ב"ה

שינוי עצמי במקום שינוי עולם

רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב.

אמר ליה: עתירי דבי חמי קא מצערו לי. אמר: ליענו, ואיענו. אמר: קא דחקו לי. אמר: ליעתרו, ואיעתרו.

אמר: לא מיקבלי עלי אינשי ביתי (רש"י: אין אשתי מקובלת עלי, שאינה יפה). אמר ליה: מה שמה? חנה. - תתייפי חנה, ונתייפת. אמר ליה: קא מגנדרא עלי (רש"י: מתגדלת עלי מתוך גבהות יופיה). אמר ליה: אי הכי - תחזור חנה לשחרוריתה. וחזרה חנה לשחרוריתה.

הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דרבי יצחק בן אלישיב, אמרו ליה: ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא! - אמר להו: עמי היתה ושלחתיה. (תענית כג:)

בתחילה התפלל רבי יצחק בן אלישיב לפי רצונו של רבי מני, ושינה את המצב שחשב שהפריע לו. אבל זה לא עזר, כי גם במצב השני היה לרבי מני קשה, אז לבסוף הכל חזר לסידרו הראשון.

לאחר מכן ביקשו התלמידים ממנו שיתפלל עליהם שיחכמו הרבה, כמו שראו שתפילותיו נענות. אך עכשיו מסרב רבי יצחק בן אלישיב בנימוק: "עימי היתה ושלחתיה", ומבאר רש"י: "דבר זה היה בידי שכל מה שאני מבקש היו נותנין לי ועכשיו אין תפלתי מקובלת כל כך".

מה השתנה בין הסיפור הראשון לשני?

ניתן לומר כי בסיפור השני מבקשים התלמידים מעלה רוחנית, ואת זה לא נותנים מן השמים, אלא חכמת התורה באה רק ע"י עמל ויגיעה: "לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן".

אך נראה לפרש אחרת. רבי יצחק מנמק "עמי היתה - ושלחתיה". כלומר: יש כאן נימוק שבגללו הוא החליט לוותר לגמרי על שינוי המציאות בדרך נס ופלא, בכל התחומים. יש לדייק גם בדבריו שהיה הדבר עדיין ביכולתו לשנות את הטבע, אלא שהוא החליט מרצונו לוותר על זה: "ושלחתיה".

אכן המהרש"א מקשה על רש"י, שפירש שאין תפילתו עוד מקובלת כ"כ, וכותב:

"עי' פרש"י, והוא דחוק שלא יהיה תפילת הצדיקים מקובלת ומרוצה למקום בזקנותם כמו בנערותם, והרי לעניין חכמה אמרו שהחכמה נוספת בהם בזקנותם. ועוד, לשון "ושלחתיה" לא משמע כפי פירושו, דמשמע שלחתיה ברצון.

ונראה לפרש דמרצון שלחתיה שלא אבקש עוד להטריח קוני לשנות הטבע... והיה תוהה על הראשונות שבקש לשנות הגזירה מעוני לעושר ומעושר לעוני, וכן הכא לבקש רחמים דנחכים טפי, שהם גזירת שמים משעת יצירה, כדאמרינן פרק כל היד: מלאך הממונה על ההריון מעמיד הטיפה לפניו ית' ואומר: טפה זו מה תהא עליה וכו', עשיר או עני, טפש או חכם?".

נראה להוסיף על פירושו: רבי יצחק עבר כאן תהליך של לימוד חינוכי. בתחילה חושב רבי מני שהבעיות שלו תלויות בגורמים חיצונים, ואם רק הם ישתנו - הכל יהיה לו בסדר. כשרבי יצחק מראה לו שבין כך ובין כך יש לו בעיה - אם כן מסתבר שהבעיה היא לא בחמיו ולא באשתו, אלא בו. הוא לא למד איך להסתדר עם המשפחה. כשהוא ישנה את תפיסות חייו יהיה לו טוב, וזה בכלל לא קשור למצב הכלכלי של חמיו ולמראה של אשתו.

אחרי שרבי יצחק נוכח בכך, מסתבר שבעצם אין כל תועלת בשינוי המציאות, אלא צריך להתמקד בשינוי האישיות. בקבלת העולם כפי שברא אותו הקב"ה, ושינוי הנפש. העולם הוא נתון. הקב"ה ידע למה הוא בורא את העולם בדרך זו. העבודה שלנו היא לשנות את הנפש, שניתנה בידינו, בדרך של אמונה, תיקון המידות וסיגול התבוננות ונקודת מבט חדשה. צריך להבדיל בין הדברים שביכולתי לשנותם (התפיסה שלי) לדברים שאין ביכולתי לשנותם (המציאות).

החידוש של רבי יצחק הוא לא רק שאי אפשר לשנות את העולם, אז נתקענו, נעבעך, צריך לראות איך מסתדרים עם המצב המבאס הזה. רבי יצחק מראה שאפילו היה העולם משתנה - זה לא היה פותר את הבעיה שלנו. אז בעצם המציאות היא בדיוק מה שמתאים לנו, ואנחנו בעצלנותנו לעבוד על עצמנו - זורקים את האחריות אליו.

ניתן לומר שהדבר רמוז גם בשמות האמוראים[1]:

רבי יצחק - מלמד את הצחוק שהקב"ה צוחק על הטענה שאם רק ישתנה כך וכך במציאות הכל יהיה בסדר. אומר הקב"ה: צוחק מי שצוחק אחרון... נשנה לך את המציאות ונראה אם זה מה שאתה צריך...

בן אלישיב - אם ברחת מהתמודדות שהקב"ה הציב לפניך במסלול ההתקדמות שלך - בסוף ה' ישאיר לך להתמודד איתה במקום אחר[2], כי זה התיקון שלך, ולא סתם ה' יצר את המציאות הזאת, לטובתך. אם אתה צריך להבין מהו ערך עצמי ואיך מתנהלים עם משפחה - זה יפגוש אותך בין עם חמות עשירה ובין עם חמות ענייה (לא בטוח איזה מהם יותר קל... כנראה שחמות אף פעם לא קל). אם אתה צריך להבין מהי אהבה שאינה תלויה בדבר - זה יפגוש אותך בין עם אישה מכוערת ובין עם אישה יפה. בסוף הא-ל ישיב אותך למצב הראשון, כי זה מה שאתה צריך לתקן.

רבי מני - "מני" פירושו "מה זה?". רבי מני מסתובב מבולבל. הוא לא יודע מה עליו לבקש. הוא חושב שאם רק ישתנה משהו בעולם הכל יהיה בסדר, ומתפלא שזה לא עובד.

חנה - החן שלה. רבי מני היה צריך לשנות את נקודת המבט למצוא את החן שלה, ולא את החן שהוא דמיין. בסוף חוזרת חנה לשחרוריתה, ורבי מני ילמד למצוא בה את החן של "שחורה אני ונאווה". החן באישה השמחה בבעלה ולא בגוף חיצוני.

שיא המסר של רבי יצחק מגיע כשהוא מיישם את המסר גם בעולם עבודת ה', ולא רק ב"מילי דעלמא". היה אפשר לחשוב שכאשר הדבר נוגע לעבודת ה' - יש לצפות שה' יתן לנו את הכלים לעבדו במתנה. אבל אם כך, פספסנו את כל המהות של עבודת ה'. ה' מנסה להעביר אותנו שינוי, וזה לא יכול להיות בשינוי במציאות, אלא רק בשינוי פנימי. התלמיד צריך להחכים את עצמו, ע"י שיבין מה חוסם אותו בלימוד, אולי הוא צריך למצוא את הלימוד המתאים לנשמתו, אולי הוא צריך להבין שהמטרה שלו זה לא לימוד חכם אלא דווקא לימוד פשוט.

"עמי הייתה" - אני יכול להמשיך לחשוב שצריך לשנות את העולם וכך יהיה טוב. "ושלחתיה" - החזרתי את המפתחות לידי הקב"ה, כשהבנתי שהוא מבין מצוין איך הוא מנהל את עולמו, והכל מסודר ומכוון. נשאר רק להתחיל לסדר את מה שבידי - התפיסה והנפש שלי.

לסיום שני סיפורים:

סיפור ראשון:

מעשה בכמה אדמו"רים שישבו יחד ודנו בשאלה: אם הקב"ה היה נותן לי את הזכות לשנות משהו בעולם, מה הייתי עושה?

אדמו"ר אחד אמר שהיה מקצר את הגלות המרה. אדמו"ר אחר היה מסדר שאברהם אבינו ומשה רבינו יבוא דווקא בדורות האחרונים שכ"כ זקוקים למנהיגים גדולים בעלי אמונה. אדמו"ר שלישי היה מסדר שלא יהיו צדיקי שקר שמבלבלים את דעת הבריות. וכן הלאה וכן הלאה, לכל אחד היה את הרעיון שלו מה היה כדאי להנהיג בעולם.

אחד האדמו"רים (דומני הרבי מקוצק) ישב כל השיחה, חייך ושתק. לבסוף שאלוהו חבריו: "ומה אתה היית עושה?". ענה הרבי: "אני הייתי אומר לקב"ה שימשיך לנהל את העולם בדיוק כמו שהוא עושה עד עכשיו. אני בטוח שהכל מסודר ומכוון, והוא יודע יותר טוב מכולנו מה טוב ונכון לנו".

סיפור שני:

מעשה באדם אחד שכל יום היה מתאונן על רוע מזלו, עד חייו הקשים. יום אחד חלם, והנה בא אליו מלאך ואומר לו: "מכיוון שאתה כל יום בוכה ומבקש על כך, החליטו בשמיים לתת לך חצי שעה לשנות את מזלך. יש בשמיים מחסן גדול של חבילות, ובכל חבילה ארוזים חיים אחרים לכל פרטיהם, וכל אחד שיורד לעולם מקבל חבילה אחת איתו. אתה מקבל רשות מיוחדת, במשך חצי שעה, לעבור במחסן החבילות, לבחור איזה חבילה מוצאת חן בעיניך, ולהחליף. אבל זכור דבר אחד: אין לערבב בין החבילות".

התחיל האיש לפתוח חבילות. הוא מצא חבילה אחת עם עבודה נהדרת, בוס נעים ומשכורת טובה. אך אבוי! בחבילה היתה אישה רגזנית וצועקת. מה שווה הכסף, עם נישואין כאלה?

בחבילה אחת הייתה דווקא אישה נעימה ותומכת, אך גם נכות גופנית קשה.

בחבילה שלישית היו חיים בריאים, אך יתמות כואבת.

כך עבר האיש ומיין חבילות. לבסוף הוא ראה על השעון הגדול שהיה תלוי עד קיר המחסן שנשארה לו רק עוד חצי דקה. מיהר האיש, תפס חבילה אחת שנראתה יחסית בסדר, וירד איתה. להפתעתו, ראה האיש שחבילה זו היתה החבילה הראשונה שלו, אותה השאיר בפתח המחסן...