האם יש חובה לתרום דם/כליה

נכתב על ידי גל גל, 20/9/2018

 

בס''ד                    פרשת האזינו: האם יש חובה לתרום דם או כליה

]

פתיחה

בפרשת השבוע, אנו קוראים את שירת האזינו. בשירה מציין משה את רחמנותו של הקב''ה, שמתנהג כביכול כמו נשר, שלא יורד בהפתעה ובמהירות על קנו, כדי לא להפחיד את גוזליו, אלא מקים רעש כדי שידעו שהוא מגיע.

תכונה נוספת שיש לנשר, שמכיוון שאין עוף גבוה ממנו, הוא נושא את גוזליו על כנפיו, ולא חושש שמא יבוא עוף מעליו ויחטוף את גוזליו. חששו היחיד הוא שיירו חץ מלמטה, לכן מעדיף הוא שהחץ יפגע בו ולא בגוזליו. בטבעו של הנשר טבועה התכונה לסכן את עצמו למען גוזליו. נשאלת השאלה האם מותר ליהודי לסכן את נפשו למען יהודי אחר? בכך נעסוק הפעם.

הצלת הזולת

עוד לפני שנעסוק בשאלה, האם אדם צריך לסכן את עצמו למען חברו, יש לשאול מניין בכלל שיש חובה לעזור ליהודי בצרה? המקור לכך מופיע בגמרא בסנהדרין (עג ע''א). הגמרא אומרת, שבמידה ויהודי רואה את חברו טובע בנהר וכדומה, עליו לעזור לו, ואם הוא לא, הוא עובר בלאו:

''מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר 'לא תעמד על דם ריעך'. והא מהכא נפקא (= וכי מהפסוק הזה לומדים)? מהתם נפקא (מהפסוק הזה לומדים!): אבדת גופו מניין - תלמוד לומר 'והשבתו לו'. אי מהתם הוה אמינא: הני מילי – בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי - אימא לא, קא משמע לן                           (= אם היו לומדים שצריך להציל רק 'מלא תעמוד', היינו סוברים שהאדם צריך להציל את חברו, אבל לא להשקיע ממון, לכן יש עוד פסוק 'והשבות לו' ללמד שצריך גם להשקיע כסף בשביל להציל את חברו)''.

אם כן, הגמרא מביאה שני פסוקים המלמדים שיש חובה להציל יהודי בצרה. פסוק אחד מלמד שצריך להציל את חברו, ופסוק אחר מלמד שצריך לשכור אנשים בשביל זה. הרא''ש (ח, ב) כותב, שבמידה ויש לאדם שניצל כסף, עליו להחזיר למציל את הכסף שהשקיע בהצלתו. לכן אם אדם נמצא בסכנת חיים, והזמינו בשבילו אמבולנס שפינה אותו, עליו לשלם למי שהזמין את דמי הזמנת האמבולנס (ויש לדון מי משלם אם הוא טעה בהזמנת האמבולנס, ואכמ''ל). 

סיכון עצמי למען הזולת

מחלוקת ראשונים

א. הבית יוסף (חו''מ תכו) מביא את דברי ההגהות מיימוניות (הל' רוצח פ''א), שהוכיח על פי הירושלמי, שיש חובה על אדם לסכן עצמו למען הזולת. ההגהות לא ציין היכן המקור לשיטתו בירושלמי, הסמ''ע (תכו, ב) ביאר שמקורו בירושלמי בתרומות (ח, ד):

''רבי אימי איתצד בסיפסיפה (נתפס על ידי גזלנים במקום ששמו סיפסיפה), אמר ר' יונתן ייכרך המת בסדינו (= אין דרך להצילו). אמר ר' שמעון בן לקיש, עד דאנא קטיל אנא מתקטיל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא (אני אלך אליהם וילחם איתם בשביל להציל אותו), אזל ופייסון ויהבוניה ליה (הלך והצליח לפייס את הגזלנים, והם השיבו לו את רבי אימי)''.

עולה מדברי הגמרא, שריש לקיש סיכן את עצמו למען רבי אימי, מכאן מוכח, שבמידה ואדם רוצה, הוא יכול לסכן את חייו בשביל חברו, וכך פסק גם החוות יאיר (סי' קמו).

מה סברתו של ההגהות מיימוניות? הבית יוסף (שם) מסביר, שאם לא יצילו את האדם שנמצא בסכנת חיים, הוא בוודאי ימות, לעומת זאת, אם ינסו להציל אותו, אז אין וודאות שהמציל ימות. לכן עדיף להיכנס לספק סכנה, בשביל להציל אדם שאם לא יבואו להציל אותו, וודאי ימות.

ב. למרות דברי הגהות מיימוניות, השולחן ערוך לא פסק את דבריו להלכה, מדוע? הסמ''ע (שם) מסביר, שמכיוון שהרי''ף, הרמב''ם והרא''ש לא הביאו את דברי הירושלמי להלכה, לכן לא פסק השולחן ערוך את דברי ההגהות, ולפי שיטתם אין חובה על האדם להכניס את עצמו לספק סכנה בשביל חברו, וכן פסקו האגרות משה (יו''ד ב, קעד), ערוך השולחן (חו''מ תכו) ועוד רבים.

כיצד הם מתמודדים עם דברי הירושלמי?

אפשרות אחת לתרץ, שאמנם ריש לקיש הלך להציל את רב אימי, אבל ר' יוחנן סבר שאין ללכת להציל אותו, כך שלשיטתו אין להיכנס לספק סכנה בשביל להציל אדם שבוודאי ימות, ומכיוון שהגמרא ביבמות (לו) פוסקת שבכל מקום חוץ משלושה מקומות הלכה כדברי ר' יוחנן, גם פה הלכה כדברי ר' יוחנן. תירוץ שני שמביא הפתחי תשובה (ס''ק ב) בשם האגודת אזוב, שמהגמרא במסכת נדה (סא ע''א) לא משמע כדברי הירושלמי, וכך אומרת הגמרא:

''הנהו בני גליל דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא (= יצא עליהם קול שהם רצחו אדם), אתו לקמיה דרבי טרפון, אמרו ליה: לטמרינן מר (= באו לרבי טרפון וביקשו שיחביא אותם). אמר להו: היכי נעביד (= מה נעשה)? אי לא אטמרינכו - חזו יתייכו (= אם אני לא אחביא אתכם, יגלו אתכם), אטמרינכו (= אם אני אחביא)? הא אמור רבנן האי לישנא בישא, אף על גב דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי (= חז''ל אמרו שמותר לחשוש ללשון הרע, ויצא לכם קול של רוצחים), זילו אתון טמרו נפשייכו (לכן לכו תתחבאו במקום אחר)''.

אם כן למסקנה, רבי טרפון לא הסכים להחביא אותם. התוספות במקום (ד''ה אטמרינכו) הביאו את פירושו של רב אחאי גאון, שרבי טרפון לא הסכים להחביא אותם, כי אם ייתפסו אותו, יוציאו אותו להורג, ולכן הוא לא צריך להכניס את עצמו בספק סכנה בשבילם. הרי מוכח מביאור התוספות בסוגיה, שאין חובה להיכנס לספק סכנה, שלא כדברי הירושלמי.

האם מותר להסתכן

עד כה ראינו שאין חובה להסתכן למען הצלת הזולת, אבל האם מותר להסתכן?

הרדב''ז בתשובה (ג, תרכז) עמד על שאלה זו, וכותב בפירוש שאסור להסתכן, וכך פסק בשולחן ערוך הרב (שכט, ח):

''הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים, וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף מפני נכרי מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם, ואפילו הוא ספק אם יציל, ומכל מקום אם יש סכנה אין לו לסכן עצמו כדי להציל את חבירו, מאחר שהוא חוץ מן הסכנה, ואף שרואה במיתת חבירו ואף על פי שהוא ספק וחבירו ודאי, מכל מקום הרי נאמר וחי בהם ולא שיבא לידי ספק מיתה, על ידי שיקיים מה שנאמר לא תעמוד על דם רעך.''

מהי סברתם? כפי שעולה מדברי שולחן ערוך הרב, הוא מתייחס ללאו של לא תעמוד על דם רעך, כאל כל מצווה רגילה. ממילא, כמו שחולה בספק סכנה חייב לאכול מאכל טרף ולעבור על הלאו, ואסור לו להחמיר על עצמו, כך גם כאן, אסור לאדם להכניס את עצמו לספק סכנה, בשביל לא לעבור על לאו של 'לא תעבור על דם רעך'. הקדים את הרדב''ז רבינו יונה (איסור והיתר כלל נ"ט דין ל"ח), וכן פסקו להלכה גם האליה רבה (או''ח שכט, ח), מנחת יצחק (ו, קג), ציץ אליעזר (ט, מה), הרב עובדיה (יחוה דעת ג, פד) ועוד.

גם לדעת האוסרים להיכנס לספק סכנה, יש לשים לב לדברי ערוך השולחן (תכו, ד), שהכל לפי העניין, וצריך לשקול כל מקרה לגופו האם שווה להיכנס לספק סכנה, ולפעמים יש סיכוי גדול להציל וסיכוי קטן להינזק, ובלשון המשנה ברורה (שכט, יט) בשם הפתחי תשובה: ''צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק בכך בא לידי כך''.

ב. האגרות משה חלק על דבריהם (יו''ד ב, קעד), וסבר שמותר להיכנס לספק סכנה, כדי להציל אדם. מה טעם הדבר, הרי בדרך כלל אסור להיכנס לספק סכנה, בשביל לא לעבור על לאו? הוא נימק שכאשר מדובר בהצלת נפשות, השיקולים שונים:

''...אבל מסתבר שיהיה חלוק לאו דלא תעמוד על דם רעך משאר לאוין לענין איסור, דבשאר לאוין הא אסור להכניס עצמו לספק סכנה... אבל להציל נפש חברו, אף שגם כן הוא רק באיסור לאו, יהיה מותר להכניס עצמו בספק מאחר דעל כל פנים יוצל נפש מישראל.''

כדבריו סברו להלכה גם הרב הרצוג (היכל יצחק או''ח סי' לט), שערי עזרא (חו''מ קכה), וכן משמע מלשונו של ערוך השולחן (חו''מ תכו).

האם יש חובה לתרום כליה או דם

1. קציצת יד

כפי שפתחנו, במידה ואדם רואה את חברו בצרה, הוא חייב לעזור לו, ואם הוא לא עוזר לו, הוא עובר הלאו של 'לא תעמוד על דם רעך'. האם יש חובה לתרום דם או כליה כאשר יהודי זקוק לכך?

מעשה ביהודי אחד, שהמלך אמר לו שיבחר מה הוא מעדיף, שיקצצו את ידו או שיהרגו את חברו. הרדב''ז (ג, תרכז) נשאל, האם יש עליו חובה להניח למלך לקצץ את ידו[1], משום שחיי חברו עדיפים, או שהוא פטור מכך. הרדב''ז פסק מביא מספר נימוקים מדוע אין חובה עליו לוותר על ידו, אחד הנימוקים הוא, שדרכי התורה דרכי נעם:

''תשובה זו מדת חסידות, אבל לדין יש תשובה שלא חייבים... כי דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו, כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות, ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה.''

2. תרומת כליה

על פי תשובת הרדב''ז יש לדון כעת, האם חובה לתרום כליה לאדם שנמצא בסכנת חיים. מצד אחד, גם בתרומת כליה וגם בקציצת יד נחסר איבר למציל, כך שיש דמיון בין המקרים. מצד שני, כאשר מורידים לאדם יד, אין תחליף לאותה היד, לעומת זאת אדם יכול להסתדר גם עם כליה אחת, כך שיש מקום לומר, שכאן יהיה חיוב לתרום כליה (עיין הערה[2]).

להלכה פסקו הרב עובדיה (קובץ אור תורה) והרב וואזנר (מוריה תשס''ב), שאמנם אין חובה, אבל מצווה גדולה כמובן יש:

''מכל מקום, נהי דאין בידנו לחייב על זה שינדב אדם כליות שלו... מכל מקום בכל זאת, מי שמכניס עצמו להציל קרובו וכהאי גוונא ועלתה בידו, בוודאי חסד גדול עשה בעמיו, ושכר מעשיו מן השמים ייקח.''

3. תרומת דם

בניגוד לתרומת ריאה שאין חובה לתרום, בפשטות כאשר זקוקים למנות דם, יש חובה לתרום. משום שבניגוד לתרומת כליה, הפוגעת בתורם, אדם התורם דם לא חסר בכך כלום, ואכן כך פסקו להלכה הרב וואזנר (שבט הלוי ה, ריט), הרב ולנדברג (ציץ אליעזר טז, כג) הרב שטרנבוך (א, תתצה) ועוד רבים.

 

 

שבת שלום! מוזמנים להגיב....



[1] כמובן מדובר במקרה שבו קציצת היד תוביל לנכות ולא לפיקוח נפש, שכפי שראינו לעיל, אפילו לספק סכנה אין חובה להיכנס למען הצלה.

[2] המנחת יצחק (ו, קג) והציץ אליעזר (ט, מה) טענו, שאדם שתורם כליה מכניס את עצמו לספק סכנה, ומשום כך הם פסקו שאין לאדם לתרום כליה, וכשיטתם לעיל, שאסור להיכנס לספק סכנה בשביל להציל אדם. מתוך בירור קצר שערכתי, אין סכנה ממשית לאדם שתורם כליה, ולכן הבאתי את שיטת הרב עובדיה, שבעקבות כך שהוא שאל רופאים, סבר שאין בכך סיכון כמעט.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע