ל שעיקר ימי חייו שחי שם היו בשמחה ונחת?!

שבע עשרה שנה חי יעקב אבינו במצרים ושבע עשרה זה גימטריה טוב. דוקא שם היה לו טוב? יש פה לימוד עצום! יהודי יכול למצוא חיים ושמחה בכל מקום אליו יתגלגל אי פעם. זו המהות של יהודי. להחזיק את עצמו בכל מצב ועת, גם במצרים. זה המבחן שלך. מצפים ממך להמשיך שמחה וחיים גם למקומות האלה שאתה בעל כורחך מגיע אליהם.

 

גם אם קיבלת מסלול קשה בחיים, גם אם יש לך הרבה יסורים, אסור לך להתייאש. תפנה אל השם. תספר לו הכל . תבקש שיעזור לך.

תזכור שהשם אוהב אותך, הוא חי את הצער שלך, הוא מלווה אותך, הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך, הוא לא שוכח אותך! תאמין שה' רוצה ויכול לעזור לך!

 

תתחזק באמונה. שכל מה שקורה איתך זה כדי לרפא אותך, לתקן, לזכך, לטהר, לקרב אותך אל ה'. זאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עליך. תזכור שהכל פה מושגח בהשגחה פרטית מדוייקת, תזכור שיש בורא לעולם והוא מנהיג פה את הכל, והוא יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור בשביל לקרב אותך אליו. אתה צריך להאמין באמונה שלמה שמפה תצמח הישועה שלך, דווקא בדרך הזו, דווקא על ידי הקשיים האלה, זה המסלול שהנשמה שלך צריכה לעבוד כדי להגיע לבירור שלה. תאמין שה' יודע מה הוא עושה עם כל אחד ואחד, הוא עושה אתו את הטוב ביותר. תתאמץ להאמין בו.

תתאמץ להאמין שהוא לא עושה לך שום דבר רע בחיים.

תתחזק באמונה שה' הוא כל יכול. גם אם אתה רואה שבדרך הטבע אין לך שום סיכוי, אל תתייאש ח"ו. אל תרים ידיים. תאמין שבורא עולם יעשה דבר שאתה בכלל לא חשבת עליו. אדם זורק את השכל, אז אין גבול לפתרונות ולישועות שהוא פתאום מאמין שה' יכול להושיע אותו.

תאמין ברחמים של ה'. רבנו אומר שהשם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם. כי רוצה לגלות את רחמנותו (ליקו"מ ס"ד). כל מה שעובר עליך זה הכל רחמנות של השם! ככה להסתכל על החיים!

תאמין שה' הוא רק טוב ומטיב. שהכל זה מהרחמים שלו. שהרחמים של השם הם אין סוף ואין תכלית. למה אדם מפסיק להתפלל? כי הוא לא מאמין ברחמים של השם! אולי השם לא רוצה לתת לי? אולי לא מגיע לי? אם היית מאמין ברחמים של השם, היית עומד ומתפלל עד שהיית מקבל.

תאמין שכל היסורים שעוברים עליך, עוד יהפכו לאור גדול, ומתוך החושך שאתה נמצא בו יאיר לך אור התפילה, אור התורה,אור הצדיק, נועם ה'. כל המרירות שסבלת תיהפך לכזו מתיקות, כל הגיהנום שעברת יהפך לכזה גן עדן, וכל זה בעולם הזה. שלא לדבר על מה שתזכה לעולם הבא בזכות היסורים האלה.

כמו שתינוק רוצה את אמא שלו, כל הזמן רץ אל אמא שלו, כך כל העולם רוצה את ה'. כל יהודי יש לו בתוכו פנימה נקודה של כסופים ואהבה לה' שזוהי השמחה האמיתית ובכוחה אפשר להתגבר על כל הצרות.

 

ואי אפשר לדבר על אהבת ה' ועל דבקות בה' אם אדם לא שומר את עיניו. כי כשהעין רואה, הלב מיד חומד, זה חז"ל אמרו וזה תופס לגבי כל אדם. עם ישראל עם קדוש, מחפשים איך לעבוד על קדושה וטהרה, איך להינצל מ"הלאוו" של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אפילו שזה קשה מאד ואדם לא רואה כמעט שום אפשרות להינצל מזה, אך הוא יודע שצריך להלחם, שבשביל זה הוא בא לעולם.

כשאדם מתקדש, כשהוא זוכה ליותר ויותר רגעים של דבקות בה', יש לו שמחה גדולה. כי כשאדם הולך עם עיניים פקוחות המחשבה שלו מתגלגלת מדבר אחד שהוא רואה לדבר אחר, אך כשהוא שומר את העיניים, הוא יכול לדבר עם ה', להיות בקשר עם ה' שאין תענוג גדול מזה. וזה נכון לכולם , גם לנשים וגם לילדים.

 

אחרי שיעקב אבינו מברך שבט שבט, הוא מברך את כולם יחד, "ויברכם ביום ההוא". שיזכו שיהיה להם את היום ההוא, את היום המסויים שהם חיים בו, שיחיו את ההוווה ולא את העבר והעתיד. שכל החיות שלהם וכל השמחה שלהם יהיו מהחיבור אל ה' רגע רגע, בכל מה שהם עושים, שלא יצטרכו לזכרונות מהעבר ולתוכניות לעתיד כדי לקבל קצת שמחה. כשאדם  מחובר, השמחה שלו תעבור לאחרים, לאשתו, לילדיו, לחברים, כי כשאדם מחובר לה' הוא רוצה כל הזמן לשמח, לעשות טוב לכולם, הוא נהיה דומה לבורא שכל הזמן נותן ומשפיע.

 

אנחנו לא יודעים להודות. הכל נראה לנו פשוט, טבעי, מובן מאליו. רק כשלוקחים מאיתנו ח"ו את המתנות המופלאות האלה מבינים איזה הפסד זה לחיות פה כל השנים ולא לדעת להודות.

עם קצת שפלות וענווה, אדם יכול לראות איך כל מה שיש לו וכל מה שמצליח לו, זה הכל ה' שולח לו, תודה רבה לך ה' שנתת לי וכמה נפלא שנתת לי, עכשיו שיצאה לי תפילה טובה מהפה, שלא היו לי הרהורים בתוך התפילה, אלא באמת יכולתי לכוון בתפילה, תודה רבה לך ה'. תודה רבה שהיה לי לב טוב לפתוח את הדלת לשכן, או לזה שבא לבקש צדקה, ושלא סגרתי עליו את הדלת, ושלא עשיתי פרצוף, ותודה רבה לך שמחלתי ולא שמרתי טינה, ותודה רבה על זה שאחרי שכעסתי על השכן ששפך לי מים לתוך הסוכה הבנתי מהר מאד שזה לא השכן, שהכל משמים, ובקשתי סליחה ועשיתי תשובה, ותודה רבה לך על זה ותודה רבה לך על זה כי הכל ממך.

הקב"ה הוא המשפיע והאדם הוא המקבל. צריך כל הזמן להזכיר לעצמנו את הדבר הזה. שכל איזה שבח שאדם פתאום מקבל, איזה מחאה, או שהוא בעצמו נותן לעצמו מחמאה, אומר 'ברוך השם הצלחתי, מה שעשיתי עלה יפה', הוא צריך לזכור על המקום מאיפה יש לו את זה. תודה רבה לך ה', תודה רבה, זה ממך, כי מאיפה היה לי את הדעת הזאת, את הכשרון להבין, לדבר , לעשות, לפעול, זה הכל מהצלם אלוקים שנתת לי.. אחרי דקה הוא עוד הפעם שוכח, הוא חשב שזה הוא בעצמו, וכל הזמן נמצא בזיגזגים האלה, זה אני, זה לא אני. אני הרי כזה נחמד, אני לא עושה את השגיאות שפלוני עושה כי אני יותר עדין, ואני מבין, ואני לא פוגע, וברוך השם אצלי יש שלום בית, ואני מצליח בזה ואני מצליח בזה אבל בעצם זה לא אני, זה הקב"ה, תודה רבה לך ה', אתה הבאת לי את השלום בית, אתה הבאת לי את ההצלחה עם הילדים, הכל מה שיש לי זה אתה ודקה אחרי זה עוד הפעם, עבודה לכל החיים.

 

עד הסוף כל הדורות, כשירצה אדם לברך את בניו, יאמר "ישימך אלוקים כאפרים ומנשה" (מח,כ). כפי מה שאומר יעקב ליוסף. בזכות מה זכו אפרים ומנשה? בזכות הענווה והשפלות. הגדול, מנשה, מקבל את הברכה מידו השמאלית של יעקב, למרות שהיא היד הפחות חשובה והוא לא מקנא באפרים אחיו הצעיר, שזכה לקבל הברכה מידו הימנית של יעקב שהיא היד החשובה. ואפרים, שקיבל את הברכה מיד ימינו של יעקב, לא מתגאה, הוא לא זוקף את המתנה לזכות עצמו. הוא שאמרנו ענוה ושפלות זו הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה, שהכל זה מתנת חינם בלי שום זכות מצידנו , זה הכל חסד ורחמים של בורא עולם.

 

צריך להכריז מלחמה על העצבות וזה עושים בעיקר עם ההודאה. אדם שרגיל בעיקר לבקש, רואה תמיד את מה שאין לו אבל מי שרגיל בעיקר להודות, רואה מה הוא מקבל. אדם צריך לחשוב ולדבר הרבה עם אשתו, עם הילדים שלו, עם החברים שלו, כמה טוב לנו, כמה אשרינו, כמה צריכים להודות לה' יתברך, ברוך ה', יש מה לאכול, יש מה ללבוש, אף על פי שעוד הרבה דברים חסרים. אל תחשוב כל היום מה חסר לך, תודה על מה שהקב"ה נותן, וזה ימשיך עוד ועוד חסדים. ואותו דבר ברוחניות. ברוך ה', אני שומר תורה ומצוות, אני מתפלל בבית הכנסת, אני לומד תורה, להודות ולהלל לה'. כמו שיעקב אבינו חי שם במצרים בשמחה ונחת, כך יכול כל יהודי להמשיך שמחה וחיים לתוך המצבים היותר קשים. השמחה שלנו מתרוממת מעל כל כאב צער ויגון. היא לא קשורה לשום דבר שיש לנו או שחסר לנו, היא שמחה בה'.

העבר היה ואיננו, העתיד יהיה וגם הוא איננו. מה שיש זה רק הרגע הזה שלפניך , אז תתחבר אל ה' ותשמח. יהודי קם בבוקר, הבורא נתן לו מחדש את נשמתו, הוא צריך להודות קודם כל על זה. כך יהודים שמחו תמיד, כך היתה להם התלהבות כל ימיהם, עד שאפילו לפני מיתתם שמחו מכל רגע נוסף שאפשר לעשות רצון שמים.

 

אדם עם עין טובה, יראה את כל החסדים ויגיד תודה. אם אדם מסתכל לצדדים, אז תמיד תהיה לו עין רעה. כי אם יש לו את זה,אז אין לו את זה, תמיד חסר לו משהו שיש לאחרים, תמיד יש במי לקנא, מי שמצליח יותר, שמתקדם יותר ממנו. אבל אם אדם מסתכל אל ה', לא לצדדים, אז שום דבר לא חסר לו ואת כל השפע שהוא מקבל הוא יכול להרעיף על אחרים. העיקר שנשמח. אתה עכשיו כאן חי, בריא, נושם, אז תשמח, תהיה שמח, תפסיק לחשוב כל הזמן מה היה ומה יהיה. תחיה את הרגע. תתחבר אל ה' כל רגע ורגע, בכל מה שאתה עושה. תשמח בטוב שהשם נותן לך! זו העבודה שלך, לשמוח! כל מצווה שאתה עושה זה מתנה. תנשק אותה. תחבק אותה. זה מקרב אותך אל ה', זה מחבר אליו ואתה לא שמח? תגיד אשרינו כמה פעמים ביום, זכית להיות בכלל ישראל, בזה בעצמו תשמח את עצמך.

 

כשיהודי זוכה לאהבת השם, יש לו הרבה שמחה בחיים. הדבר הראשון ביהדות, העיקרי, זה אהבת ה'. מה זה אהבת ה'? זה שאדם נהנה מהמצוה, מהתפילה, ממעשה חסד, יותר מהתאוות שלו, מאלה שהן כמובן מותרות על פי ההלכה. כשאדם אוהב את ה', ממילא זה כבר יוביל אותו לכל שאר ענייני עבודת ה' וקיום המצוות. לכן זה הדבר היסודי ביהדות. מי שאוהב את ה' משתדל בכל כוחו לקיים את מצוותיו ולעשות את רצונו. אפילו מה שהוא לא חייב. שלוש פעמים ביום אנחו מזכירים לעצמנו שהיסוד של כל היהדות זה אהבת ה'. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אבל אם זה נשאר במוח, אם זה לא יורד ללב, אז העיקר חסר. הסוף צריך להיות אהבה.

 

ואת זה צריך לשנן לילדים, ושיננת לבניך. יש נחת רוח יותר גדול מלראות את הילדים הולכים בדרך ה' ושמחים בה? נאמר בפרשה "ויברך את יוסף" (מח,טז) אך היכן מצינו את ברכת יוסף? הרי מיד נאמר "המלאך הגואל אותי מכל רע" שזה ברכת הבנים. אלא יעקב אבינו מלמדנו שהברכה הכי טובה לאבא, השמחה הכי גדולה שלו שהבנים שלו יהיו מוצלחים ומחונכים והולכים בדרכי אבות (שי למורא).

 

בתוך הקושי, בתוך הצרה, אפשר למצוא הרבה דברים קטנים שמשמחים. רבינו אומר לשמוח בכל מה שאפשר והוא מספר לנו ספור מעשה על תם שמנהגו היה שהיה תמיד בשמחה. שמח בכל דבר עד כדי כך שנראה בעיני אחרים כשוטה. שמח בלחם כאילו היה בשר ובמים כאילו היו יין, הוא כל כך שמח במה שהיה לו שזכה לכן להרגיש את כל הטעמים הנפלאים בלחם ובמים וככה עם כל דבר ודבר. דברים קטנים שמשמחים יש הרבה, בואו נעשה מהם דברים גדולים. כי בעצם , הם באמת גדולים. כמו בסיפור הבא:

הכובע המרופט של הרב גדליה

איך אפשר שלא לאהוב אתה רב גדליה? איך אפשר? איש תמיר, עיניו בורקות, לשונו שזורה ועולה על גדותיה בפסוקים ממשלי וקוהלת, שפתיו דובבות חידושי תורה מרתקים ומאירי עינים. חמד של יהודי, הרב גדליה. כל כך לבבי, כל כך מאיר פנים, גם המושבקנים הקשוחים ביותר, אלה שכפות  ידיהם מיובלות מעבודה בשדה ולבם עכור משהו, לא יכלו שלא להיכנע לקסמו הכובש. כן, הרב גדליה הוא רב איזורי  של כמה מושבים הנטועים להם עשרות בשנים סמוך לגבול הרוחש תדיר עינים זוממות של טרוריסטים ערלי לב ושופעי שנאת ישראל. בזכותו הרגישו המושבניקים היטב את החגים, את השמחות וגם את האבל. כי רבי גדליה היה בכל מקום ובכל עת, נע ככספית מפינה לפינה. לוחש לאבלים את מילות הקדיש, מניח כיפות על ראשי יתומים ושולט ביד רמה במצבע חלוקת המזון למשפחות קשות יום באזורו.

 

"אחד כמו גדליה, זה שטאנץ חד פעמי. הקב"ה לא שכפל רבים כמוהו", היו מתלוצצים מזכירי המושבים וראשי הועדות, שתמיד נעתרו לבקשותיו בענייני דת. "מי יכול להגיד 'לא' לגדליה? לסרב לגדליה זה כמו לעמוד מול צונאמי עם אקדח ולנסות לעצור אותו..." היו גועים בבת צחוק.

הרב גדליה שלנו התגורר עם רעייתו ושמונת בניו בבית צנוע בפאתי אחד המושבים, ונע תדיר על אופניו. לא טרמפים, לא טרנטה, שומכלום, הרב היה לוחץ על הדוושות וכובש את הכבישים למושב כמעט מבלי להרגיש, קילומטרים על גבי קילומטרים. היה לו רשיון נהיגה, אבל מכונית מעולם לא רכש.

"אין לנו מילים על האיש הזה, כולו חן, כולו חסד, כולו אופניים. אבל רק דבר אחד מוציא אותנו מדעתנו. מדוע הכובע רחב השוליים שלו תמיד תקוע על ראשו, עמוק עמוק בפדחתו, כמעט עד גבות עיניו, ותמיד אותו כובע מיושן, דהוי, לא בדיוק כובע שאומר כבוד". התמיהה הזו על הכובע של רבי גדליה מעסיקה את המושבניקים מזה 25 שנה, וכל הנסיונות לשדל אותו להסביר מדוע הוא צמוד לכובע מהשחרית ועד קריאת שמע על המיטה עלו בתוהו. הוא היה מחייך חיוך מסתורי וחשוד, למי שרצה לשמוע, "מכובע כזה לא נפרדים".

אתם לא תאמינו, אבל בביתו של רבי גדליה היו מונחים להם על גבי ארון הבגדים באופן קבוע, חמישה שישה כובעים חדשים שרכשו לו מפעם לפעם בעל כורחו מזכירי המושבים. אבל אלה היו עושים דרכם לראשיהם של חתנים צעירים בוגרי ישיבות, במסגרת גמ"ח הכנסת כלה של משפחתו שתחיה.

 

מכיון שאף אחד מאיתנו אינו חתום על חוזה של הצלחות בחינוך הבנים, בעיקר בעידן רווי פיתויים ומותרות כשלנו, אזי גם רבי גדליה אינו יכול להציג חוזה כזה. הרב שמרל ברנגולד, ראש הישיבה של ששון, בנו השלישי, הודיע לו בוקר אחד לקונית: "צר לי רבי גדליה, אבל ששון יורד מן הפסים. ההתראות לא עזרו, שיחות הנפש התמסמסו להן, ששון בקושי מתפלל, השיל מעליו את החליפה והכובע וחי את חייו לעצמו. מה עושים? אני עוד סבלן, אבל אם החבל יימתח עוד קצת, אזי אאלץ להוציאו מן הישיבה . תבין אותי ר' גדליה.

 

רבי גדליה נסע לירושלים והמתין ליד חדרו של ששון. בשעה 11 בלילה הגיע ששון לחדרו מאיזשהו מקום... בוודאי לא מסדר שלישי. אביו סימן לו לרדת עמו. "אני רוצה לשוחח אתך בארבע עינים מחוץ לישיבה".

רבי גדליה הניע את המכונית המיושנת שהשאיל לו מזכיר המושב, ונסע צפונה. נע בפיתולים החדים לכיוון רמאללה, סטה ימינה לדרך עפר צדדית ונעצר אחרי 300 מטר מול סלע בגודל בינוני.

 

כוכבים נצצו בשמים וירח זחוח משהו ניסה לחייך ולעדן את המפגש המתוח. "כן, אני שומע אותך ששון". "אבא קשה לי, אני לא מצליח להתחבר לסוגיות, הראש שלי בחוץ, אני כבר לא צדיק כל כך כמו פעם, קשה לי עם התפילות, קשה לי עם החליפה והכובע. אולי אחפש לי עתיד אחר. אל תכעס עלי אבא". רבי גדליה פתח את דלת המכונית, צעד כמה צעדים, הסיר את כובעו המרופט מעל ראשו, והניחו על ראש הסלע.

"ששון בני היקר, לא באתי להטיף לך מוסר. אתה עוד מעט בן 19 וכבר שמעת המון שיחות מוסר. רציתי לספר לך סיפור קטן אבל מאד משמעותי מחיי, שכל המושבניקים היו רוצים לשמוע. הסיפור שלי התרחש כשהייתי בן 19, בגילך, ולמדתי כאן בישיבת "תפארת ירושלים". כמוך בני, חוויתי משברים לא קלים, אבל חרקתי שיניים והמשכתי ללמוד. "עניין אחד גרם לי אי נוחות גדולה וכמעט גרם לסילוקי מן הישיבה. הכובע, הכובע הזה הוציא אותי מדעתי, לא יכולתי לשאת אותו על ראשי, הוא העיק עלי, הוא היה כבד מנשוא וביקשתי דרך להיפטר ממנו. התחננתי לראש הישיבה שיתיר לי להסתובב בלי כובע, אך הוא סרב נחרצות.

"אתה בן תורה גדליהל'ה, ואלו המדים של חיילי צבא השם: חליפה וכובע. מי שמוותר על הייצוגיות הזו, מקומו לא בישיבה", השיב לי.

 

"אותו יום היה מכריע עבורי, והחלטתי לצאת למרחבי צפון ירושלים להתבודד עם בוראי, לעשות חשבון נפש. החזקתי את הכובע בידי ותכננתי את צעדיי אל מחוץ לישיבה. "לפתע צץ מאחורי אחד השיחים, 2 מטר ממני, מחבל ערבי עם זוג עיניים רעות, אוחז אקדח, והחל לירות לעברי, כדור ועוד כדור. התכופפתי, רצתי כאחוז תזזית למצוא מחסה מאחורי הסלע הזה, כולי אחוז אימת מוות, מתפלל לישועה. לפתע עלה במוחי רעיון. הנחתי את הכובע על ראש הסלע כאילו אני זוקף ראשי, והערבי ירה קליע ועוד קליע. שניים מהם חדרו וניקבו את הכובע. המחבל היה בטוח שנהרגתי, כי הכובע נפל. הוא סיים לירות את הכדורים שבתוך האקדח ופתח במנוסה לעבר הוואדי. "רק אחרי חצי שעה התאוששתי מן ההלם, הרמתי את הכובע המנוקב מול עיניי, לא מאמין בגודל הנס. הכובע שכל כך רציתי להיפטר ממנו היה המגן והחומה שלי, הוא הציל את חיי! חזרתי לישיבה עם החלטה ברורה – אני נשאר בעולם התורה לנצח, ומאמץ לעצמי את הכובע הזה, שכובען מומחה הצליח לאחות את שני נקביו. כמעט 30 שנה אני צמוד לכובע המרופט הזה, שמחוץ ממך ומאמא שלך, אין לאף אחד מושג מה הסיבה שאיני מחליפו. ראה, ששון יקירי, אני אמנם רב של מושבניקים, אבל בנפשי אני איש פשוט ולא אעמוד בדרכך. גם אם תטעה בדרכים, אשאר אביך, עם חיבוק ואהבה, אבל בקשה קטנה לי אליך, בני, קח את כובעי הישן, הוא שלך ורק שלך, ולאן שתלך שא אותו עמך, הבט בו תיזכר באבא שלך, בדמות דיוקני, תיזכר בהשגחה הפרטית שלי, ותהרהר בעובדה המדהימה שדבר שכה רציתי להיפטר ממנו, נתן לי את החיים במתנה. זה הכל".

 

רבי גדליה חיבק את בנו חזק חזק, והשניים הבליעו דמעות שרק אבות ובנים יודעים להבליע. הוא הניח את כובעו על ראש בנו ותמרן את הטרנטה לכיוון ירושלים.

ששון נשאר בישיבה, והוא כבר אבא לתינוקות של בית רבן. "החיבוק עשה עלי הרבה יותר רושם מאשר הסיפור של הכובע", אמר ששון למחבר, וזה טיפ גדול במסע הארוך לחנך ילדים: חיבוק.

 

תפילה

רבונו של עולם

לפני כל  פעם שאני בא לכתוב תפילה, אני מנסה להיכנס קצת פנימה, מנסה לזהות מה יש שם בפנים, מה כואב לי באמת, מה אני באמת רוצה, על מה באמת  הייתי רוצה עכשיו  לדבר איתך וכל פעם מחדש אני מגלה שיותר מכל דבר אחר אני רוצה... אותך אבא.

נכון, יש לי כל כך הרבה מה לתקן, ומה לשפר, ועל מה להתגבר, כמו העיניים שאני כל כך רוצה שהן תהיינה טובות, שאזכה לראות רק טוב אצל אחרים, שאזכה לחשוב עליהם רק מחשבות טובות, ואיפה שבכל זאת אני רואה משהו שנראה לי לא טוב, ללמד כף זכות.

ושאזכה לחיות את המשפט בן שמונת המילים משפט שצריך לחרוט על קירות הלב: טוב ליהודי טוב לי, ככה הלב נשאר רגוע. ועיניים טובות זה רק דוגמא, שהרי יש לי כל כך הרבה עבודה בתיקון המדות והתגברות על תאוות.

 

אך כשאני מגיע לשדה, בחצות לילה, ומרים את הראש אליך מתחת לצמרות העצים ולשמים זרועי כוכבים, מה שיוצא לי מהפה זה שאני אוהב אותך, ואני רוצה אותך, ואני יודע שהכל זה הבל הבלים ומה שיאיר לי את הנשמה וימלא אותי בטוב זה רק הקשר איתך.

אני רוצה אז להגיד לך תודה על זה שיש לי אותך, שאני זוכה לאט לאט להתקרב אליך, להגיד לך שזה כזה תענוג להאמין, אבל באמת, שכל תקלה וכל שיבוש וכל עיכוב וכל דבר שלא מסתדר לי בחיים זה הכל ממך וזה טוב, זה נפלא, כי זה בא מאבא שכל כך אוהב אותי, מאבא שרוצה אך ורק את טובתי.

 

אני יוצא מהשדה בן אדם חדש, המפגש הזה רוחץ לי את הנשמה, נותן לי כאלה כוחות להמשיך הלאה. אבל מה יהיה עם כל שאר הדברים שצריך להתפלל עליהם? שצריך לתקן אותם?

 

רבונו של עולם, תהפוך לי את כל היום כולו, את כל הימים לשעת התבודדות, לשעה של נשיקות וחיבוקים לבורא עולם, ואז אולי כל השאר כבר יסתדר מעצמו.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע