כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם (דברים ח' א').

   אחת הסוגיות הבוערות המעסיקות ומטרידות את רוב אנשי העולם, זו סוגיית "האושר והעושר". כיצד ניתן להשיג אותם, והיכן.

   אנשים רבים וטובים ומתוקים וחמודים נוברים וחופרים ומחטטים בכל פינה ונישה ומנסים כל דרך ודלת אפשרית, בכדי להגשים את החלום הנכסף - להיות מאושרים וְמוּעְשַׁרִים. אך למרות האנרגיה האדירה והכבירה המושקעת בעניין הזה - בודדים הם אלו שהצליחו להגשים את חלומם, ובדרך כלל אלו שהשיגו את העושר - הקריבו למען כך את האושר והכושר והיושר, ועד היום מחפשים כולם את המתכון המושלם לעושר - מתוך יושר - ומבלי לפגוע באושר ובכושר.

   וכאן שורש הבעיה: שהרי עוד מזמן קדום ורדום - עוד הרבה לפני קום הקומקום והאינטרקום והתפתחות כל היקום, במשך אלפי שנים - עמלים הבריות להמציא נוסחה שבאמצעותה ניתן יהיה להגיע "לאושר ועושר", ועדיין אף אחד לא הצליח לעשות זאת. והשאלה נשאלת: האומנם אפסה כל תקווה? האם באמת האושר והעושר אינם ניתנים להגשמה והשגה?

   יהודים יקרים, סוכריות מתוקים, הסירו דאגה מליבכם ודמעה מעינכם. בפרשת השבוע אנו מוצאים נוסחת פלא, מדובר בנוסחה מדויקת - אשר יש עליה חותמת ממלך העולם שהיא פועלת, נוסחה אשר באמצעותה יכול האדם להעפיל למעלה ולהשיג את האושר והעושר והשמחה והנחת. מהי הנוסחה?

   על הפסוק כָּל הַמִּצְוָה... תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן... וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ, כותב רבנו "הספורנו" את הביאור הבא: המון העם חפץ מאוד בשלושה דברים. אריכות ימים, בנים, וממון. ובפסוק זה מבטיחה התורה לאדם שאם ישמור את המצוות, מובטח לו שיקבל את שלושת הדברים הללו (ספורנו ח' א').

   גם "התולדות יצחק" כותב על הפסוק הזה דברים דומים, וזו תוכן לשונו הנפלאה: בשכר קיום המשפטים - יתן לך ה' דגן תירוש ויצהר ובריאות. ובשכר קיום המצוות - תִחְיוּ ותירשו את הארץ.

   האמת היא שזה לא סוד כמוס, זו גם לא תגלית חדשה, זה הרי כתוב בתורה בפירוש במספר מקומות - ולא צריך להיות גאון של אימא כדי להבין זאת, והנה ציטוט חלקי של הפסוקים:

   אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ... וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ... וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם, וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד... וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם... וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם (ויקרא כ"ו ג' - י"ב).

ומי שיסתכל שם ברש"י ובשאר המפרשים, יראה שהתורה מבטיחה כאן הבטחות במגוון נושאים. בריאות, זרע של קיימא, פרנסה טובה, בית מקדש, האוכל הישן ישביח ולא ירקיב, נזכה לשלום, זה רק חלק מהממתקים שה' מבטיח לנו, אם... נלך בחוקותיו ונקיים את מצוותיו.

   לא יאומן! אנשים מתאמצים ועובדים קשה ומשקיעים את כל המוח והכוח שלהם בכדי להשיג עוד קצת "איכות חיים", בו בזמן שלתורה יש פיתרון פשוט אמין וזמין - ליהודי המאמין, פיתרון שכל אחד יכול לבצע אותו.

   אין ספק שזה נשמע מצוין. אך הבעיה היא שיצר הרע לא אוהב את הפיתרון הקדוש הזה, והוא מאפשר לאנשים לעשות הכל - חוץ מלהתאמץ בעבודת ה'. מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

   סיפר לי פעם ידיד שניסה לפתוח שיעור תורה לנוער במקום של אנשים הרחוקים מקיום המצוות, אך למרבה הצער האנשים שם היו חסומים מאוד בנושא הזה - וההיענות לשיעור הייתה מאוד חלשה. מה עשה אותו צדיק?

   פרסם על "פתיחת מכון לחקר האדם", אשר מטרתו לדון בנקודות התורפה של האדם ולהסביר כיצד ניתן להעלות את רמת "האיכות חיים" ולמנוע מראש בעיות בשלום בית ובחינוך הילדים וכו', הוא הודיע גם שבמכון יוצגו מחקרים ודיונים על נושא "השמחה" - מה מביא לשמחה ומה מונע אותה, כיצד ניתן להתמודד ולשרוד מול החברה הדורסנית - ולהישמר מפניה, ועוד מגוון נושאים מאתגרים ומגוונים.

   המכון נפתח בהצלחה מסחררת כאשר הנוער דהר וזרם פנימה בקצב מסחרר, המרצה העביר להם את החומר בשפע - והיה לו הרבה מה להציע, הנוער התפעל מהמסרים והרעיונות - והתחבר מאוד לתוכן ולסגנון.

   כעבור תקופה המרצה מְכַנֵס את כולם ומגלה להם שהם כבר הספיקו לעבור בעל פה על רוב המשניות שבמסכת "אבות" - בתיבול מסרים מעולמם של חכמנו ז"ל, וכעת הם הולכים לעשות זאת "דרך הספר".

   הנוער היה המום!!! החבר'ה לא האמינו שכל ההרצאות שנמסרו להם והטיפים "לאיכות חיים" שהם קיבלו - הכל זה בעצם דברים שכתובים במסכת אבות. ראה המרצה שקהל עדתו לא מאמין לו שזה עד כדי כך, ובאותו רגע הוא נטל בידו את מסכת אבות - והחל לצטט להם מתוכה כמה דוגמאות עסיסיות, וכדלהלן:

   לאחר שהמרצה הוכיח להם שכל המסרים וההכוונה שהוא נתן להם - הכל בעצם גלום במסכת אבות, ולאחר שהחבר'ה השכילו להבין שהתורה מאוד חכמה וטעימה ומקיפה תחומים רבים, אמר להם הרב את המילים הבאות:

   דעו לכם שבהתחלה פתחתי כאן שיעור תורה, אלא ההיענות הייתה חלשה. אך כאשר פרסמתי על פתיחת "מכון לחקר האדם", התנועה זרמה לכאן - למרות שבפועל לימדתי את אותו חומר. מדוע זה כך?

   משום שכל מה שקשור לתורה ומצוות - יש לאדם קושי לקיים, ואילו מה שקשור לדברים אחרים - אין לאדם עם זה שום בעיה. ומחמת שהודעתי שבשיעורים הבאים נתחיל ללמוד את הדברים מהמקורות - ואני יודע שיצר הרע יפריע לרבים מכם להגיע "ללמוד תורה", אני מבקש מכם כעת שתמשיכו להגיע - ואל תתנו ליצר לשבור אתכם, והילחמו במחסומים שיציב בדרככם.

   מעשה דומה - מסופר על אישה שפנתה אליה חברתה ואמרה לה: הערב אני יוצאת. רוצה להצטרף אלי? להיכן את יוצאת? להרצאה בנושא "שלום בית". מדובר במרצה בכיר המהולל מקיר לקיר אשר חולל מהפכה בבתים רבים ושיקם מקרים קשים, והיום הוא מעביר סדנה בעירנו. מה דעתך להצטרף?

   באמת רעיון. למה שלא אצטרף? הרי בתחום הנישואין כולנו צריכים חיזוק ואין ספק שהצעתך במקום. הם המשיכו לדבר, ולפתע שואלת אותה אישה: תגידי לי, מה שמו של הדוקטור המרצה? באיזו אוניברסיטה הוא למד? והחברה משיבה: מדובר ברב פלוני אלמוני.

   באותו רגע שינתה האישה את דעתה ואמרה: אה, זה רב? אם ככה אני לא באה. חברתה לא הרפתה - והיא שאלה:  אז מה אם מדובר ברב! הרי כבר אמרתי לך שמדובר במרצה בין לאומי שגרף הצלחות רבות בתחום הגישור והצליח להשכין שלום בבתים רבים, ומתברר שיש לו הרבה מה להציע. אם כן מדוע שלא נחכים באמצעותו? כי אני מפחדת, "רב" זה מחייב, זה משהו יותר עמוק, בטח זה גם קשור לתורה - ואני נרתעת מכל מה שקשור ליהדות.

   כעת הבנתם את הַבְּרֵקְס? האם כבר מובן מדוע אנשים מחפשים סגולות בכל מיני מקומות - ולא מוכנים להתחזק בתורה ובמצוות ולזכות לכל השפע?

  מפני שתורה זה משהו עמוק - פנימי - ומחייב, לכן אנשים נרתעים ממנה!

   הם מעדיפים ללכת להוזים וחוזים בכוכבים הקוראים בקפה ומעיינים בתה ומדמיינים בקקאו, כל מיני ליצנים הפותחים בקלפים ועושקים סכומים ומקשקשים קשקושים.

   אנשים מוכנים לעשות הכל - חוץ מדבר אחד. ללכת לרב ולשאול אותו: מה ה' רומז לי בצער הזה? מה הוא מחפש ממני? במה הוא חפץ שאשתנה?

   אמת, יש לנו יצר הרע המקשה עלינו לעבוד את ה', יצר הרע מונע ממנו את התזוזה הרוחנית, הוא מייאש אותנו מכמויות המצוות ומצייר לנו את עבודת ה' כמשימה בלתי אפשרית שלעולם לא נגמרת - ומוציא לנו את כל הכוח והרוח מהמפרשים. זה פלא שאנו נכנעים לו ולא מנסים להתמודד? וכי יש לנו ברירה?

   הסכיתו אחי ורעי, האזינו ושמעו ידידי, את הידיעה העצומה והמרעישה שמגלה לנו "הכלי יקר" כאן בפרשה. ידיעה השווה יותר מכל הון וממון שבעולם, ידיעה שבכוחה לשפוך אור על חיינו ולעזור לנו לכבוש את יצרנו הרע, ידיעה שבכוחה לשנות את חיינו מקצה לקצה.

   על הפסוק כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, שואל "הכלי יקר": מדוע התורה פותחת בלשון "יחיד" ומסיימת בלשון "רבים"? שאלה נוספת: מדוע התורה כותבת כָּל הַמִּצְוָה... תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, למה היא מתמקדת "במצווה בודדת" ולא בכל המצוות?

   עונה הכלי יקר ששתי השינויים הללו נועדו להודיע לנו שתי ידיעות נפלאות:

   א) לעולם אל יזלזל האדם הקטן בכוחו. אפילו אם הוא בודד במערכה וכל סביבתו רחוקה מדרך ה' - עדיין לא יישבר מכך - ויידע שכל מעשה קטן שעושה יש לו עוצמה מאוד רבה, ובכוח היחיד להכריע את כל הרבים לטובה ולברכה ולישועה גדולה. (לכן פתחה התורה בלשון יחיד וסיימה בלשון רבים, להודיע שכל "יחיד" - שקול כמו כל העולם).

   ב) פעמים שהיצר מבהיל את האדם ולוחש לו שהמצוות הם רבות והוא לא יוכל לעמוד בכולן - והעסק כבר אבוד, וממילא אין טעם שיתמסר על עבודת ה'. באה כאן התורה ומודיעה לנו שזה לא נכון! משום שכל מצווה ומצווה זה חשבון נפרד, וכל הצלחה אפילו חד פעמית - זה עסק שלם, ומי שיתמסר אפילו על מצווה אחת בכל כוחו - אזי כבר יזכה לכל השפע והברכה, לאושר והעושר והשלווה. (לכן התורה כתבה כָּל "הַמִּצְוָה"... ולא כָּל "הַמִּצְווֹת").

   אכן ראינו בעולם הרבה ראיות לכך - כיצד מצווה בודדת וקטנה הצילה אנשים ממוות בטוח ואכזרי. רוצים מסמכים?

   באחד מימי שישי עמד על אם הדרך חייל חילוני, הוא הושיט את האצבע המסורתית אל הכביש וניסה באמצעותה לעצור טרמפ כלבבו, כעבור זמן מה עצר לו מישהו, החייל אומר תודה ועלה על הרכב.

   הנהג והחייל החליפו מילים ומהם הבין מיודעינו הנהג שהחייל גר רחוק, ואם הוא יוריד אותו באמצע הדרך, החייל לא יספיק להגיע לביתו לפני כניסת השבת.

   רצה הנהג למנוע מהחייל לחלל את השבת, והוא הציע לו שהוא מוזמן להתארח בביתו. הוא הדגיש שמדובר באטרקציה רצינית שחבל להחמיצה - משום שהשבת אצלו נערכת על רמה, עם אוכל בשפע ותפנוקים ומעדנים, והחייל הסכים.

   השבת שעברה על החייל הותירה בו רשמים עזים של קדושה והתעלות, הוא נהנה מהאיחוד המשפחתי והחמימות הלבבית ששררו סביבו, מהשפע הגשמי שהוגש בפניו, והוא זכה לטעום גם "מהשפע הרוחני" שנשב בכל פינה בבית.

   בצאת השבת פנה המארח לחייל ושאלו: נו, היה כדאי? והחייל המבסוט הודה לו ואמר שהשבת הייתה חלומית, והוא נהנה ממנה בכל רגע.

   באותו רגע ניצל המארח את הבמה הקדושה והדגיש באוזני החייל את היופי והנעימות שבמצוות, והוא ביקש מהחייל שיקבל על עצמו לקיים "מצווה אחת" - לא משנה איזה העיקר שידבק בה בכל כוחו, והחייל הבטיח שהוא ישתדל.

   לאחר מכן נפרד ממנו החייל ונסע לביתו - כאשר כל הדרך הוא חושב על האירוח הנפלא, והוא החליט לקיים את בקשת מארחו - בכל מחיר.

   הוא הגיע לביתו, לאחר שנח מעט - ניגש אל הספרייה ופתח ספר באקראיות בשביל לבחור לעצמו הלכה לאימוץ, ומצא את ההלכה הבאה העוסקת בהלכות "הנהגות הבוקר" - כיצד יש להתלבש ולנעול הנעליים, וכך היה כתוב בהלכה: ינעול  מנעל ימין תחלה ולא יקשרנו, ואח"כ ינעול של שמאל ויקשרנו, ויחזור ויקשור של ימין (או"ח סימן ב' סעיף ד').

   לא הבין החייל מדוע ההלכה מתעקשת איזה נעל לנעול תחילה ואיזה לקשור קודם, אך ההלכה הפשוטה הזו מצאה חן בעיניו. הרי הוא יכול לקיים אותה מבלי שאף אחד ישים לב - וכך יהיה לו מצווה תמידית - כמו שהבטיח למארחו החביב.

   יום אחד באמצע המִסְדַר נזכר החייל שמרוב חיפזון הוא לא קשר את נעליו כמו ההוראות שכתוב בהלכה, ומחמת שהוא אימץ את ההלכה הזו בכל הכוח - הוא לא הסכים לוותר, והוא ביקש מהמפקד ללכת לשירותים. שם קשר החייל את נעליו כמו שצריך - וחזר למִסְדַר. למחרת שוב חזר הדבר על עצמו, גם הפעם הוא ביקש "שירותים", ובלית ברירה המפקד שוב אישר לו ללכת. למחרת שוב שכח החייל לקשור את נעליו "כהלכה" ושוב פעם הוא ביקש ללכת לשירותים.

   המפקד התחיל להבין שהחייל מסתיר ממנו משהו "והשירותים" הזה לא כל כך תמים, שהרי לא יתכן שחייל צריך שירותים כל יום "באותה דקה". הוא הרשה לחייל ללכת לשירותים, אך הוא עקב אחריו בשקט. והנה הוא רואה שהחייל נכנס לאוהל וחולץ את נעליו, לאחר מכן הוא לובש אותם שוב - ופונה שוב למִסְדַר - מבלי להיכנס לשירותים. באותו רגע המפקד קרא לחייל הצידה ודרש ממנו "הסבר", והחייל בתום ליבו סיפר לו על קבלתו לקיים הלכה אחת בכל מחיר וכו'.

   כאשר שמע המפקד את ההסבר - הוא הסמיק מכעס! כיצד יתכן שחייל תימהוני מהתל בו ומשקר עליו ומעכב את כל הפלוגה למען איזו הלכה תמוהה.

   בו ברגע הוא העניש את החייל על שטותו בכל חומר הדין, ואף הודיע לו שהוא לו יצורף למבצע המיוחד שאמור להתקיים בימים הקרובים.

   באותו רגע כבודו של החייל נרמס והוא לא מצא מילים "הגיוניות" כדי להצדיק את עצמו. החייל הבין את עומק מעשהו ואת המחיר הגבוה שהוא משלם למען אותה הלכה תמוהה, והוא כעס על עצמו והתחרט על כך שניסה להתקרב ליהדות.

   עברו מספר ימים והקבוצה שלו יצאה למבצע המדובר, ורק הוא נשאר מבודד בעונש. הוא נפגע מכך מאוד וקילל את הרגע הזה שניסה להתחיל לשמור "מצווה אחת", והוא היה שבור מכל העסק עד ש...

   עד שנודע לו שכל חבריו שהלכו למבצע - כולל המפקד, לא שבו ממנו. מדובר באסון המסוקים הידוע, בו נספו 73 חיילים ז"ל. רק אז הבין החייל עד כמה עוצמתית היהדות - ואיך שהיא שומרת בכל מחיר על מי ששומר ומתעקש עליה בכל מחיר!!! הוא היה המום מהנס שנעשה לו בזכות "הלכה אחת" שקיבל על עצמו, ומיד שב החייל בתשובה שלימה.

   הסיפור הזה הוא הדוגמא הכי יפה להבנת דברי הכלי יקר שאמר "שבכוחה של מצווה אחת" שהאדם מתמסר עליה להציל אותו ממוות ולתת לו שמירה נפלאה.

   אך הכלי יקר לא מסתפק בזה, והוא מנחית בפנינו ידיעה נוספת: אדם שיקפיד על קיום מצווה אחת "במסירות נפש", זה יעזור לו להתקדם הלאה בעבודת ה' ולקיים את כל שאר המצוות, שהרי "מצווה גוררת מצווה" (אבות ד' ב').

   רוצים ראיה לדברי הכלי יקר הללו? לא צריך! הרי החייל הנ"ל התחיל ממצווה אחת, ובזכות מסירות נפשו אליה - הוא זכה לנס שחיזקו ביראת ה' וגרם לו לשוב בתשובה שלמה ולקיים את כל המצוות. נכון שזה מדהים?

   טיפ לסיום: כולנו יודעים שהגמרא בנושא "חושן משפט" דנה בכל המקרים האפשריים לגבי "טענות ממוניות", ובכל המקרים היא עובדת על פי "שכל וראיות", וזה לא סוד שפסיקותיה של הגמרא הם הכי לוגיות והגיוניות. אלא שבמקום אחד אנו מוצאים פסק הלכה מאוד מעניין - ומאוד תמוה, וכדלהלן:

   מה הדין בספינה שנמצאת על המים - ועליה שתי אנשים ניצים, וכל אחד טוען על חזקתו ושהספינה שלו - והשני סתם שם עליה יד. הבעיה היא שאין לאף אחד ראיה שהספינה שלו, כמו כן "המקום" לא יכול לגלות למי הספינה שייכת - שהרי הים הוא ציבורי. מה עושים כעת? כיצד מבררים עם מי הצדק?

    הגמרא מודיעה שאם אין דרך לברר מי הבעלים של הספינה, לא עושים "חצי חצי" בין הניצים - אלא מי שמתעקש בכל הכוח ומצליח להוציא את הספינה מידי השני - הספינה עוברת אליו. והשאלה נשאלת: האם זה הגון? וכי זה פסק מוצדק?

   עונים חכמנו בזה הלשון: מי שהדין [והצדק] עימו, ימסור נפשו להעמיד את שלו בידו, יותר ממה שמוסר האחר את נפשו לגזול. בין בכוח, בין בראיות (רא"ש ב"מ פרק א סימן א', ופלפולא חריפתא בב"ב פרק ג' אות ט').

   חז"ל מלמדים אותנו כאן במילים ברורות: מי שעומד להפסיד חפץ שלו, אזי הוא מפעיל את כל הכוח "הפיזי והשכלי", כדי לזכות בדין. רוצים דוגמא?

   מעשה שהיה כך היה: באזור הצפון חיו זוג צעיר ולהם ילד קטן בין ארבע. בוקר אחד הגיעה השעה שמונה בבוקר, האב כבר יצא לעבודה והילד היה באמצע להתארגן לגן, והאימא ניצלה את הדקות הפנויות לסדר את הבית. לפתע האימא מבחינה שהבית שקט מדי. היא מחפשת את הילד, אך היא לא מוצאת אותו.

 היא מנסה בכל המקומות האפשריים, ולפתע היא שומעת מהחלון קול דקיק הקורא לה "אמא, אמא", היא מסתכלת החוצה ומגלה שהילד עלה על הסורגים ויצא מעברו השני, והוא עומד להחליק למטה - מקומה שלישית.

   בין רגע זינקה האימא לחלון והושיטה את ידה החוצה ותפסה את הילד לבל ייפול. אך כאשר הילד הרגיש את ידה של אימו הוא הרגיש בטוח ושיחרר את ידיו ונשאר תלוי באוויר, כאשר אימו מחזיקה אותו ביד אחת.

   האישה צעקה לעזרה - ואף אחד לא שמע אותה. ומשעה שמונה בבוקר ועד השעה אחת בצהרים היא עמדה באותה תנוחה, כאשר היד שלה נמצאת מחוץ לסורג - והיא אוחזת בה למעלה מעשרים קילו!-!-!

   בשעה אחת אנשים חזרו מהעבודה וקלטו את המחזה הנורא, ואיש "הצלה" התנדב לסייע לה לחלץ את הילד. לאחר שהילד חולץ בשלום, פנה הפרמדיק המציל לאימא ושואל: איך הצלחת חמש שעות להחזיק ביד אחת למעלה מעשרים קילו - מבלי לשנות תנוחה, הרי אפילו גבר לא היה מצליח לעשות זאת. איך עשית את זה? והאישה עונה: מה רצית, שאעזוב אותו? הרי זה הילד שלי!!!

   הבנתם? כאשר אדם מבין שמדובר במלחמה על חיים, על חיי הילד, על חייו הרוחניים והנצחיים, הוא מסוגל להפעיל את כל הכוח - גם אם אין לו כוח, ולעשות את המעשים הכי אבירים וכברים ועזים וחזקים.

   אין ספק שאם נאמין שכל מצווה פירושה "נצח" והחיים הרוחניים שלנו תלויים בה, אזי נגלה שיש לנו כוחות, לא פחות ממה שהיה למשה רבינו. לא כך?

   החכמה היא להבין את המעלה והעוצמה של כל מצווה ולחשוב על התכלית וחובת האדם, ועל "היום שאחרי". להבין שיש דין ויש דיין ויום אחד נעמוד לידו למשפט, והוא ישלם לנו "נצח נצחים" של פינוקים - על כל מעשה.

   מי שמבין את זה לעומק, איך יתכן שהוא לא משתנה?