ושתי וזנב

נכתב על ידי יניב, 24/2/2018

 '"ותמאן המלכה ושתי" מכדי פריצתא הואי, דאמר מר: שניהן לדבר עבירה נתכוונו, מ"ט לא אתאי? א"ר יוסי בר חנינא: מלמד, שפרחה בה צרעת. במתניתא תנא: בא גבריאל ועשה לה זנב' (מגילה יב,ב). מיילא הדעה שפרחה בה צרעת מובנת, אבל צמח לה זנב? מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ('לזמן הזה' אדר 'המלך-מלכו של עולם') מסביר: 'אין הכוונה לומר שצמח לה זנב כמו לבעל חיים, אלא שהצרעת שפרחה בה היא מעין זנב שעשה לה המלאך גבריאל, סרח עודף, גנות המזדנבת אחריה' וכו'. אולי אפשר להוסיף עוד כמה הסברים: א. הברייתא לא באה לומר שצמח ממש זנב, אלא בא לרמז על מיקומו של הגנות. שבושתי פרחה צרעת, אלא שאיפה פרחה הצרעת, האם לכל הגוף או באיבר מסויים? באה הברייתא ומלמדת שהפגם היה במיקום של הזנב, כך שהצרעת הייתה נראית כעין זנב. שבזה בא לומר הברייתא מדוע היא כ"ך התביישה להראות עצמה לפני כולם, הרי צניעות לא הייתה בה, אלא שלהראות לכולם פגם במקום הצניעות, לזה לא הסכימה, כיון שרצו להתמקד בזה, ולכן שם הצרעת ביזתה אותה ביותר. ובפרט אם הצרעת הייתה בצורה שהיה נראה מרחוק כעין זנב קטן, זה ממש מבזה, יותר מסתם פריחת צרעת. או שאילו היו רואים בה צרעת, אז לא היה אחשורוש מבקש שתבוא לפניו ככה, אלא שהוא לא ידע כיון שרק במקום הצניעות פרח בה, ולכן לא ידע, לכן מדגישה הברייתא ששם היה הפגם ולא נראה בשאר מקומות. מה גם שושתי חגגה במשתה שלה, ולא רצתה שידעו שיש לה צרעת, ועכשיו כשתבוא ערומה כולם יראו, ולכן מה שנזהרה עד עכשיו שלא ידעו, עכשיו יתגלה לכולם, ולכן זה התפרץ אצלה בכעס (אחרי שנזהרה והצליחה עד עכשיו) וסירבה לאחשורוש. ב. אולי לשיטת הברייתא מה שהכעיס את ושתי זה לא שתבוא ערומה, כיון שאף היא הייתה פרוצה. אלא היחס אליה כמו לבהמה, שלא שאל אותה אם רוצה לבוא, אלא מכריח אותה כאילו הוא מעליה והיא כבהמה שקובעים לה מה לעשות. לכן שלחה לו בדגש על עברו, כמו שמביאה מיד הגמ': '"ויקצף המלך מאד" אמאי דלקה ביה כולי האי? אמר רבא: שלחה ליה: בר אהורייריה דאבא, אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי, וההוא גברא אשתטי בחמריה' (שם). שגם מרמז בזה שאמרה לו שהוא נשאר כמו שהיה, שמתנהג כמו אחראי על אורווה, כאילו היא סוס ששומר עליו שקובע לה מה לעשות, כשבעצם היא החשובה יותר, שהמלכות עברה דרכה. לכן הברייתא מבטאת זאת בזנב, שהיא הרגישה כאילו היא בהמה עם זנב-סוס. ג. אולי הזנב רומז למציאות האשה, שהיא נברא מהצלע, וחלקו מהו הצלע: '(בראשית ב, כב) "ויבן ה' אלקים את הצלע". רב ושמואל. חד אמר: פרצוף, וחד אמר: זנב' וכו' (ברכות סא,א) ממילא כאן מרומז על הקשר בין האשה והאיש. נראה שבאה הברייתא בדבריה שצמח לה זנב לרמוז שעכשיו הגיע השלב שממנו יכול להתגלגל הכאתה של ושתי, בשל קשר לאשה, שזהו מהטעם שמובא במ"ר: 'ר' יוחנן אמר: תלתא אמוראין. חד אמר: ע"י שהיתה מסטרתו בקורדקין שלה על פניו לכאן ולכאן. וחרינא אמר: על ידי שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים. וחרינא אמר: ע"י שהיתה לו בת, והיה מבקש להשיאה למלכות' וכו' (אסת"ר ד,ו). ממילא בשלושת המקרים שמובא במדרש יש קשר לאשה, היחס המשפיל שלה כלפיו (במקום ל"עזר" לאיש, היא מתגלה כאן כ"נגדו”), או כלפי אשתו, או בתו שרצה שתנשא למלך (שזהו איש ואשתו). יוצא שכיון שיש את "ממוכן" שהוא כבר מוכן להוריד את ושתי, אז התגלגל כך שלא רצתה לבוא, וכך ממוכן הוציא לפועל את מזימתו. ממילא זהו שצמח לה זנב, פירוש: פעל בה שיתבטא בה עניין זנב, שזהו שלא תסכים לבוא אל המלך כדי שממוכן יגרום להורגה. או שושתי הורדה כדי שאסתר תעלה כאשת אחשורוש, ולכן זה עניין של אשה לאיש, וזהו הזנב כאן שפעל שתתנגד לבוא כדי שתהרג ואסתר תלקח למלכה. ומה שנאמר שזה גבריאל עשה, זה משום שגבריאל אחראי על גבורה, שכאן זהו העניין שהוא קשור להריגתה (שזהו גבורה שהורג את אויביו). ד. בפשטות אפשר שזה בא לאחר הדרשה: '"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא? אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות. אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין, אין מתחילין אלא בדברי תיפלות. וכן בסעודתו של אותו רשע, הללו אומרים: מדיות נאות, והללו אומרים: פרסיות נאות. אמר להם אחשורוש: כלי שאני משתמש בו, אינו לא מדיי ולא פרסי, אלא כשדיי, רצונכם לראותה? אמרו לו: אין, ובלבד שתהא ערומה. שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות, ועושה בהן מלאכה בשבת. היינו דכתיב "אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה" כשם שעשתה כך נגזר עליה' (מגילה שם). ממילא ושתי נענשה על ששיעבדה את בנות ישראל ערומות בשבת. לכן מרמזת הברייתא שנעשה לה זנב, כרמז למקום הצניעות (שבאזור ההוא ממוקם הזנב) שמה שסרבה לבוא לאחשורוש היה זה משמים כעונש על ששיעבדה את בנות ישראל בשבת ערומות, ולכן זה מרומז אצלה בזנב, כרמז לעונש על חטאה בצניעות. (אולי גם מרומז על ההבדל שבין בנ"י והגוים בסעודותיהם, שאלו לפריצות ולכן הם כחיה בלא צניעות, מול בנ"י שהם כאדם, ולכן דווקא בסעודה בא לידי ביטוי עונשה על חטאה בצניעות, ולכן היא כחיה עם זנב). ה. אולי זנב מסמל כעין המשך של הגוף, ובאדם אין זנב, ולכן כעין המשך של הגוף אבל לא ממש אותו גוף (כיון שאין לאדם זנב). וזה בא לרמז על היותה המשך של נבוכדנצר, שלכן הגיע לה למות: 'ר' יונתן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: (ישעיהו יד, כב) "וקמתי עליהם" וגו' "והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה'”. שם זה הכתב, שאר זה לשון, נין זה מלכות, ונכד זו ושתי' (מגילה י,ב). הרי שמה שעכשיו ושתי מומתת זה קשור לנבוכדנצר, וזהו כזנב, שהוא המשך לגוף אבל לא אותו הגוף באדם, שושתי היא המשך נבוכדנצר, אבל היא והוא אנשים שונים. שזהו דברי הברייתא שגבריאל עכשיו בא להעניש את זכר נבוכדנצר, ולכן גרם לה שלא תרצה ללכת לאחשורוש ותמות. אולי גם רומז שזה עונש על חורבן ירושלים והגלות, שחורבן ירושלים מיוחס לעמלק: 'רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק”. וכתוב אחד אומר: "כי מחה אמחה" (שמות יז יד). כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא, "תמחה”. כשפשט ידו בכסא, "מחה אמחה”. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'” (ירמיהו ג יז). לפיכך "מחה אמחה”. ונאמר "כי יד על כס י'ה מלחמה לה'” (שמות יז טז)' (תנחומא "כי תצא" סימן יא). לכן מרמז על שעכשיו בא העונש על חורבן ירושלים שעשה נבוכדנצר, שזה בקישור לעמלק שעליו נאמר: “ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" (דברים כה,יח), שבחיבורם בחורבן חל גם על נבוכדנצר עונש כעין עמלק שימחה מהעולם, וזה בא למעשה ע"י מות ושתי. לכן מרמז על זנב, רמז לעמלק (“ויזנב”), שכך בא העונש בעולם על נבוכדנצר במחיית זכרו ע"י מות ושתי. ו. אולי במשתה נעשה שתמות ושתי ותעלה אסתר, ובמשתה נגרם שאסתר תגרום למות המן, כדברי חז"ל: 'ד"א, "מִמְּלֹךְ אָדָם חָנֵף" זה אחשורוש שהיה חנף, שהרג את אשתו מפני אוהבו, ופעם אחרת הרג את אוהבו מפני אשתו' (אסת"ר פתיחתא, ט), כך שיש שני משתאות עיקריים, שבהם שתו יין (ולכן יש מצוה לשתות בפורים), ועל היין נאמר: 'אמר ר' חייא: כל המתיישב ביינו יש בו דעת ע' זקנים. יין ניתן בע' אותיות וסוד ניתן בע' אותיות נכנס יין יצא סוד' (עירובין עה,א). שהיין רומז לזקנים, ומרדכי היה משבעים זקנים: '… והן לא היו יודעין כי מרדכי מיושבי לשכת הגזית היה, והיה יודע בשבעים לשון' (מגילה יג,ב). כך שכעין כל המשתאות היו בשביל מרדכי כמו שהתגלה שהתגלגל עניין בגתן ותרש ע"י קשר לשבעים לשון, שזהו כוחו של מרדכי בהיותו מהזקנים. כך שמרמז על מרדכי מהזקנים שיעודו להביא תורה לעולם, כזקנים שמביאים את דבר ה' לעולם, שכאן זה התבטא ע"י קבלה מחודשת של התורה - מרצון: '… אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש' וכו' (שבת פח,א). וכך יש שתי משתאות עיקריים, כעין פעמיים יין, שזהו יין וסוד (ששניהם גימטריה של יין) שיוצא: 'יסוד ס [=י+נ]' שמרמז על יסודם של בנ"י שמתבטא בס' ריבוא כיוצאי מצרים, שכאן באו להיות כעין המשך ישיר להם כדי להשלים את מה שהיה חסר, שזהו קבלת תורה מרצון. וכל זה החל במשתה הראשון בהורדת ושתי והמלכת אסתר, לכן הורדת ושתי זה כעין קודם לקבלת התורה שנעשה ברמז של ס' (ריבוא), לכן זה 'זנב' גימטריה 'נט' שזה אחד פחות מ-ס', כעין שהוא קודם לו. וזהו שמשמים גרמו לסירובה של ושתי כדי שיצא קבלת תורה מחדש כעין מעמד ס' ריבוא יוצאי מצרים, ולכן נעשה בה גימטריה 'זנב' (ע"י גבריאל, שמרמז על גבורה, שגרם למותה). נראה שלכן זה מובא לאחר שדרשו את ההבדל בין בנ"י לגוים: 'אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות' (מגילה יב,ב). שמרומז בזה מהותם של בנ"י, שאנו דבוקים בתורה, שלכן כשנכנס יין יצא תורה (ולכן גם רוצים בה מרצון). וכן זה היה בשבת כמו מתן תורה שהיה בשבת ('… ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל. כתיב הכא (שמות כ, ז) "זכור את יום השבת לקדשו" וכתיב התם (שמות יג, ג) "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום'. שבת פו,ב).

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה