יום הדין הנורא

נכתב על ידי אלון ארביב, 22/8/2018

 

סיפר ר' יעקב לרר מהעיר חולון: מלחמת העולם השנייה זעזעה את חיינו השלווים בעיירה קרסנוברוד שבפולין. התגוררנו בבית גדול, הוריי, יונה ורישא, אחיי נחמיה, חנוך ואנוכי, וכמו-כן גרו איתנו דודיי ובני דודיי.

כאשר גברו רוחות המלחמה, בשלהי קיץ התרצ"ט (1939), גמלה בלבם של הוריי החלטה לברוח לרוסיה. הייתי אז בן שבע. הוריי ארזו מעט מיטלטלים, ויצאנו לעבר עיר הגבול למברג.

הגענו לאדמת רוסיה, שהייתה בטוחה יותר, אך אבא לא אהב את הקומוניסטים, והחליט לחזור לפולין. האם לא פחד? אבא סמך תמיד על הקב"ה, ודבר לא הרתיע אותו.

הגשנו בקשה רשמית לעבור את הגבול לפולין, ואז נתקלנו בתגובה חריפה מצד הרוסים, שראו בנו בוגדים. כעונש על רצוננו לחזור לפולין הוגלינו לערבות סיביר. שם רוכזו פליטים יהודים רבים מפולין. בדיעבד התברר שדווקא בגלות המתין לנו גלגל ההצלה למשך ימי המלחמה.

כמו פליטים אחרים, נדרשו הוריי לעבוד בכריתת עצים ביערות הענק. את גזרי העץ הכרותים היו משיטים בנהרות הארוכים, היורדים מצפונה של רוסיה לדרומה, עם זרם המים. בכל עיר היו אוספים מהם את הכמות שהקצו השלטונות לעיר.

לא הייתה עבודה טובה מזו בעבור אבי, שהיה סוחר עצים עוד בפולין. אבא נהג לשכור חלקות יער, לכרות את העצים ולמכור אותם בבלגיה ובהולנד, שלא היו משופעות בעצים. מגזעי העצים היו מייצרים אדנים לפסי הרכבת. אבא היה מומחה בהערכת שוויו של העץ בסקירה שטחית בלבד. לפי האומדן שלו היו מחתימים את העץ בחותמת מתאימה.

עם זה, אבא סבל מאסתמה, ולכן בסיביר זכה לפטור מעבודה. אלא שאבא הבחין כי מנהל העבודה, גוי ושמו בוברוב, מתקשה לחשב את תפוקת העבודה של הגולים. זה היה מחנה ובו חמש-מאות יהודים בעלי כושר עבודה, ואבא סייע לבוברוב בחישובים. כאשר בוברוב נלקח לשדה הקרב, המליץ למנות את אבי למחליפו. אבא ניאות בתמורה לפטור מעבודה בעבור אמי.

קרבו ובאו הימים הנוראים. אבא אמר לאימא: אני מבטיח שלא אעבוד בראש השנה, וכל שכן ביום הכיפורים. מה עשה? הוא החביא את כלי העבודה שלו, ובראשם החותמת המיוחדת, במקום סתר, והכריז כי הוא נאלץ לשבות מעבודה עד להגעת חותמת חדשה מהעיר.

בימי ראש השנה נותר אבא בבית. הוא התפלל את תפילות הימים הנוראים מתוך מחזור תפילה שהיה ברשותו. אלא שהממונים דיווחו על יהודי שנעדר מן העבודה בתאריכים הנקובים, וההנהלה שישבה בנובוסיבירסק קיימה ישיבה מיוחדת לדון בעונשו.

סכנה גדולה ארבה לאבא. בשעת מלחמה הממונים עליו היו רשאים להוציאו להורג במשפט שדה מהיר. אך אבא לא פחד. אמונתו ביושב במרומים הייתה איתנה. חלפו הימים, ועד שהממונים הגיעו למחנה מהעיר כבר הגיע יום הכיפורים.

השכם בבוקר לקח עמו אבא את הטלית ומחזור התפילה, ויצא אל היער. החורף כבר היה בשיא תוקפו, והמרחבים היו מושלגים וצחורים. וכך, באמצע יער, אבא נעמד עטוף בטלית והחל להתפלל. הוא החל לסלסל בקולו את פיוטי התפילה המוכרים של יום הכיפורים, וההד הוליך את קולו במרחבי היער, ואט-אט החלו להיאסף סביבו כל היהודים שנאלצו לעבוד בחטיבת עצים ביום הקדוש.

פתאום הופיע פרש. זה היה הממונה על העבודה. הוא הביט בנעשֶה, הסתלק מהמקום ושב אליו כעבור רגעים מועטים, מלוּוה כיתת פרשים חמושים. בינתיים אימא חשה אל אבא והפצירה בו להפסיק את התפילה. אני זוכר את עצמי אוחז בשולי שמלתה של אימא המתחננת לפני אבא שיחדל, אך אבא בשלו. אמרתי לכם שלא אעבוד ביום הכיפורים, אמר בהחלטיות, רק אתפלל.

כיתת הפרשים הקיפה את ציבור היהודים השרוי בתפילה. כלי הנשק שלהם היו דרוכים ומכוּונים אל המתפללים. חלפו רגעים ארוכים של מתח. פתאום סבו על עקבותיהם ונעלמו כלעומת שבאו.

לאחר מכן התברר פשר הנס. השומרים נדרשו לקבל אישור ממוסקבה כדי לפתוח בירי על הפליטים היהודים מפולין. אלא שדווקא מקבלי ההחלטות לא מיהרו להעניק את האישור לכך, בטענה כי אם יחוסלו היהודים – מי יחטוב את העצים במקומם? אין ספק, יד ההשגחה העליונה התערבה במוחש והצילה את אבא ואת כולנו.

אחרי יום הכיפורים שב אבא לעבודתו הסדירה, ואף לא נענש. הוא הוסיף לשמור על נחישותו היהודית עד תום המלחמה, בגלגולינו במדינות אירופה, עד שבחסדי שמים עלינו לארץ ישראל בעיצומה של מלחמת השחרור. לאורך כל הדרך נשאנו עמנו שני ספרי תורה, שהבאנו מפולין, ושמרנו עליהם מכל משמר. את בר-המצווה שלי כבר זכיתי לעשות בארץ ישראל.

בכל שנה, בהולכי לבית הכנסת ביום הכיפורים, אני רואה לנגד עיניי את תפילתם של אבא וחבריו הפליטים באמצע היער המושלג, מוקפים בחמושים המכוונים אליהם את נשקם. השלווה הקורנת מפניו של אבא, שמוסיף להתפלל בדבקות, מעניקה לי השראה בכל שנה מחדש.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע