"בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים יד,א-ב). בפס' אלו ישנם שתי מצוות, איסור גדידה וקרחה על מת. מה הטעם באלו? ראה בדברי מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן שליט”א ('בשערי הארץ' “לא תתגדדו") שמביא כמה הסברים: '"לא תתגודדו" - לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים' (רש”י). '"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלקיכֶם, לא תִתְגּדְדוּ" שֶׁאֵין רָאוּי לְהַרְאות תַּכְלִית הַדְּאָגָה וְהַצַּעַר עַל הַקָּרוב הַמֵּת, כְּשֶׁנִּשְׁאַר קָרוב נִכְבָּד מִמֶּנּוּ בְּמַעֲלָה וּבְתִקְוַת טוב. לְפִיכָךְ "אַתֶּם" "בָּנִים לַה'", שֶׁהוּא אֲבִיכֶם קַיָּם לָעַד אֵין רָאוּי שֶׁתִּדְאֲגוּ וְתִתְאַבְּלוּ בְּתַכְלִית עַל שׁוּם מֵת. "וְלא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לְמֵת, כִּי עַם קָדושׁ אַתָּה” וְגַם כֵּן אֵין לְהִצְטַעֵר מְאד בִּשְׁבִיל נֶזֶק מַגִּיעַ לַמֵּת בְּמִיתָתו. "כִּי עַם קָדושׁ אַתָּה" מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעולָם הַבָּא, אֲשֶׁר שְׁעַת קורַת רוּחַ בָּהֶם יָפָה מִכָּל חַיֵּי הָעולָם הַזֶּה (אבות ד, יז). "סְגֻלָּה מִכּל הָעַמִּים" וְלָכֵן הוּא אוסֵר זֶה לָכֶם, וְלא אָסַר אותו לִבְנֵי נחַ שֶׁאֵינָם כָּל כָּךְ סְגֻלָּה' (ספורנו). 'ולפי דעתי כי טעם "עם קדוש" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלקים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער ולא יאסור הכתוב הבכי כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי' (רמב"ן [ובדומה בכלי יקר]). '"ולא תשימו קרחה" - כמשפט הגוים עד היום הזה. וטעם "בנים" – אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם, רק יסמכו עליו כן תעשו גם אתם, "כי עם קדוש אתה" - ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם' (אבן עזרא [ובדומה בהעמק דבר (רק שלנצי”ב “בנים אתם” חל על עניין איסור עשיית אגודות אגודות בבנ”י)]). (ראה בדברי מרן הגר”ח דרוקמן שליט”א). מפירוש הספורנו יוצא שיש שני כיוונים באיסורי גדידה וקרחה, איסור הגדידה הוא לצד האבלים- שלא ירגישו אבודים בעולם (כי יש את ה' שהוא אבינו לעולם), ואילו איסור הקרחה הוא לצד הנפטר- שלא יצטערו יותר מידי כאילו יש כיליון גמור (אלא הוא ממשיך לעוה”ב). ההסבר הזה מיושב עם לשון הפס', אולם לכאורה מה הטעם, מה ההבדל בין שני דברים אלו שלכן זה לכאן וזה לכאן? נראה שאיסור קרחה הוא בהורדת השיער, ואילו גדידה היא בבשר. לכן המעשה נעשה ע”פ הדימוי של האדם. גדידה זה שריטה בבשר, ולכן זה בא עם כאב לאדם, כך שזה (הכאב) מזכיר לו את עצמו-קיומו בעולם, לכן זה נעשה בהקשר לאבלים שמרגישים אבודים בעולם, ולכן כעין מדגיש את קיומו ע”י הרגשת הכאב. או לחילופין כעין בא להדגיש כילוי הבשר (בשריטתו) כמו כילוי הבשר שנעשה למת (ריקבון), שבזה מראה שגם חייו אינם שווים כלום, ולכן מדמה עצמו למת שמתכלה, כעין לנסות ולמשוך עוד קצת קשר אליו, כיון שאינו יכול בלעדיו. או שכעין מראה שעכשיו יש לו כאב וצער כיון שאין מי שיעזור לו. לעומת זאת בקרחה, אין הרגשת כאב, כיון שבגזירת השיער לא מרגישים כאב, כך שזה כמו המת שאינו מרגיש כאב, כיון שכבר לא קיים בעולם (שכיון שלא מאמינים בהמשכיות, אז לדעתם כשמת בטל הכל, ולא מרגיש כאב רימה ותולעה), שזהו הדגש של הכיליון, שמתכלה ונאבד לגמרי. וגם שזה בשיער, שהשיער אינו נרקב עם המת, אלא נשאר, ולכן בקרחה מראה כעין רמז שצערו קשור לכיליון, כעין שאפילו השיער לא נשאר. ועוד שהשיער נראה כאילו ממשיך לגדול (אמנם לא גודל ממש, אלא שבמיתת האדם העור מתכווץ ולכן נראה כאילו גודל השיער), ולכן בעשיית קרחה בשיער כעין מבטאים את הרצון שישאר המשכיות בעולם ולא יכלה (לכן זה בשיער שכעין גודל, וזה ע”י הורדת השיער כדי לבטא כיליון שקשור בדימוי לשיער, שזהו כיליון האדם שלא כשיערו). אולי אפשר שנאמרו שני איסורים- גדידה בבשר וקרחה בשיער, כיון שהם מבטאים שני קצוות באדם, שהבשר הוא גוף האדם עצמו, והשיער הוא כחיצוני לו ('המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו'. רמב”ם הל' אבל יד,כא). לכן כנראה שהיו הגוים עושים את שני הפעולות האלו כנגד מיתת האדם, שזה בשני החלקים של האדם- גופו (בשרו) ושערו. לכן מדגישה התורה שלא לעשות כך, כיון שאנו "בנים אתם לה' אלקיכם", אנו בנים של ה' ולכן עכשיו במיתה האדם לא מאבד את כל כולו (מגופו ועד שיערו שכבר לא נחשב שווה כלום), אלא הוא מתחבר לקב"ה, הוא עכשיו מקבל את שכרו על מה שעשה בגופו בעולם, שהשפיע קדושה לכל, לכן גם לשיער כעין שחיצוני לו. ולכן אין להראות ביטוי צער גדול של כילוי האדם, אלא להיפך עכשיו הוא נהנה. ויותר מזה, מה שהוא מת אינו נחשב כיליון אלא כהמשך החיים, כיון ש'צדיקים שבמיתתן נקראו חיים' (ברכות יח,א), לכן אין להראות שום סימן לכיליון במיתה (לא בגוף ולא בשיער).

(לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי ז"ל, שיום הזכרון הוא כ"ז מנחם-אב [שהידיעה שהנשמה היא זכה מנחמת על פטירת אב]).