האם צריך להוכיח חוטא?

נכתב על ידי גל גל ב-19/7/2018

 

בס''ד                      פרשת דברים – האם צריך להוכיח עובר עבירה

 


פתיחה

בפרשת השבוע מוכיח משה את בני ישראל, על חטאיהם ומרדנותם במהלך שנות הנדודים במדבר. אמנם, לא רק משה צריך להוכיח את החוטאים, אלא לכל אחד מישראל יש אחריות כלפי חברו, ומכאן נובעת חובתו להוכיח אותו, במידה והוא רואה אותו חוטא. הרמב''ם בספר המצוות (מצווה רה), הסביר מדוע צריך להוכיח אדם חוטא:


''והמצוה הר"ה (205) היא שצונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה. ואין ראוי לנו שיאמר אחד ממנו אני לא אחטא ואם יחטא זולתי מה לי, דינו עם א-להיו. זה הפך התורה. אבל אנחנו מצווים שלא נמרה ולא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה ואם השתדל להמרות חייבים אנו להוכיחו ולהשיבו... ''


בעקבות כך נעסוק בדף זה במצוות התוכחה, ובעיקר בשאלות: 1. האם תמיד יש חובה להוכיח ולמחות בעוברי עבירה. 2. האם כל אדם שעובר עבירה יש להוכיחו, או שיש אנשים מסויימים שלא מוכיחים אותם. 3. על אלו חטאים יש חובה למחות.


 על אלו מצוות מוכיחים


הגמרא במסכת ביצה (ל ע''א) מביאה את דבריו של בר חנין ששאל את אביי, מדוע לא מוכיחים אנשים שמוחאים כפיים בשבת? הרי יש בכך איסור! ענה לו אביי: 'הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים', כלומר עדיף שיחטאו בשוגג מאשר במזיד.


בתחילה הגמרא סוברת, שרק כאשר רואים אדם העובר על איסור דרבנן לא מוכיחים אותו, ומוטב שיהיה שוגג, אבל כשרואים אדם שעובר איסור דאורייתא, צריך להוכיח אותו. למסקנה הגמרא חוזרת בה, וסוברת שמוטב לא להוכיח גם באיסורי דאורייתא:

''והני מילי (שלא מוכיחים זה רק באיסורי) בדרבנן, אבל בדאורייתא - לא. ולא היא, לא שנא (לא משנה ובין) בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי (= לא מוכיחים), דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי (= שהרי אסור לאכול בזמן תוספות יום כיפור מדאורייתא, ולא מוכיחים מי שאוכל בזמן הזה)''.


כמובן שהגמרא מדברת במצב שברור שלא ישמעו למוכיח, אולם במקום בו יש סיכוי שיקשיבו לדברי התוכחה, יש חובה להוכיח בין באיסורי דאורייתא ובין באיסורי דרבנן, וכן פסקו התוספות (שבת נה ד''ה ואע''ג) ובעקבותיהם המשנה ברורה (סי' תכט, ג).

 

טעם הדבר


 

כפי שהבאנו לעיל, אביי סובר שבמקום שבו אנשים חוטאים וידוע שלא יקבלו את דברי התוכחה 'הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים'. מדוע עדיף שיהיו שוגגים ולא מזידים?


א. רש''י (ד''ה הנח להם) כותב, שמטרת התוכחה להחזיר את החוטא בתשובה, לכן במקום שידוע שהחוטא לא יחזור בתשובה וימשיך במעשיו, הנח לו לישראל החוטא, ועדיף שהוא יחטא בשוגג (חטא קל יותר) ולא במזיד. כך פוסק גם הסמ''ג (מצווה יא), וכך משמע מלשון השולחן ערוך (או''ח תרח, ב).

ב. מדברי הריטב''א במקום (מובא בשטמ''ק) עולה סיבה אחרת. לפי שיטתו מטרת המחאה היא, שעם ישראל לא ייענש בחטאו של החוטא. כאשר החוטא חוטא בשוגג עם ישראל לא נענש בגלל חטאו, אבל כאשר הוא חוטא במזיד עם ישראל נענש. לכן עדיף שלא למחות בחוטא בשגגה ולהפוך אותו למזיד, וכך כתבו רבנו יונה (שערי תשובה ג, עב), ושולחן ערוך הרב (או''ח תרח).

לפי שיטתם הגמרא מתפרשת כך, 'הנח להם לישראל', דהיינו הנח לעם ישראל, מוטב להם שהחוטא יחטא בשוגג ולא במזיד.

ג. שיטה נוספת מופיעה ביראים (דפוס חדש סי' רכג). גם הוא מפרש כרש''י, שהמטרה היא להתרות בחוטא כדי שיחזור בתשובה. אמנם הוא סובר, שגם במקום שידוע למוכיח שהחוטא עושה זאת במזיד ולא יחזור בתשובה, עדיין יש עניין להוכיח אותו, בשביל לקיים מצוות תוכחה (אולי כדי לא להיות אדיש לכך שנעשית עבירה), וכן פסק בעקבותיו הביאור הלכה (או''ח תרח ד''ה אבל אם).  

אפשר להביא לפחות שתי נפקא מינות בין הפירושים:

1. מה יהיה הדין, במקום שידוע לנו שהחוטא חוטא במזיד? א. לדעת רש''י אין מטרה להוכיח אותו, משום שמטרת ההוכחה להחזיר בתשובה, ואותו חוטא לא יחזור בתשובה. ב. לעומת זאת לדעת היראים יש עניין להוכיח אותו, כדי לקיים מצוות תוכחה. ג. גם לדעת הריטב''א יש עניין להוכיח אותו, משום שמטרת התוכחה שעמ''י לא ייענש בגלל החוטא, וכאשר מוכיחים את החוטא, עמ''י כבר לא ייענש בגללו, וכך כותב הריטב''א בפירוש:

''אבל במלתא דקים לן דידעי דאיסורא הוא ועבדין במזיד ליתיה להאי טעמא (= אבל במקום שאנו יודעים שהחוטא חוטא במזיד, צריך להוכיח אותו), ואי לא מחינן בהו מתפשינן עלייהו (= ואם לא מוחים בו, עם ישראל ייענש בגללו) דהא ישראל ערבים זה לזה.''

2. מה יהיה הדין, במקום שבו החוטא פרק עול לגמרי? א. לדעת רש''י בוודאי שאין להוכיח אותו, משום שהוא לא יחזור בתשובה.  ב. הביאור הלכה כותב (שם), שגם לדעת היראים לא צריך להוכיח את החוטא, כי מצוות תוכחה נוהגת רק במי שמוגדר כשומר מצוות, ולא במי שפרק עול (וכ''כ הגר''א. ועיין ובשו''ת קניין תורה ח''ה סי' נח). ג. לדעת הריטב''א לעומת זאת, יש מקום לומר שגם פה יהיה עניין להוכיח, כדי שעם ישראל לא ייענש בעטיו של החוטא.

צמצום דברי הגמרא


כפי שראינו לעיל, מדברי הגמרא עולה שתמיד אין צורך להוכיח במקום שבו יודעים שהתוכחה לא תועיל. אמנם הראשונים ביארו את דברי הגמרא, ומתוך כך צמצמו את הדין. הריטב''א (שם) הביא בשם המהר''ם מרוטנבורג, שהחילוק בין דאורייתא לדרבנן נהג בימי הגמרא, אבל בדורו שהקלו בכמה דברים, ראוי לעשות סייג לתורה ואפילו באיסור דרבנן יש להוכיח את החוטא, ואפילו כשהוא חוטא בשגגה (ועיין בתשב''ץ ח''ב סי' מז).

הרא''ש (ד, ב)  מביא בשם בעל העיטור, שהגמרא אמרה שלא מוחים בעובר עבירה, רק כאשר הוא עובר עבירה שאיסורה נלמד מדרשת הפוסקים, אבל איסור שכתוב בתורה בפירוש, צריך למחות בכל עניין עד שיפרשו מן החטא (חוץ ממצב שיש סכנה למחות), וכך פוסק הרמ''א (או''ח תרח, ב):

''הגה: והוא הדין בכל דבר איסור אמרינן: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין; ודוקא שאינו מפורש בתורה, אף על פי שהוא דאורייתא; אבל אם מפורש בתורה, מוחין בידן (ר"ן דביצה ורא"ש בשם העיטור).''  


מדוע כאשר האיסור כתוב בפירוש בתורה יש עניין למחות? המשנה ברורה (שם, ס''ק ו) כתב, שכאשר האיסור מפורש בתורה, ברור שהחוטא יודע שיש איסור במעשה שהוא עושה, ולכן לא שייך לומר שמוטב שהחוטא יהיה שוגג ולא יהיה מזיד.    הכתב סופר (או''ח נז) כתב, שכאשר האיסור מפורש בתורה הוא חמור יותר, ולכן אסור לשתוק וחייבים להוכיח. 

                        

עד היכן מצוות תוכחה


ראינו שלדעת הריטב''א והיראים, יש עניין להוכיח את החוטא גם אם הוא לא יקשיב לדברי התוכחה, ואכן כך משמע מדברי הגמרא בערכין (טז ע''ב) המביאה מחלוקת בין האמוראים, עד מתי צריך להוכיח חוטא:

''עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה, ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה. כתנאי, רבי אליעזר אומר: עד הכאה, רבי יהושע אומר: עד קללה, בן עזאי אומר: עד נזיפה''.

משמע מדברי הגמרא, שגם כאשר החוטא לא מתכוון להפסיק לחטוא, למרות זאת ממשיכים להוכיח אותו עד שינזוף במוכיח (בה''ג) או יכה אותו (רמב''ם). אמנם, יש להקשות על דבריהם מהגמרא ביבמות (סה ע''ב), הפוסקת שלא תמיד יש מצווה להוכיח חוטא, אלא רק במקום בן דברי המוכיח יישמעו על ידי המוכח:

''אמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע (= להוכיח שישמעו לו), כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע (כך מצווה לשתוק כאשר המוכיח יודע שלא ישמעו לו).''

רואים מדברי הגמרא, שכאשר המוכיח יודע שלא יקשיבו לו, אין עניין להוכיח, נמצא שיש סתירה בין הגמרא בערכין ליבמות!

הנימוקי יוסף (יבמות כא ע''ב בדה''ר) עמד על הסתירה, ומחלק בין החובה להוכיח אדם בודד לחובה להוכיח ציבור.  כאשר מדובר ביחיד צריך להוכיח אותו גם אם הוא יקלל את המוכיח ולא ישמע לו. בציבור לעומת זאת, יש חובה להוכיח פעם אחת, וכאשר המוכיח רואה שהתוכחה לא מועילה, אין לו להוכיח עוד, וכך פסק הרמ''א (או''ח תרח).

נסכם את השיטות: דעת השולחן ערוך היא פשוטה, כאשר יש סיכוי שהחוטא יחזור בתשובה יש להוכיח אותו, אך כאשר ידוע למוכיח שהחוטא לא יחזור בתשובה, אין להוכיח את החוטא. בדעת הרמ''א לעומת זאת מצינו מספר תנאים:

1. כאשר ידוע למוכיח שיש סיכוי (הגיוני) שהחוטא יחזור בתשובה, יש להוכיח אותו על חטאיו, גם כאשר הוא חוטא בשוגג.

2. במידה וידוע למוכיח שהחוטא לא יחזור בתשובה בעקבות התוכחה, אם מדובר בעבירה מדרבנן או עבירה מדאורייתא שלא כתובה בתורה בפירוש (אלא עבירה הנלמדת מדרשה), מוטב שהחוטא יחטא בשגגה, ואין להוכיח אותו.

3. אמנם במידה והעבירה מפורשת בתורה, יש להוכיח את החוטא ולא להפסיק עד שהחוטא יכה או יקלל את המוכיח, אלא אם כן מדובר במי שפרק עול, או שמזלזל במצווה מסויימת באופן קבוע, שאותו לא צריך להוכיח (ע''פ הביאור הלכה).

 

4. כאשר ציבור חוטא, יש להוכיח אותו פעם אחת. במידה ורואה המוכיח שלא מקבלים את תוכחתו, אין לו להוכיח פעם נוספת[1].

דבר נוסף חשוב שיש לציין, היא דרך התוכחה. אמנם חז''ל בגמרא במסכת ערכין (טז ע''ב) כתבו שיש להוכיח עובר עבירה, אבל רק בצורה שלא גורמת לביוש החוטא, ולהלבנת פניו (אמנם עיין ברמב''ם דעות ו ז – ח).

כמו כן יש לשקול היטב האם כדאי להוכיח את החוטא, שאמנם כפי שראינו הביאור הלכה כותב שיש להוכיח את החוטא גם אם הוא לא יחזור בתשובה, אבל בוודאי שבמידה והתוכחה תגרום להרחקת החוטא מדרך התורה, אין להוכיח אותו.                                 

 נסיים בלשון הרמב''ם בהלכות דעות (דעות ו, ז):

''המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו... ומכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים, ואף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו, עון גדול הוא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו...''


 

שבת שלום! סיימת לקרוא? קח לקרוא בשולחן שבת או בבקשה תעביר הלאה כדי שעוד אנשים ייקראו[2]...



[1] אמנם רבי עקיבא אומר (ערכין טז ע''ב), שהוא תמה אם יש בדור הזה מישהו שיכול להוכיח את חברו, אבל לא מדובר באמירה הלכתית, אלא רעיונית, שכאשר אדם מוכיח את חברו, יש לו להיזהר ולבדוק האם הוא מוכיח את חברו בצורה נכונה.

[2] רוצה לקבל את הדף כל שבוע למייל? מוזמן לפנות: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה