'דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה", תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום' (מכות כג,ב-כד,א). 'רמ"ח מצות עשה - דכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה; שס"ה [מצות] לא תעשה - שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור' (רש"י). רש"י מסביר מה הכוונה שכנגד 'ימות החמה' ו'אבריו של אדם', ומקורו הוא בחז"ל, במדרש: 'דבר אחר: "מכל משמר נצור לבך" א"ר אחא: רמ"ח מצוות עשה בתורה כנגד רמ"ח אברים שבאדם, שכל אבר ואבר צווח על האדם: עשה בי מצווה שתחיה בזכותה ותאריך ימים, ושס"ה מצוות לא תעשה, כמנין ימות החמה, שכל יום משעה שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת לאדם: גוזרני עליך שלא תעבור בי עבירה ואל תכריע אותי ואת כל העולם לכך חובה, הרי תרי"ג מצות' (ילקו"ש נ"ך רמז תתקלז). בגמ' מובא מיד דברי רב המנונא מה הרמז לתרי"ג מצוות בתורה. נראה שיש בדבריו גם רמז לחלוקה של מצות עשה ול"ת, שלכן הרמז למצוות הוא בלי שתי המצוות ששמעו כל בנ"י, שהם "אנכי" שזה מצוות עשה, ו"לא יהיה לך" שזה מצוות ל"ת. כדי לרמז על חלוקה של תרי"ג המצוות למצוות עשה ול"ת, כעין שהם יוצאות ללמד על הכלל של התרי"ג שמחולק לשני סוגים. נראה שבזה גם מוסבר מניין שמתחלק כך שהמצוות עשה זה כנגד האברים, והל"ת כנגד הימים. שזה כיון שב"אנכי" נאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ,ב). וב"לא יהיה" נאמר: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלקיך א'ל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי. ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי" (שם ב-ה). ממילא במצוות עשה היסוד הוא שה' הוציאנו ממצרים מבית עבדים, שאנו בני חורין, ולכן כנגד זה זה האדם עצמו. לעומת זאת במצוות ל"ת זה כנגד שלא לעשות ע"ז של דמות בשמים או בארץ או בים, לכן זה כנגד העולם. בקבלה (זוהר ח"א קע, ב) מופיע שהשס"ה ל"ת זה כנגד הגידים של האדם. כיון שבא לומר שהתורה כולה תלויה באדם ולכן גם הל"ת זה כנגד חלקיו, והוא משפיע לכל העולם (ולכן בגמ' זה ימות השנה) [אולי דיברו על שני סוגים של פעולת יצה”ר, יש יצה”ר שבאדם שמסיתו לחטוא, ויש פעולת יצה”ר מתאות העולם, לכן בקבלה זה כנגד יצה”ר שבאדם, ובגמ' זה כנגד יצה”ר שמשפיע מהעולם-תאוותיו]. נראה שהאברים-העצמות זה בסיס האדם, ולכן אברי האדם כנגד מצוות העשה, שהאדם מקיים מצוות ובזה מתקן את העולם, ובזה הוא הבסיס לכל העולם ('דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' [שבת פח,א] הרי שכל העולם עומד בזכותנו) ולכן מרומז על האדם עצמו (מעלתו). לעומת זאת, הגידים קשורים לתזוזת האדם (שהם מחברים לשריר), ולכן מרומז על העולם, שהאדם כעין מושפע ממנו. שהעולם הגשמי מושך את האדם לתאות וחטא, ולכן זה מרומז בגיד שקשור לתזוזת האדם. (גם מרומז "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" שהפעולות זה ע"י השרירים שקשורים לגידים, ומרומז על עבודת ע”ז של העולם הגשמי, כרומז שהעולם מושך לחטא). גם נראה שהעצמות הם בסיס עמידת האדם, ולכן מרמז על האדם בן החורין שיש לו עמידה עצמית (שאינו כפוף לאחר), שכך גם מצוות העשה גורמות לאדם שיהיה לו כוח לעמוד נגד יצה"ר ולא לחטוא, ולכן מרומז ביציאה מעבדות (עבדות פיזית, ועבדות רוחנית ליצה"ר). לעומת זאת, הגידים הם קשורים לתנועה של האדם, ולכן מרמז על העולם שזז-משתנה כל הזמן, ולכן מרומז בל"ת של "לא יהיה" עונש לדורות (“פוקד עון אבת" וגו'), ולכן מרמז על העולם, שמעבר לאדם הפרטי עצמו. בנוסף גם יצה"ר הוא זר לאדם, כעין חיצוני לו: 'א"ר אבין: מאי קראה (תהלים פא, י) "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע' (שבת קה,ב). לכן יצה"ר שגורם לחטוא כעין מרומז בגיד שהוא החיצוני יחסית לעצם הפנימית. לכן העצם (הפנימי) מסמלת את העשה שכעין מונע- מוציא את השפעת היצה"ר (דוחף החוצה שלא יהיה באדם), ע"י חיבור לפנימיות האדם שהוא טהור וקדוש, ולכן טבעו הוא לעשות טוב (ולכן עושה מצות עשה, ובכך גם מונע מהיצה”ר להחטיאו). ואילו הגיד הוא החיצוני, כמרמז על העולם החיצוני לאדם שצועק שלא יחטא בו ע"י יצה"ר (שמושפע מהתאות בעולם). בנוסף, הגיד מחבר בין השריר לעצם, ולכן הוא כעין מרמז על העולם שקשור לאדם (שהוא מרמז על חיבור), ולכן הוא כנגד ימות החמה שהעולם צועק לאדם שלא יחטא בו, כיון שקשור אליו. וכן העולם כעין הגידים שמחברים, שכך האדם חוטא בשל חיבור לגשמי, ולכן זה כנגד הל”ת ושהעולם צועק שלא יחטא בו. (ומה שזה כנגד ימות החמה ולא ימות הירח, זה משום שאין שנה אמיתית של הירח, שלא כימות החמה שזה שנה ע"י שחוזרים בעונות להתחלה, בשנת ירח זה קביעה של 12 חודשים כעין שנה, ואין בו דבר ממשי שמראה על שנה. לכן כיון שהאדם והעולם נידונים בר"ה, שזה פעם בשנה, לכן זה כנגד שנה, וממילא זה ע"פ ימות החמה. בנוסף 'רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר”' (משנה מכות ג,טז) לכן כיון שראוי לתת יותר מצוות, אז זה ע”פ ימות החמה שרבים משנה ע"פ הלבנה. בנוסף ימות החמה מזכיר את השמש, וביום רואים מה האדם עושה, וזה כרמז שהעולם כעין רואה וצועק לאדם שלא יחטא אז [כעין 'אמר ר' שמעון בשם ר' סימון חסידא: בעולם הזה אדם הולך ללקוט תאנים, אין התאנה אומרת כלום. אבל לעתיד אדם הולך ללקוט תאנה בשבת, והיא צווחת ואומרת: שבת היא. בעולם הזה אדם הולך ומשמש מטתו נדה אין מטתו מעכבתו, אבל לעתיד אדם רוצה לילך ואשתו נדה, האבן צועק ואומר: נדה היא' (מדרש תהלים עג,ד)]. בנוסף, השמש היא כנגד הגוים, להבדיל מהלבנה שהיא כנגד ישראל [סוכה כט,א], ולכן כשבאים לרמז על חטאים [ל”ת] זה נירמז בשמש, שלא  כנגד ישראל הקדושים).