בפרשה הנוכחית משה רבנו ממשיך לחזק  ו"לצייד" את העם במסרים ולקחים נפלאים רגע לפני כניסתם אל ארץ ישראל.

על הסכנה שבצורת המחשבה של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", על המתח התמידי בין האמונה שהכל במילא נקבע למעלה לבין הרצון והצורך להתאמץ כדי להשיג את מבוקשינו, על הממטרים בא"י שאינם סדירים ושתלויים באיכות מעשינו ועל האמת הפשוטה שאין כזה דבר "מגיע לי" ו"מובן מאליו".

בפרשה הנוכחית ממשיך משה רבנו לנאום בפני בני ישראל רגע לפני כניסתם לארץ ולהנחותם ביחס לצפוי להם בתקופה שלאחר מסע הנדודים הארוך במדבר. הנאום, שנמשך לאורך כל ספר דברים, הינו סיכום של המאורעות שאירעו להם עד כה מאז היותם עבדים במצרים והכנה רוחנית לצפוי לבוא. משה ידע שלפני שהעם מתחיל תהליך חדש עליו לעצור ולבחון את שארע לו עד לנקודה זו בזמן.

גם לנו מומלץ לעשות מידי פעם "פסק זמן" משצף חיינו הגועשים, להתבונן על דרכינו ומעשינו, לחשוב על מטרותינו ולבחון האם אנו צועדים בנתיבים הנכונים והראויים. פעולה זו נקראת בפשטות "חזרה בתשובה". למונח הזה יש לצערי יחסי ציבור לא תמיד חיוביים והוא מתקשר לדברים שלא בהכרח מובנים ומקובלים על כולם. בפועל, אותה עצירה לטובת בחינת הדרך, התחזקות ברצון לעשות טוב ותיקון הדרוש תיקון זוהי בדיוק אותה חזרה בתשובה עליה דיבר משה עם בני ישראל בספר דברים ואותה חזרה בתשובה שאנו נדרשים לה כל יום מחדש. חודש אלול ולאחריו חגי תשרי ממתינים לנו מעבר לאופק ואדם נבון יתחיל כבר עכשיו באותה מלאכת ברור פנימית כה חשובה ונדרשת.

בפרשת "עֵקֶב" משה שוזר מספר רעיונות ולקחים נפלאים שיכולים וצריכים לשמש את כולנו גם כאן ועכשיו במציאות חיינו הנוכחית:

אז מי בעצם מנהל פה את ההצגה?

אחת הבקשות וההנחיות של משה לעם לפני הכניסה לא"י הייתה להיזהר מתכונת הגאווה שעלולה להתפתח אצלם דווקא כשהם ייצאו מתחום השגחתו הניסית והברורה של הקב"ה, כפי שהיה בזמן המדבר. בשנות הנדודים ליוו את העם עמוד ענן ועמוד אש, שפע של מזון ניתן להם ללא מאמץ מהשמיים ובאר ניידת ליוותה אותם לכל מקום. כמו כן מתואר שנעליהם לא נשחקו ובגדיהם גדלו עימם. במציאות כזו ברור היה לכל כי הקב"ה נוכח, מגן ומספק להם את כל הצרכים. עם הכניסה לארץ, כאשר כביכול הקב"ה "לקח צעד אחד אחורה" ונתן להם את האפשרות לפעול בעצמם עבור עתידם, וכשעליהם היה להילחם באויביהם ולפתח חיי מסחר ושלטון בכוחות עצמם על מנת לשרוד ולהתפתח, דווקא אז היה עליהם לזכור כי גם כעת הקב"ה הוא זה ש"מושך בחוטים" וכי חסדיו הם אלה שמאפשרים להם את כל אלה ("וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות ..."). משה, שהכיר היטב את צאן מרעיתו, ידע כי במידה והעם אכן יצליח לכבוש את הארץ ולהשתקע בה, בנקל הוא ישכח את כל הניסים שראה, אמונתו בוודאות קיומו של בורא העולם תתערער ובמקביל תגדל תחושת הגאווה והאשליה כי בכוחם בלבד לפעול ולהצליח ("ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה"), שכן הגאווה וכוח ההרגל יכולים להשכיח מאתנו גם את הדברים המופלאים ביותר שרק אתמול הרטיטו את ליבינו. הזהרתו זו של משה באה מיד לאחר שהוא תיאר בפניהם את העושר והשפע שממתינים להם בא"י ("כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה…ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש") ושעלולים היו לבלבל את חושיהם ושיקול דעתם.

ככלל, ביהדות ישנו מתח תמידי בין האמונה הברורה והמוחלטת שיש בורא ששולט בעולם ושאחראי על כל המתרחש בו, לבין הקריאה לכל אדם לעשות את מירב המאמצים בכוחות עצמו כדי להתקדם ולקדם את המציאות האישית והכללית. מצד אחד אנחנו נדרשים להשתדלות אישית כדי להשיג את שאנו רוצים – כדברי הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי?...", ומהצד השני אנחנו סומכים על הקב"ה שישלים את חסרונותינו מתוך ההבנה שללא עזרתו איננו שווים כלום – כהמשך דבריו של הלל הזקן: "... וכשאני לעצמי מה אני?!" (כלומר, אם רק אני בתמונה אז היא בהכרח חלקית, וזאת משום שכוחנו לבד הוא דל ומוגבל).

לצורת המחשבה הזו אופני ביטוי רבים. אדם שפותח עסק מצליח יכול בקלות ליפול לתחושת הגאווה והדמיון שבזכות כישרונותיו, תחבולותיו והחוש העסקי המפותח שלו הוא הגיע להיכן שהגיע. דוגמא נוספת היא לפרופסור מחונן שממציא תרופה או פיתוח טכנולוגי אחר שמשנה את העולם. אותו מדען בנקל עלול לשגות במחשבה שהודות לשכלו המפולפל ולכושר התמדתו ותושייתו הוא השיג את אשר השיג. דבריו של משה רבנו אומנם כוונו לאותו דור שנכנס לארץ לפני למעלה מ-3000 שנה, אולם הם רלוונטיים גם לאותו ביזנס-מן, לאותו פרופסור, ובעצם אל כולנו. ברוך השם אין אדם שלא ניחן בכישרונות כאלה ואחרים ושרואה הצלחה כזו או אחרת במעשיו. ראייה נכונה, אמיתית ויהודית על המציאות תהיה לזכור שאותן יכולות הן בגדר מתנה שקיבלנו מהקב"ה (ושעלולה להילקח מאתנו) וכי עלינו לעמול ולהוציאה מהכוח אל הפועל. אחת הבעיות של הדור שלנו היא שאנחנו סוגדים למצליחנים ומעלים על נס אוליגרכים/ כדורגלנים/ דוגמניות/ שחקנים וכו'. אותה הערצה לכל מי שכביכול הגשים את החלום והצליח בזכות כישוריו רק מרחיקה אותנו (ובטח את אותו מושא הערצה) מההבנה הפשוטה והכה בסיסית הזו שאת ה"חיל הזה" לא עשו רק "כוחנו ועוצם ידינו", אלא שיש שותף בכיר ועיקרי לכל מעשה ולכל הצלחה/כישלון והוא למעשה זה שנתן לנו את הבינה, התחכום והכישרון שהביאו להישג.

מסופר על איש עסקים אחד שמיהר מאוד לפגישה חשובה בת"א ולאחר עשרים וחמש דקות של חיפוש חניה מתסכל הוא הרים עיניים אל השמיים ואמר: "אם תעזור לי למצוא עכשיו חניה אני אתחיל להאמין בך". כמו שהוא סיים את המשפט ממש לפניו יצא רכב והוא נכנס שמח וטוב לבב אל החניה יקרת המציאות לא לפני שהוא הפטיר למעלה: "אתה יודע מה, עזוב אותך, הפעם הסתדרתי בעצמי...". האמת הפשוטה של החיים היא שמי שירצה להתעלם מהמציאות של קיום יד מכוונת בעולם אולי יצליח, אבל חייו יהיו כה חסרים...

בדברי אין חלילה קריאה להימנע מעשיית מאמצים מרובים למען השגת מטרתנו מתוך מחשבה שגויה כי אם במילא הקב"ה הוא ששולט בכל, אזי אין טעם להתאמץ ולנסות להשפיע על המציאות . איננו יודעים בדיוק כיצד השגחתו של הקב"ה פועלת בעולם, אולם מתיישבת על דעתי ההנחה כי הקב"ה עוזר למי שעוזר לעצמו. אנחנו בהחלט נדרשים לעשייה אקטיבית ואין פרושה חוסר אמונה. אדם שנולד עם כישורים גנוזים צריך לעשות את המיטב כדי להביאם לידי ביטוי ובכך להראות לעולם לא כמה הוא עצמו מוכשר, אלא כמה נפלא הבורא שיצר מסוגלות שכזו. לתפיסתי, הדבר נכון גם ביחסנו אל הצבא ומוסדות המדינה. אל לנו לשבת מנגד ולחכות לניסים של הבורא. אנחנו נדרשים בכוחות עצמינו לפתח צבא חזק, לשכלל את הכלכלה והמסחר ולנהל מוסדות צדק ומשפט, וכל זאת כמובן מבלי לרגע להפסיק להאמין שמי שבאמת משפיע ומכריע על הכול הוא הבוס שם למעלה.

הנוסחה הנכונה, אם כך, צריכה להיות שעלינו לעשות את המיטב על מנת להצליח בכל עשייה ובכל תחום בו אנו פועלים, אך יחד עם זאת לזכור שהצלחתנו באה הודות לרצונו ולחסדו של הקב"ה. מהכיוון השני, עלינו לזכור שגם אם נכשלנו אין פרוש הדבר שאנחנו לא טובים ולא מוצלחים, אלא שכך חשב ומצא הבורא שיהיה טוב יותר לעולם ולנו. מי שמפנים את ההבנות האלה ובאמת חי על פיהן הוא אדם חופשי ומשוחרר מאינסוף כבלים, תבניות ופחדים שמגבילים אותנו. אם נזכור שבכל סיטואציה תפקידינו הוא לעשות את המיטב כדי להצליח, אולם מרגע שסיימנו את הפעולה עלינו להרפות ולתת לדברים לקרות (בלי הדמיונות שמכרסמים בנו מבפנים האם עשינו מספיק והאם נצליח או לא) – אז נהיה אנשים שמחים הרבה יותר. כל שהאדם נדרש בעולם הזה הוא להשתדלות אמיתית. מרגע זה ואליך אין לו אחריות על התוצאות. יצליח או לא – זה בידי הבורא. אין דבר משמח ומשחרר יותר מזה.

בהמשך הפרשה משווה משה רבנו בין ארץ ישראל ובין מצרים באומרו: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא...אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים". פרוש הדברים הוא כי במצרים זורם הנילוס, ועל פי התיאור בפסוק זה מספיק שהאדם מכוון עם רגלו את זרם המים אל הערוגה כדי שהגידולים ייהנו ממים רבים וטריים, בעוד שבארץ ישראל יש צורך לחכות לממטרים משמיים.

על פניו, אם הייתה לנו אפשרות לבחור בין המציאות הראשונה של מים שזורמים בשפע ובחופשיות כמו במצרים לבין המציאות הנוכחית של ממטרים לא סדורים ולא מובטחים מראש כמו בא"י, אזי ודאי שכולנו היינו בוחרים באפשרות הראשונה. אולם כאן בא המשך הפסוק ומסביר את המציאות הרוחנית המיוחדת של א"י שבגינה זכתה לכל הסופרלטיבים והמעלות האפשריות: "ארץ אשר ה' דורש אותה. תמיד עיני ה' אלוקיך בה. מראשית השנה עד אחרית שנה". במצרים אומנם קיימת אספקת מים מובטחת מראש והאדם אינו חש שהוא תלוי בחסדי שמים, אולם במובן מסוים הוא רחוק מהשגחתו התמידית של הבורא. לעומת זאת, בא"י ההשגחה האלוקית היא זו המפקחת על גורל המים בצורה ישירה. השפע ניתן לנו בתנאי שנהייה טובים אל הזולת ואל המקום ואינו מובן מאליו.

המשמעות העמוקה של הדברים היא כי דווקא בא"י, בגלל העובדה שהגשמים והמשקעים אינם מובטחים מראש, ולמעשה תלויים ברצון של הקב"ה, דווקא בזכות זה קל לנו יותר להרגיש את העובדה שמי שמנהל פה את ההצגה זה ה' וכי אנו נתונים לחסדיו. עם ישראל מעדיף את התחושה של המצאות תחת פיקוחו הישיר של הבורא, למרות הקושי הכרוך בכך. אולי יותר קל מבחינה גשמית להיות כאותו מצרי, שהמים מובטחים לו תמיד ואינם תלויים במעשיו הטובים, אולם בפועל הוא רחוק הרבה יותר מה' וזוכה להרגיש אותו פחות. אותה קירבה לה' היא פסגת השאיפות של כל יהודי והיא יקרה יותר מכל האוצרות שבעולם, כפי שכתב דוד המלך בספר תהילים: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

לא מגיע לי כלום!

למרות האופוריה הגדולה ששררה רגע לפני הכניסה אל הארץ, משה מצא לנכון להזכיר לעם כי העובדה שהקב"ה עשה עימם את החסד הגדול הזה, הוציאם מעבדות לחרות והביאם לארץ הטובה אינה בזכות מעשיהם הטובים כי אם בזכות ההבטחה לאבות ("אל תאמר בלבבך... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם... ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב"). למעשה, בדבריו משה ניסה לרמוז כי לצורת המחשבה של "מובן מאליו" ושל "מגיע לי", כפי שתפסו וחשבו בני ישראל, אין מקום, וכי אין דבר כזה באמת שנקרא "בזכות". כל שאנחנו מקבלים הוא חסד גמור וברגע שמתחילים לחשוב ולהרגיש כך משתחררים מהרבה מאוד אגו ותסכולים, שמפריעים לנו להיות פשוטים ולקבל את המציאות עם הרבה פחות כעסים ומאבקים.

מהרגע הראשון שאדם נולד לרוב ישר דואגים לצרכיו השונים (מזון, ביגוד, חיבה) ומקרקרים סביבו, ודבר זה משריש כבר מההתחלה את צורת המבט על העולם לפיה הכל מגיע לנו ואך טבעי הוא הדבר שגם נקבל את כל מה שאנחנו רוצים. לצורת המחשבה הזו של "מגיע לי" יש אינסוף צורות ופנים. ברור לנו שמגיע לנו שבן/בת הזוג יבין, יפנק ויהיה נחמד, שילדינו צרכים להיות מחונכים ולשמוע בקולנו, שבעבודה יעריכו אותנו ושהבוס יפרגן, שנגיע תמיד למחוז חפצנו בשלום ובלי פגע, שלעולם יהיה לנו מה לאכול ופינה חמה להניח בה את ראשינו, שמדינת ישראל תהיה קיימת לעד ולא נחזור שוב לגולה, וכו' וכו'.

עם היד על הלב – לכל אחד יש רשימה כזו של דברים שנראה לו שמובן מאליו שהם צריכים להיות חלק מחייו ושעליו לקבלם והוא לא מניח מספיק את הדעת על העובדה שכל הקיום שלנו פה הוא זמני וארעי. מעבר לכך, מטרת בואו של האדם לעולם היא לעבוד ותקן ("אדם לעמל יולד"), ועל כן העמדה הנפשית הפנימית של העצל, שחושב שהכל מגיע לו, כפי שבאה לידי ביטוי בשאיפה האולטימטיבית להגיע אל הקלות והנוחות, ודאי שמנוגדת לאותו עמל מבורך. לא, לא מגיע לנו כלום, ובטח שלא כמובן מאליו.

הדרך לתקן כל זאת עוברת דרך להפסיק לתבוע מהעולם ולהתחיל לבקש. ברגע שאנו מבקשים ולא דורשים אנו שמים את עצמינו במקום של ענווה וקטנות מבורכת ולא מתנהגים ומרגישים כפטרונים מתנשאים שמובן לנו מאליו שנקבל הכל.

פתרון נוסף לצרה הצרורה הזו שנקראת "מגיע לי" היא להתחיל להגיד תודה על כל דבר שקיים בעולם. חז"ל הגדילו ואמרו: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". רובנו עדיין לא במדרגה הזו, ולכן אפשר ומומלץ להתחיל לברך על הדברים הטובים שכן ישנם ונמצאים (ואצל כולנו קיימים כאלה). מובטח למי שיצליח בכך שהוא יתחיל להעריך את השפע שהוא כן זוכה לקבל.

דרך אפשרית להתאמן על צורת ההשקפה הזו היא לעמוד בבית ולהתחיל להגיד תודה על כל מה שאנחנו רואים שקיים. ניתן להתחיל להודות למקרר שבזכותו יש לנו אוכל טרי לאורך זמן, להוקיר את החשמל שמאפשר לו לעבוד, לשבח את הברז שבזכותו אנחנו לא צמאים, להלל את המהנדסים שהצליחו לקחת את משאב הטבע הנפלא הזה ולהביאו בעזרת מערכת צינורות משוכללת ומפותלת עד לכוס שלנו, לפאר את הסכין והמזלג שבזכותם אנחנו לא אוכלים בידיים ומתלכלכים, וכו'. משם אפשר להמשיך לשאר החדרים ולהתפעם מאינספור העשיות והמאמצים שנעשו על מנת שנוכל לחיות בנוחות שכזו. אחרי שקצת ריככנו את הלב יש לעבור אל בני הבית ולשבח בפניהם (או בליבנו) את מעלותיהם השונות. כל כך הרבה יותר קל לראות חסרונות אצל השני, בעוד שדווקא על היתרונות חשוב שנביט. וכך הלאה והלאה עד שנזכה להבין את שאמר משה לעם ישראל על המתנה והחסד שהם קיבלו מהקב"ה ולהעריך ששום דבר אינו מובן מאליו וכי אנו חייבים רבות וטובות לאותו במאי דגול שמנהל פה את ההצגה.

שבת שלום, ניר אביעד j