בס"ד

הסיפור שלנו מתרחש בין השנים ה'תשעה-ו, התקופה בה הממשלה הורידה את התקציב של לומדי התורה בישיבות ובכוללים לשפל היסטורי. במקום בו למד האברך סדר יום מלא קלטו ישיבה שלמה של בחורים צעירים ובמקביל הודיעו לחלק גדול מהאברכים שלא יוכלו להמשיך לשלם להם מלגה מתחילת הזמן הבא. הוא היה אחד מהם. אשתו של האברך לא עבדה באותה תקופה והמלגה הזאת היתה הכנסתם העיקרית שעזרה להם עם התשלומים השונים, כך שלא היו לו הרבה ברירות. האברך התחיל במסע שארך יותר משנה למציאת כולל חדש בו יוכל ללמוד את התורה הקדושה ובמהלכו ביקר בכחמישים כוללים באותה עיר ולאחר שעברו דירה ממזרח הארץ למרכזה לאור פסיקת רבם גם בעיר החדשה בנסיון לחזור לאוהלה של תורה, כשאם מחשיבים גם את אותם מקומות איתם יצר קשר טלפוני אפשר להגיע אף לכשבעים כוללים. במהלך החיפוש למד בבוקר עם חברותא באופן פרטי ללא מלגה ובנוסף במסגרת כולל ערב. הוא הרגיש כל צעד וצעד שעשה במהלך מסעותיו למציאת כולל מאחר וסבל מציפורן חודרנית באותה תקופה, ולמרות הכל התגבר על כל הקשיים והסבל כשהוא נחוש לחזור לבית ד'. בתוך תוכו הוא הרגיש שהקב"ה מנסה אותו ובודק עד כמה הוא מעונין ללמוד תורה וכמה הוא מוכן לתת מעצמו לצורך כך.

כמעט כל התשובות של ראשי הכוללים איתם נפגש היו זהות והתמקדו בכך שאין ברשותם מספיק תקציב שיאפשר להם לצרף אברך נוסף, כשגם עם המצב הקיים הם מצליחים להסתדר רק בקושי בחסדי ד' יתברך.

אחד מהכוללים שהאברך ניסה להתקבל אליהם הוא כולל בר"ג שבראשו עומד הרב הרצל חודר, אחד מהרבנים שהאברך מאוד אוהב. הוא זכה להכיר אותו ולהתחזק ממנו דרך השיעורים שהוא מוסר בערוץ "הידברות". הרעב של האברך ללמוד תורה היה כה רב שלא הפריעה לו העובדה שהגיל הממוצע של כל האברכים שם כמעט כפול משלו. היה לו בטחון שאם יקבלו אותו לשם הקב"ה יעזור לו להשתלב שם. אמנם גם בכולל הזה לא היתה אפשרות לקלוט אברכים חדשים מהסיבה הכלכלית, אך הוא לעולם לא ישכח את השיחה האבהית והנעימה של ראש הכולל ששאל את האברך: "אתה דואג?" וכשזה ענה לו ש"לא" הוא שב לשאול אותו: "מי כאן בעל הבית?" והאברך ענה לו "הקב"ה כמובן" ואז אמר לו הרב: "יפה, אם אתה מבין שהקב"ה הוא בעל הבית אז באמת אין לך מה לדאוג, הכל יסתדר לטובה".

גם רבו האישי של האברך היה שותף בתהליך, התפלל עליו, בירך אותו ונתן לו עצה: "תבכה, תשפוך את הלב ותבקש מהקב"ה שיעזור לך למצוא כולל". האברך פנה לרבנים רבים שהוא הכיר כדי שינסו לעזור לו למצוא כולל. אחד מהם היה הרב חיים הררי מבני ברק שנרתם למשימה וניסה לעזור לו מכל חדרי לבו, אך השורה התחתונה מכל מאמצי האברך וכל הרבנים שעזרו לו היתה שזאת לא התקופה הכי טובה לחפש בה כולל בלשון המעטה.

בשלב מסוים לאחר שעבר לדירה החדשה הרחיב את חיפושיו גם לערים אחרות. למרות שאין לו רשיון נהיגה הוא היה מוכן לנסוע כל יום עם אוטובוסים במשך זמן רב כדי להגיע לאוהלה של תורה.

אמנם היה כולל אחד שהסכים לקבלו אך האברך מצדו לא היה מעונין מאחר ולומדים בו רק סדר אחד והוא חיפש כולל שיוכל ללמוד בו שני סדרים לפחות. כל אינספור הטובות והחסדים וההשגחה הפרטית שהעניק לו הקב"ה יצרו בקרבו בעירה פנימית להעניק ל-ד' יתברך את לבו יחד עם כל כולו כך שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו להתפשר על פחות משני סדרי לימוד שמתפרשים על יום מלא. פחות מזה לא היה בא בחשבון מבחינתו. זאת היתה נקודת הפתיחה מבחינתו. הוא ידע שככל שידע יותר תורה כך יתחזק באהבה, יראה, אמונה, בטחון ודבקות במלך מלכי המלכים ויוכל להתחבר ולהיות קרוב אליו יותר. גם לפני שחזר בתשובה חי חיים טוטליים והיה עושה ימים כלילות עם עיסוקיו ותחביביו, והיה מוכן להקדיש את כולו לטובת החלומות והמטרות שהציב לעצמו, ואז כששמע בישיבה את אחד הרבנים שאומר שכל אדם צריך לחיות חיים אקסטרימליים, היינו לתת את כל הלב והנשמה, עד קצה גבול היכולת במסירות נפש ומבלי לחפף, שתה את דבריו כמו מים חיים שמסיימים צום רוחני ארוך במיוחד. הוא לא שכח שאחד מכללי היסוד של כל יהודי הוא שהכל לטובה, ואכן המצב הזה היוה לאברך מבחן ארוך שבא לבדוק עד כמה הוא באמת רוצה, עד כמה זה חשוב לו, כמה הוא מוכן להשקיע וכמה דמעות הוא מוכן לשפוך עבור זה.

שנים רבות לפני שחזר בתשובה הציב לעצמו מטרה חשובה והיא להתחיל לעבוד בתפקיד מסוים שקשור למוסיקה עם אדם מסוים מאחר וזיהה שיש לו מידות טובות. הכונות שלו אמנם היו טובות וטהורות, לשמח, לרגש ולהלהיב כמה שיותר אנשים, אך הדרך שבה נעשו הדברים היתה מנוגדת להלכה כפי שהוא למד כמה שנים לאחר מכן. רק כעבור כשנה וחצי של מאמצים והשתדלויות הוא עמד במשימה והתקבל לאותו תפקיד שכלל שיתוף פעולה עם אותו אדם. לאחר שהתקבל לכולל הוא הרגיש שהקב"ה בחן אותו אם הוא מוכן להשקיע עבור החלום ללמוד בכולל שבא מצד הקדושה לא פחות זמן ומרץ ממה שהיה מוכן להשקיע עבור אותו חלום ישן שבא מהצד האחר, ונזנח ע"י האברך לאחר שזכה לחזור בתשובה ולמצוא את האמת ובתוכה גם את עצמו ביחד עם אשתו, למרות שהיה זה הדבר שהכי הלהיב, העסיק, ריתק וריגש אותו לפני שהקב"ה, התורה והאמת נכנסו לתמונה.

בשלב מסוים גמלה בליבו ההחלטה שחרף החשיבות הרבה של המלגה והתרומה הכלכלית שלה עבורו ועבור בני ביתו בצירוף העובדה שאשתו לא עבדה באותה תקופה, שנאמר "אם אין קמח אין תורה", הוא לא מוכן יותר להתנות את הרצון העז שבער בקרבו ללמוד את התורה הקדושה בקבלת מלגה כלשהי, והחליט לשים את כל מבטחו בקב"ה. הוא התרשם לטובה מכל הכוללים בהם ביקר אך החליט להגיע לאותו כולל בו היה חפץ ליבו ללמוד, פנה לראש הכולל והסביר לו שהוא היה שמח להתחיל ללמוד שם תורה גם על דעת זה שלא יקבל כל מלגה כספית מתוך רצון לעשות את רצון ד', להתחבר ולהידבק בו יתברך.

הוא הפך את הכולל למקום תפילתו הקבוע ומדי פעם היה מדבר עם ראש הכולל במטרה להתקבל למסגרת הכולל כאברך מן המנין, אך זה הסביר לו שבאותו מקום לומדים אריות של תורה, תלמידי חכמים גדולים, חלקם הוציאו לאור ספרים חשובים, הם מוסרים שיעורי תורה במקומות שונים, משמשים כשליחי ציבור ומזכים את הרבים, והוא לא חושב שזה יהיה נכון לשלב שם חוזר בתשובה שלא נמצא ברמת הלימוד, הידע והבקיאות שלהם.

כשראש הכולל אמר לו שלא ירגיש בנוח עם העובדה שכל האברכים יקבלו מלגה חוץ ממנו וזה יצער אותו מאוד ענה לו האברך שהמלגה הכספית זה ענין פעוט וזניח ששייך לעניני העוה"ז שהוא זמני וחולף, לעומת הנצח והאינסוף שגלומים בתורה הקדושה שהיא כ"כ חסרה לו והוא מתגעגע אליה ורעב לחזור וללמוד אותה במסגרת קבועה, רצינית ומחיבת, ואם הוא יזכה אותו בכך הכסף לא מהוה כל תנאי או גורם משפיע במערכת השיקולים וההחלטות שלו.

בכל פעם שהוא היה מגיע לשם הוא היה מרגיש תחושה נעימה של שיכות וביתיות וחש שזה המקום שלו. הוא הוקסם מהחכמה, מהמידות הטובות, מהצניעות, מהענוה ומהיחס הטוב של אברכי הכולל. היה אברך אחד שנהג לשוחח איתו לאחר התפילה בדברי תורה ובתקופת בין הזמנים היו מגיעים בחורים צעירים איתם נהג לשבת ולמסור להם דברי תורה.

לאחר שראש הכולל הבין שהאברך נחוש בדעתו שאל אותו אם יסכים שזה לא המקום בשבילו במידה והרב האישי שלו יפסוק לו כך והאברך ענה בחיוב. רבו היקר והאהוב של האברך הכיר אותו ואת הכמיהה והצמא שלו לחזור לכותלי בית המדרש ודיבר עם ראש הכולל שיחה ארוכה שארכה כשעה ולמרות כל התקוות שהאברך תלה בה הבין שראש הכולל הצליח לשכנע את רבו שזה לא המקום בשבילו.

האברך למד באחד משיעוריו של הרב רעיון עמוק ממנו הבין שעליו להתעקש ולא לוותר, ולכן שאל את רבו אם יוכל להציע לראש הכולל להגיע לכולל מדי פעם כדי ללמוד שם ללא כל התחיבות מצדו והוא הסכים ובעה"י לאחר כחודשיים של נסיונות שכנוע גם ראש הכולל הסכים לקבלו בתנאי הזה.

מהשאלות שראש הכולל התחיל בשלב מסוים לשאול את האברך הוא שם לב שאולי זוהי תחילתה של תפנית. כשראש הכולל שאל: "אולי תסכים ללמוד רק חצי יום ובחצי השני תעבוד?" האברך ענה לו בנחרצות שזה לא בא בחשבון מאחר והוא לא רוצה להרגיל את עצמו לשגרת חיים עם סדר יום שכזה מאחר ולתורה מקום מרכזי בחייו, ושחשוב לו ללמוד שני סדרים כבר מההתחלה. ראש הכולל הוסיף ושאל: "מה אשתך תגיד אם תלבש חליפה עם מגבעת?" והאברך ענה לו שלדעתו היא תשמח ותקבל את זה בשמחה. עד עתה הוא אמנם התהלך בלבוש חרדי אך ללא מקטורן ומגבעת שמאפינים לומדי תורה והבין את החשיבות והאמירה בלבוש אחיד שתואם את כל באי המקום. הוא לא רצה להיות יוצא דופן. אשתו שבעצמה מקפידה על לבוש צנוע מאוד הסכימה וכל מה שהיה צריך לעשות זה לקנות מגבעת חדשה ולהוסיף למכנס שנהג ללבוש את המקטורן התואם שחיכה בארון ליום המתאים בסבלנות רבה. הם עשו דרך ארוכה ביחד. זו היתה החליפה העיקרית שהוא נהג ללבוש לכבוד שבת קודש בתהליך החזרה בתשובה. היא כ"כ יקרה לו שהוא לא היה מוכן לוותר עליה גם לאחר כל הפעמים שהיא נקרעה והתקלקלה וביקש ממרת אמו שהיא תופרת מקצועית שתתקן לו אותה.

לאחר כחודש הזדמן לאברך ללמוד בחברותא במסכת שבת עם אחד מהאברכים הנפלאים של הכולל. הוא הרגיש שהוא מגיע לרמות גבוהות מאוד של עונג, שמחה, התלהבות, מתיקות ועריבות במהלך הלימוד, ואז לפתע באחד מרגעי השיא ניגש אליו ראש הכולל כשבידו 500 ש"ח במזומן כמענק מיוחד לכבוד חגי תשרי אותו החליט להעניק לו באופן בלתי צפוי ביחד עם כל אברכי הכולל, ובמקום לשמוח ולהיות מאושר באופן טבעי בקבלת הסכום המכובד, הוא דוקא הרגיש עגמת נפש וצער עמוק מעצם ההפסקה שנגרמה בלימוד המהנה והנחיתה מאותו מקום שמימי ונשגב ששייך לעולם הנצח והאינסוף אליו הגיע במהלך הלימוד המעמיק לאותו מקום ארצי ושפל שהחזיר אותו לעניני העוה"ז, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא**, וכל זאת חרף המאזן הכספי השלילי בו היה עם הוצאות מרובות וכמעט ללא הכנסות, ולמרות הנס שהיה מגולם בעובדה שקיבל סכום כסף משמעותי ובלתי צפוי, אך לאחר סדר הלימוד באותו ערב נתן את דעתו ושמח על כך והודה ל-ד' שהכל ממנו יתברך.

כעבור כמה שבועות הודיע ראש הכולל לאברך שהוא מעונין לשלם לו מלגה חודשית קבועה ע"ס 1000 ש"ח, ומחודש לחודש סכום זה הלך ועלה ולאחר כשנה וחצי הגיע למלגה שמקבלים שאר האברכים באותו כולל, מתוך מסירות נפש גדולה שראש הכולל הפגין מצדו ואמונה גדולה שהיתה לו באותו אברך.

האברך שם לב שכאשר ראש הכולל אמר לו באחת משיחותיהם הראשונות שאינו יכול לקבלו לכולל, אע"פ שבאופן גלוי אמר לו "לא" הוא איכשהו הצליח לשמוע באופן בלתי מוסבר את המילה "כן" ברובד הנסתר של המילים, היינו למרות שתשובתו היתה שלילית הרגיש ברובד הפנימי שהוא כן רוצה לקבלו לכולל.

כמה חודשים לפני שמצא את הכולל מרת אמו של האברך, אשה צדיקה ורוחנית מאוד, ראתה חזיון ובו בנה יושב עם תלמידי חכמים כשהוא לובש חליפה ומגבעת למרות שמעולם לא ראתה אותו בלבוש הזה. חשוב לציין שלא מדובר בחלום שנחלם בזמן שינה אלא במראות שהתגלו לה במהלך היום כשהיתה ערה.

האברך החליט שאת ראש שנת ה'תשעו הוא רוצה לחגוג עם הוריו שידעו על מאמציו למצוא כולל ואף התפללו עבורו, בעיקר כדי להפתיע ולשמח אותם ולקדש שם שמים. הוא ידע שגם אחותו ובתה תהינה שם והוא רצה לחזק גם אותן. את המגבעת הטריה שהביא איתו הוא החביא בתוך קופסה וחיכה לרגע הנכון כדי לחשוף אותה. הוא התחיל לספר את הסיפור כפי שמופיע כאן ואז פנה לאמו ושאל אותה: "אמא, את זוכרת את החזיון שלך שבו ראית אותי לפני כמה חודשים?" והיא ענתה לו: "בטח שאני זוכרת", ואז הוא הוציא את המגבעת ממקום המסתור, חבש אותה על ראשו ואמר לה: "אמא, החזיון שלך התגשם. הדמיון שלך הפך למציאות. תודה לא-ל הבן שלך מצא כולל וחזר ללמוד תורה במסגרת קבועה בעה"י". אמו לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות, ניגשה אל בנה והחלה מחבקת ומנשקת אותו מכל לבה. מהדמעות שלה היה אפשר אולי למלא דלי שלם. היא ידעה עד כמה זה היה חשוב לו, על הצער הגדול שהיה לו בכל אותה תקופה, ועל כל הזמן והמרץ שהקדיש לצורך כך. הוא שם לב שגם אביו, אחותו ובתה התרגשו מאוד וגם העינים שלהם לא נשארו יבשות.

הוא ניסה לעשות את כל זה בצורה מאוד עדינה שתגרום לקידוש שם שמים בצורה מפוארת עם דגש על ההשגחה הפרטית שהיתה כאן מחד ומאידך הוא נזהר שהזרקור לא יופנה אליו ושלא יעניקו לו כבוד מיוחד כתוצאה מכך. הוא ידע שגם בסיפור הזה היחיד שמגיע לו כל הכבוד הוא רק ד' יתברך, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות.

לאחר מספר ימים ראש הכולל דיבר עם האברך על שני אברכים שהם קרובי משפחתו וסיפר לו שגם הם ניסו להתקבל לכולל אך הוא לא קיבל אותם ואז אמר לו "תספר למשפחה שלך את גודל הנס וההשגחה הפרטית שהיתה לך שהצלחת להתקבל לכולל בזמן ששני אברכים חשובים משאר בשרי לא התקבלו לכאן".

כעבור כמה חודשים ביקש ראש הכולל מהאברך שימסור שיעור בין קבלת שבת לערבית של שבת קודש ולא מפתיע שזה היה בפרשת השבוע "בשלח" שמגוללת את קריעת ים סוף, וכעבור כמה חודשים זכה למסור שיעור נוסף בזמן הקדוש הזה, כשלאחר כל אחד מהם ראש הכולל פנה לאברך בהתרגשות ואמר לו שהוא מאוד נהנה ואף נתן לו לדבר יותר זמן מהמקובל.

באחד הימים נוצר מצב בו ראש הכולל והאברך היו לבד בכולל ואז אמר לו: "אמנם אני מאמין באלוקים, אך כשאני מסתכל עליך יושב במקום שלך ולומד תורה, ונזכר בסיפור שלך וכל מה שעברת עד שהתחלת ללמוד כאן זה מחזק אותי באמונה, אני רואה בחוש שיש אלוקים, יש מושל בבירה, אחרת אין כל דרך אחרת להסביר את זה".

במהלך שיחה עם אחד האברכים בכולל הם הגיעו לדבר על נושא קבלתו לשם ולפתע אמר לו משפט שמאוד ריגש אותו: "שמע אתה עשית דבר גדול, אתה פשוט זרקת את עצמך על הקב"ה". הוא התיחס לעובדה שהאברך היה מוכן ללמוד תורה אף ללא כל מלגה, ושם את כל מבטחו בבורא עולם שיזון ויפרנס אותו בצורה שהיא מעל לטבע.

כשהם עברו לעירם הקודמת במזרח הארץ האברך תחילה מצא בה כולל בו יוכל ללמוד ורק אז התחילו לחפש דירה להשכרה שתהיה בקרבת מקום בעיקר מאחר ולשני בני הזוג אין רשיון נהיגה והיה חשוב להם לקבוע את מקום מגורם ליד אוהלה של תורה, שנאמר: "הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה" (אבות ד, יד), והבית הכי קרוב שהצליחו למצוא היה במרחק של כשבע דקות הליכה. לעומת זאת לאחר שעברו לעירם החדשה ומצאו בה דירה להשכרה עפ"י הפסיקה וההנחיות של הרב, האברך התקבל לכולל שהיה במרחק של כדקת הליכה. הוא הרגיש שזאת השגחה פרטית שהיא פועל יוצא מכך שהתבטלו לדעת תלמידי חכמים והגיעו לשם מתוך רצון אמיתי לברר ולעשות את רצון ד' יתברך בצורה הזכה והמדויקת ביותר. הוא אמר לראש הכולל שהעובדה שהכולל נמצא במקום הררי שממוקם גבוה יותר ממקום מגוריו והוא צריך לעלות אליו היותה עבורו יתרון, אות וסימן חיובי מאחר ועפ"י ההלכה בית הכנסת צריך להיות הבנין הגבוה ביותר ביחס לכל בתי העיר וגם מתוך שמעלין בקודש.

בשלב מסוים נזכר האברך בתקופה שקדמה לחזרתו בתשובה. הוא עבד בצעירותו כתקליטן ועשה הפסקה למשך כמה שנים לטובת עולם המחשבים וכעבור עוד כמה שנים גמלה בלבו ההחלטה לחזור לשמח, לרגש ולהלהיב אנשים במועדונים. לצערנו הרב הוא לא חשב אז במושגים תורניים של מותר ואסור וכונותיו היו אמנם טהורות בדומה למלך כוזר אך הוא כלל לא ידע שמעשיו אינם רצויים בשמים מאחר ולא היה בקיא בהלכות ודיני התורה אעפ"י שמאז שהוא זוכר את עצמו היה אדם מאמין ושומר מסורת. במהלך נסיונותיו לחזור לענף הוא פגש יחצן שהרשים אותו מאוד מאחר וניחן במידות טובות ונתפס עבורו כאדם ישר ונאמן. תמיד היה לו חשוב לעבוד עם אנשים טובים והוא סימן לעצמו למטרת על לעבוד איתו. במשך תקופה ארוכה מאוד עשה כל מאמץ אפשרי כדי להתחיל לעבוד עם אותו יחצן אך זה לא היה קל עבורו כלל וכלל מאחר והשוק היה מוצף בתקליטנים בעלי שם ומוניטין בזמן שהוא היה עלום שם, אך הוא לא התיאש ולא הפסיק לנסות והיה פוקד בקביעות את המועדונים בהם היחצן עבד כדי למשוך את תשומת לבו בתקוה שהיום המיוחל בו יתחיל לשתף איתו פעולה בוא יבוא, ולאחר כשנה וחצי נוצר מצב מיוחד באחד המועדונים בהם עבד היחצן שאפשר לו להתחיל לעבוד שם בקביעות בלילות שישי (חמישי בלילה). אחד החלומות הכי גדולים שלו התגשמו בכך וכעבור זמן לא רב אף התבקש לעבוד בנוסף גם בליל שבת. כל זה קרה לפני שקיבל על עצמו עול תורה ומצוות ובתוך כך גם שמירת שבת, ולמרות שהיה ממש נלהב ומכור לענין ואף עשה ימים כלילות לטובת כך גמלה בלבו ההחלטה לאחר כמה דקות של מחשבה שהוא לא מתכוון ח"ו לחלל את כבוד השבת עבור כך וויתר על ההצעה המפתה חרף העובדה שכמה אנשים מאותו מועדון ניסו לשכנע אותו בענין. הניצוץ היהודי נדלק בקרבו והציל אותו מרשימה ארוכה של חטאים נוראים ואיומים שהיו מצערים את ד' יתברך ובתוכם חילול שבת והחטאת הרבים מעבר לכל אלה שיש שם אף בימי חול. הוא עבד שם במשך כמה חודשים ולא ידע שלימים הוא עתיד להתחרט על כך בגדול ולחזור בתשובה על כל אותם רגעים ששימחו והלהיבו אותו וגרמו לו לאושר רב. האברך הרגיש ש-ד' מציב בפניו אתגר ונסיון שמהוים הזדמנות לתקן את חטאי העבר ומבחן מורכב שנועד לבדוק האם יהיה מוכן להתאמץ ולהשקיע מעצמו כדי להגשים את החלום החדש שלו מצד הקדושה למצוא כולל ולהתחבר לעולם התורה ובכך להידבק בקונו עם לא פחות מסירות נפש, נחישות ורצון ביחס לחלום הישן. זאת היתה הזדמות אמיתית לאברך לגלות דעתו שהוא יכול לנצח את החושך עם האור, את הרע עם הטוב ואת הטומאה עם הקדושה. הקב"ה בדק אותו כמה רחוק אתה מוכן ללכת בשביל זה? כמה כסף אתה מוכן להשקיע וכמה אתה מוכן לזרוק את השכל שלך כדי להתקרב אלי? האברך מצדו היה מוכן ללמוד בכולל ללא כל תגמול כספי וחיפש כוללים בערים רחוקות שהיו מצריכים אותו לנסוע כל יום בין שעתים לשלוש עם אוטובוסים. גם כאן הקב"ה לא רצה שהאברך יסבול כדי ללמוד תורה אלא רק שיגלה דעתו כמה הוא רציני כשלמעשה מציאת הכולל היותה דיבור אלוקי כשהאברך הרגיש שהקב"ה אומר לו את כל זה היית מוכן לעשות למעני ולמען התורה? תן לי לסדר לך את הכולל הכי קרוב שאתה יכול לעלות על דעתך במרחק של דקת הליכה ובנוסף לכך תקבל מלגה שלא רחוקה בהרבה משאר האברכים שלומדים בו.

לאחר כשנתים דיברו עם האברך מטעם הכולל ואמרו לו שהוא צריך למצוא לעצמו כולל חדש מאחר ויש תכנית לשנות את האפיון של הכולל לרמה גבוהה יותר וללמוד מתחילת הזמן הבא "חושן משפט" ולכן לא תהיה לו שום אפשרות להישאר שם מצד רמת הקושי הגבוהה של הנושא. בשלב מסוים רמזו לו שיוכל להישאר בכולל כל עוד לא מצא כולל חדש מאחר והם לא רוצים שישאר ללא מסגרת תורנית, ומדי פעם היו שואלים אותו אם הלך לבדוק כוללים אחרים לצורך המעבר המדובר, אך הוא כ"כ הרגיש מחובר לכולל הזה עד כדי כך שהיה מוכן ללמוד בו ללא כל מלגה חודשית שהיה קשה לו לחשוב על אפשרות כזאת מאחר וזה היה הכולל שלבו היה חפץ ללמוד בו מהרבה סיבות חשובות יותר ופחות, ולכן לא הלך ולו לכולל אחד כי ראה את עצמו ממשיך ללמוד שם ולעשות כל מאמץ שידרש כדי להתאים את עצמו לרמת הלימוד בכולל, שהרי זה בדיוק מה שהוא עשה כשהוא נכנס לשם בפעם הראשונה וצורת הלימוד היותה עבורו קפית מדרגה רצינית מאוד, וכמובן שהוא זקף את כל הצלחתו אך ורק לבורא עולם מאחר והוא הרגיש בחוש שבשר ודם לעולם לא יכול היה לעשות את כל המהלך הזה שהיוה מהפך בלתי נתפס בחייו, ואע"פ שהוא קפץ בצעירותו מכיתה ד ל-ה אך ההקפצה הזאת היתה המשמעותית ביותר בחייו מבחינה רוחנית ותורנית יחד עם נישואיו והולדת בנו.

באחת השיחות עם אחד מראשי הכולל דיבר מקירות לבו וסיפר לו שבצעירותו היה לו חבר שנהג לעשן ומדי פעם ניסה לשכנעו שינסה גם, אך מאחר והיתה לו סלידה גבוהה מסיגריות מאז שהוא זוכר את עצמו נהג לדחות אותו כל פעם מחדש, עד שיום אחד החליט לעשות מעשה וכשחברו הציע לו לעשן לקחת את הסיגריה מידיו ושאף ממנה אל ריאותיו בצורה עמוקה במטרה לחקוק על לוחות לבו את החויה הלא נעימה הזאת וליצור טראומה יזומה שתרחיק אותו עוד יותר מבחינה תודעתית מאחד הדברים שדחו אותו הכי הרבה, ובכך לשים גם סוף לנסיונות חברו שניסה לשדלו לעשן.

והנמשל הוא שגם אם האברך היה מנסה לבדוק הרבה כוללים אחרים היה עלול למצוא סיבות כאלה ואחרות מדוע הכולל הנוכחי עדיף על כל אחד מהם, מאחר וידע שלבו חפץ ללמוד באותו כולל שמהוה המשך ישיר לביתו. הוא לא סיפר על כך לאיש, אף לא לאשתו באותו שלב, אלא רק לבורא עולם, והתפלל אליו בצורה כזאת שאם רצונו שימשיך ללמוד באותו כולל שיעזור לו להישאר שם ואם יש כולל טוב יותר שמתאים יותר לרמה הרוחנית שלו וברצונו יתברך שילמד שם כדי להשלים את התפקידם והמטרות לשמם נשלחה נשמתו לעולם שיעזור לו לעבור לשם, מאחר והוא ידע שרק הקב"ה יכול לראות את התמונה המלאה והוא לא רצה לכפות מציאות שאולי פחות טובה עבורו ממה שה-ד' רוצה עבורו, ובטח בו יתברך שיעשה את הטוב ביותר עבורו. לאחר כמה שבועות הוא התבשר שהתכניות של הכולל השתנו ועם סיום הלימוד של הלכות שבת הכונה היא להתחיל ללמוד את הלכות יו"ט ופסח, ולכן יוכל להישאר ללמוד בכולל. אין לתאר כמה הוא שמח מהבשורה הזאת, הודה לבוראו וידע שגם הישועה הזאת באה ישירות ממנו ורק ממנו יתברך.

לאחר כמה חודשים ליוה האברך את ראש הכולל לביתו ובדרך דיברו על שאלה הלכתית ולאחר מכן פנה ראש הכולל לאברך ואמר לו שיש לו בשורה חשובה עבורו. רקע קצר - אותו אברך לומד עם חברותא אחת בסדר א' וחברותא אחרת בסדר ב', והחברותא של החברותא שלו מסדר ב' איתו למד בסדר א' עבר לכולל אחר והוא נשאר בלי חברותא בסדר א' והתחילו לחפש עבורו חברותא כשראש הכולל רצה שימשיך ללמוד איתו גם בחלק מסדר ב' ורק אז יעבור ללמוד עם האברך למשך כשעה ורבע.

חשוב לציין שהאברך מאוד אוהב ומכבד את ראש הכולל הזה ובנוסף לכך היה לו מצב רוח טוב באותו רגע והוא פשוט אמר לו שהוא יקבל באהבה והבנה כל החלטה שיקבל, בידיעה שהמשמעות מבחינתו היא שתמנע ממנו האפשרות ללמוד ברוב סדר ב' עם אחד האברכים שהוא הכי נהנה ללמוד איתם.

הוא התחיל לעכל את הבשורה והמשמעות שלה במהלך הימים הבאים, ולא היה לו קל עם זה בלשון המעטה, ולאחר כשבועים כשזכה ללוות שוב את ראש הכולל לביתו דיבר איתו או ליתר דיוק הלב שלו דיבר מגרונו והוא שיתף אותו עד כמה חשוב לו ללמוד עם אותה חברותא, על החיבור המיוחד שנוצר ביניהם, ועד כמה הוא נהנה מלימודם המשותף. ראש הכולל הקשיב לו לא רק עם אוזניו אלא בעיקר עם לבו, הבין שהנושא רציני ואמר לו שישקול את הנושא שנית ויחזיר לו תשובה בקרוב.

התשובה הגיעה סמוך לשבת וחג השבועות ה'תשעח והיא שימחה מאוד את האברך. ראש הכולל הודיע לו שיוכל להמשיך ללמוד עם החברותא שלו בסדר ב' ולאברך החדש ימצאו חברותא מהכולל. האברך חיפש עוד ועוד מילים שמביעות הודיה והערכה לראש הכולל על ההחלטה שלו והתפנה לאחר מכן להודות מעמקי נשמתו למי שעומד מאחורי כל ההחלטות בעולם וגם מאחורי זו - הקב"ה. הדבר בא לידי ביטוי גם בתפילת המנחה שהתחילה כמה דק' לאחר שלא היתה כמו כל תפילה.

האברך הרגיש שעצם הנכונות שלו לבטל את רצונו לזה של ראש הכולל כבר בפעם הראשונה שדיבר איתו על כך, והעובדה שהיה מוכן לקבל כל החלטה מבלי להתלונן ולהתנגד למהלך תרמה לכך, מאחר וברגע שאחד מהצדדים מנסה להילחם בצד השני עלול להתפתח מאבק של גאוה כאשר כל צד מנסה לקדם את רצונו האישי שלו מתוך נקודת הנחה שהוא צודק וחכם יותר ומגיע לו יותר, בדומה לסיפור שסיפר אחד הרבנים על שניים שנוסעים בכביש ומנהלים ביניהם תחרות שנובעת מגאוה פסולה מי מביניהם יהיה הראשון שיכנס לנתיב המבוקש, ואז לפתע אחד מהם מסמן לשני בידו שהוא מוותר לו ומזמין אותו להיכנס לנתיב ואז התגובה הטבעית של הנהג השני לא מאחרת לבוא כשהיא זהה לזו של הראשון ואף הוא מסמן לו בידו שיכנס הוא לנתיב, מאחר וכשמוותרים מפילים בכך את חומות הגאוה ואז כשהענוה נכנסת לתמונה אפשר להתחיל לדבר במושגים של עולם האמת כפי שבורא עולם היה רוצה לראות.

לאברך היה חיבור מיוחד לא רק עם ראש הכולל אלא גם עם אביו שהוא רב חשוב ומשמש בין היתר כנשיא הכולל נוצר חיבור מיוחד מהרגע ששמע אותו במהלך ארועים מיוחדים מוסר דברי תורה שרגשו אותו מאוד והזכירו לו את הסגנון המרגש של הרבנים הראשונים שהכיר והוא מאוד אוהב שהיוו עבורו את שער הפתיחה למסע ההתקרבות שלו ל-ד' יתברך ותורתו הקדושה. לאחר יותר משנתים מהרגע שהתחיל ללמוד בכולל במהלך אחת השיחות ביניהם חשף ראש הכולל בפניו עובדה מענינת ברגע של גילוי לב שרגשה את האברך כשאמר לו: "לא סתם אתה אוהב את אבא שלי ומחובר אליו בצורה כזאת. כשניסית להתקבל לכולל התיעצתי איתו לגביך והוא אמר לי שאם הוא דבק בך כמו שרות דבקה בנעמי ולא היתה מוכנה לעזוב אותה, תכניס אותו מאחר ורואים שיש כאן יד מכוונת שחיברה ביניכם".

בשלב מסוים הכולל עבר למשכנו החדש בקרבת אותו מקום, ולאחר כמה חודשים האברך הביט בפרשת השבוע "ראה" באותה שבת בשנת ה'תשעח, והתרגש מאוד מהסמיכות המדהימה שבין שני הפסוקים הבאים: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי... כִּי יַרְחִיב ד' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ" (דברים יב, יט-כ), מאחר וממש כמו שכתוב בתורה המקום החדש אליו עבר הכולל שהסכים לקלוט אותו מבין כל העשרות אליהם ניסה להתקבל הוא גדול בערך פי ארבע מהמקום הקודם, גם לפי מה שראש הכולל הצהיר עוד לפני שרוב האברכים ראו את המקום החדש, והוא נדהם מהדרך בה המציאות בורכה והתעצמה ע"פ הכתוב מפורשות בתורה, והרגיש כאילו ד' יתברך אומר בכך לראש הכולל: "אתה זיהית את הרצון העז של בני ללמוד תורה והסכמת לקבלו לכולל שלך ובכך עזרת לו להתקרב אלי, וכעת תראה כיצד גם אני לא אשאר חייב ואברך אותך בכך שארחיב את משכנך כמובטח בתורה", וארבע הרי זה מספר האותיות של שם הוי'ה ב"ה, מידה כנגד מידה, כפי שקירב את האברך הלוי למי שאמר והיה העולם ששמו מורכב מארבע אותיות, כך גם ד' ירחיב את משכנך פי ארבע.

אחד מבתי הכנסת שהיו סמוכים לביתו בהם נהג האברך להתפלל בירושלים היה אמנם מפואר מאוד מחד ומאידך הציק לו מאוד ששם ד' לא צועק מבין קירותיו בכל צורה שהיא כפי שהיה רגיל מכל בתי הכנסת בהם נהג להתפלל בעבר, שקירותיהם היו מקושטים מכל עבר בנוסח הקדיש, פיטום הקטורת, מודים דרבנן, שיר למעלות וכו'. סיפור נוסף, בעיר המגורים החדשה במרכז הארץ אליה עברו היה לאברך שיעור קבוע שאהב מאוד ללכת אליו בביכ"נ שנמצא לא רחוק מבית המדרש בו זכה ללמוד וגם להתפלל, וכדי להספיק אליו היה יוצא מיד לאחר תפילת ערבית של מוצש"ק ורץ לשם במהירות כדי לא להפסיד ולו מילה אחת של תורה ומתענג מכל שניה בתקוה שהשיעור לא יסתים. לא במקרה הובאו כאן שני סיפורים שונים, מתקופות שונות וערים שונות אלא כדי להראות עד כמה אהב ושמח ד' יתברך מזה וגם מזה עד כדי כך שסידר לאותו אברך למסור שיעורי תורה, והיכן? בדיוק באותו ביכ"נ אליו היה רץ בטירוף, כאשר אחד מהדברים המרכזיים שמאפינים אותו זה שהוא מלא כמעט בכל הסוגים האפשריים של הנוסחים השונים שמזכירים ומפארים את שם ד', ולא זאת בלבד אלא שמעל לארון הקדוש מופיע שם הוי'ה ב"ה באותיות ענק בגובה של חצי מטר לפחות, כשם שלא ראה עד כה בשום מקום אחר. כשהאברך חיבר את כל הנקודות הוא התרגש מאוד, כמו שומע את ד' יתברך מדבר איתו ואומר לו: "בני היקר, היה לך כ"כ חסר ששמי יתנוסס בביהכ"נ בו התפללת? אתה עד כדי כך אוהב אותי? אל תדאג, אתה עוד עוד תדרוש בכזה ביכ"נ שמפאר את שמי אף יותר ממה שהכרת עד כה, תשאיר לי את זה. עוד ראיתי כיצד היית רץ בהתלהבות ושמחה כדי לשמוע שיעורי תורה אף שהיו לאחר השבתות שהיית ממלא אותן בתורה, מצוות, שירי קודש, סעודות ותפילות. זה לא הספיק לך ורצית להוסיף עוד תורה, עוד חכמה ועוד קדושה כדי להתקרב אלי ולהידבק בי יותר. חושב שזה נעלם מעיני? אתה יודע כמה זה חשוב ויקר עבורי? דוקא אתה תהיה זה שידרוש שם בקביעות וימסור שם שיעורי תורה שיגרמו לקהל היקר והקדוש שמגיע לשם להתקרב אלי. ברכה והצלחה בני היקר, אני אוהב אותך".
________________________________________________________

* ידוע שכאשר האדם מתמלא בתורה ההסתכלות שלו על העולם תואמת יותר לחכמה והאמת האלוקיים ולכן התגובה הזאת משקפת בצורה מדויקת את היחס הנכון לצד החומרי של הבריאה בכלל ולכסף בפרט, כמו אותו תלמיד חכם זצ"ל שהיה נוגע בכסף רק פעם אחת בשנה מאחר וזה היה לצורך מצוה וגם אז היה מקפיד ליטול את ידיו לאחר מכן מתוך חסידות לפנים משורת הדין.

** באחת הדרשות סיפר הרב שנפגש עם בעלים של אולם שמחות ושם לב לדבר משונה. לאחר שקיבל ממנו את הכסף לצורך האירוע שרצה לקיים במקום הוא שם לב שהוא משליך אותו לאשפה. לרב היה קשה להתאפק והחליט לשאול אותו מדוע הוא זורק את כל הכסף לפח, וזה ענה לו שהוא מוציא משם את הכסף לאחר מכן ומשתמש בו, אך הוא נוהג לעשות כך כדי לקבל את היחס הנכון לכסף ושלא ירגיש שהוא משועבד לחומריות ולעניני העוה"ז. הוא לא רצה להרגיש שהכסף מנהל אותו ושהוא עבד של הכסף.