קבלת הוראות השו"ע אצל האשכנזים

נכתב על ידי איתיאל, 8/2/2018

 האם עולם הפסיקה האשכנזי קיבל עליו את הוראות השולחן ערוך (במובן המקביל שקיים אצל יהדות ספרד שקבלו את הוראות הבית יוסף, או התימנים שקיבלו הוראות הרמב"ם). מובן שאצל האשכנזים המושג "הוראות השולחן ערוך" כוונתו גם להוראות הרמ"א (כשהלכה כמותו בכל מקום שיחלוק על רבי יוסף קארו).

דעות לפיהן קבלת הוראות השו"ע מוחלטת:

ה"לבושי שרד"[1] פוסק כי לא ניתן לעשות "ספק-ספיקא" על ידי צירוף דעות של פוסקים שלא הובאו בדברי השולחן ערוך והרמ"א. מכאן משמע קבלה מוחלטת של דעתם, עד שכל דעה אחרת אינה אף ספק.

על דבריו התקומם ה"יד-אברהם", וכן גם נגד פסיקה דומה של בעל ה"אורים ותומים"[2] הפוסק כי לא ניתן לטעון "קים לי"[3] כדעה שלא הובאה בשולחן ערוך. משמעות פסיקה זו היא שדברי השולחן ערוך הינם פסיקה מוחלטת שאין שום צד ספק אם ההלכה כדעה האחרת. בעל ה"יד אברהם" מצטט התבטאות של ה"נודע ביהודה"[4] (בסוגיה אחרת) "וכי ע"פ הכרעת הבית-יוסף ודרכי-משה נשים דעת גדולי הפוסקים כלא?!". הוא מתקומם כנגד ההגמוניה של פסקי השולחן-ערוך והרמ"א, וטוען כי אף אם אנו נוהגים כפסיקתם, אין זה מבטל את הדעות האחרות בהלכה.

לדברי ה"לבושי שרד" מצטרף בעל ה"פרי מגדים"[5], המעניק לפסקי הרמ"א בלעדיות, אפילו נגד פסקי הבית-יוסף, וכלשונו:

"כל מקום שפסק הר"ב בהיפוך ממה שכתב המחבר, אין לעשות ספק ספיקא שמא הלכה כהמחבר, דכבר קבלנו עלינו לפסוק כהר"ב".

אחרוני אשכנז החולקים על השו"ע והרמ"א:

המעיין בספרות האחרונים האשכנזים יקבל את הרושם שהאמירה "קבלנו עלינו לפסוק כהר"ב" רחוקה מלשקף את המציאות. יחסם של האחרונים האשכנזים (ביניהם: הש"ך, המג"א, הט"ז ועוד) לפסקי הרמ"א הוא אמנם יחס מכבד המציג את הרמ"א בראש הפוסקים, אך ניתן לדחות את דבריו, אם מסברה ואם מדברי פוסקים אשכנזים אחרים. אין להשוות את יחסם לרמ"א ליחסם של הפוסקים הספרדים האחרונים לפסיקת השו"ע (גם אם לעיתים נוהגים אחרת ממנו, הרי זה מתוך התנצלות רבה והדגשת היוצא דופן שבכך).

נביא כדוגמה כמה מגדולי הפוסקים אשכנזים שלא הססו לחלוק על בעלי השולחן ערוך (כלומר: לא רק שחלקו על פסקי רבי יוסף קארו - המשקף בעיקר את מנהג יהודי ספרד, אלא שמצאו לנכון לחלוק גם על פסקי הרמ"א). פוסקים אלו הם הפוסקים מודפסים בכל המהדורות הרגילות לצד השולחן ערוך (והטור), ולפיכך מכונים "נושאי הכלים" (יושם לב למעלתם, שהם מודפסים בשווה לשולחן ערוך, כאילו לומר: הדיון לא נגמר, ישנה פסיקה נוספת).

1.       ראש לכולם הוא הגאון מוילנא, שהזהיר את תלמידו רבי חיים מוולוז'ין: "שלא לישא פנים בהוראה, אף להכרעת רבותינו בעלי השולחן ערוך"[6]. ולא רק כהוראה לתלמיד אמר כן, אלא הוא קיים את הדבר בעצמו, כפי שניתן לראות בביאורו הקצר לשולחן ערוך, בו הוא חותר לבסס כל הלכה ממקורה התלמודי (ולעיתים אף ישירות מהתורה שבכתב), ואם מסקנתו בסוגיה שונה מפסק השולחן-ערוך, הוא מציין זאת במפורש תוך הבאת ראיותיו (זאת אפילו במקום שבו הוא בא לשנות את המנהג, וכן אפילו נגד פסקי הראשונים)[7]. עד כדי כך שרבי אברהם ישעיהו קרליץ מתבטא: "מקומות שחולק הגר"א על הכרעת השולחן ערוך המה למאות"[8].

אמנם, הגר"א הוא דוגמה יוצאת דופן שאינה מלמדת על הכלל, שכן הגר"א לא פנים אפילו למנהג ולראשונים, מה שאין כן רוב הפוסקים שקבלו ככלל שאין חולקים על הראשונים שקדמו לשולחן ערוך ולרמ"א. אך עיון פשוט בכמה מגדולי האחרונים מגלה שהם ערערו על הסמכות המוחלטת של בעלי השולחן-ערוך, והרשו לעצמם לחלוק במקום שהיה להם ראייה.

אך גם בפוסקים הקלאסים, נמצא שהם לא מהססים לחלוק על פסקי רבי יוסף קארו והרמ"א במקום שיש להם ראיות לכך.

2.       דוגמה אחת היא רבי יואל סירקיס[9]. בהקדמת חיבורו "בית חדש" הוא כותב:

אמנם לאשר הרב ז"ל (הכוונה לרבי יוסף קארו, א.ס.) החכם עיניו בראשו. ואל התכלית עיקרו ושרשו לברר כל הלכה על בוריה שלא יהא בה עוד ספק בהוראה הלכה למעשה היה הכרח להאריך בסוגיית התלמוד ובכל הפוסקים והתשובות ונמשך מזה האריכות לקצר בפירוש וביאור דברי הטור בעצמו. גם במקום דצריך נגר ובר נגר להולמו. וגם כשמפרש דברי הטור במקצת מקומות. יש להשיב תשובות רמות. ולברר האמת לעיני הרואה ומעיין בסוגיות.

הב"ח גם מתבטא: "שרי ליה מריה להב"י"[10] , או לגבי הבית יוסף "ודבריו מגומגמים"[11] .

לפעמים הוא מראה סתירות בש"ע מסימן לסימן[12], ומבטל את הוראתו באמרו: "ולכן נראה לבטל הוראה זו במקומות שנהגו כך עפ"י הש"ע"[13].

אל בעל הסמ"ע הוא כותב במכתב[14]:

באמת לא ידעתי למה יפרש מעלת כבוד תורתו ותכניס בפירושך זה כמה רחוקים וכו' כי אם ליישב דברי הרמ"א שהשמיט מלת קנין. אולי לא שם לבו אז בהעתקתו לדין זה מתוך דברי הר"י קארו, לעיין ולחקור מקור הדין בתשובה, כמו שמוכרחים אנו לומר כך בהרבה מהגהותיו ז"ל.

3.       דוגמה נוספת היא בעל הסמ"ע, שמבאר בהקדמתו את הצורך שראה בחיבורו מעבר לחיבור הבית יוסף, בין השאר: "דהרבה פעמים אגב ריהטא או חורפתו דרב (הכוונה לרבי יוסף קארו, א"ס) פירש פירושים אשר לע"ד ע"פ האמת אינם עולים, כאשר אבאר אי"ה לפני קטנים וגדולים. וגם פעמים הרבה מסתעפים מכח זה דינים אשר אינם מוסכמים". ובהמשך: "גם שם (בחלק הדרישה, א"ס) יתבארו טעמים ונימוקים וראייתי על הדברים שפירשתי לפעמים ב"פרישה" דלא כב"י ומר"ם ז"ל". ובסיום דברים הוא מציין סימון מיוחד כעין יד מורה שסימן בו "במקום שהיה לי ויכוח עם הגאונים עם מהרי"ק ומור"ם ומה"ר מרדכי יפה ז"ל".

4.       הט"ז בהקדמתו קובל על כך שהבית יוסף רצה בספרו למנוע את החשש שהתורה נהפכית לכמה תורות, ובפועל חזר החשש, כיוון שהמהרש"ל, הסמ"ע והב"ח סותרים ובונים כל אחד כדעתו. אמנם, גם הט"ז בספרו מחזיק אחריהם במקומות רבים לחלוק על פסקי השולחן ערוך והרמ"א בעיון עמוק.

5.       גם רבי שבתי הכהן בהקדמתו לפירושו "שפתי כהן" כותב בעדינות ובענווה, אך למעשה הוא מרשה לעצמו לפלפל נגד דברי השו"ע והרמ"א:

"באתי לחלות ולהשביע לכל קורא בספרי זה, שאל יסמוך על פסקי והוראתי והכרעתי, כי אין תלמיד כמוני מכריע בין ההרים גדולים, הגאונים מהר"י קארו ומהר"מ איסרליש חמי זקיני ז"ל ושאר מחברים אשר מימיהם אנו שותים, קטנם עבה ממתני וק"ו בן בנו של ק"ו שאין אני כדאי לחלוק והשיג עליהם. אך כתבתי דברי דרך פלפול ומשא ומתן, והרואה יבחין ויטעום הדברים במטעמן, ואחר החקירה והדרישה הטוב אשר יבחר יקרב".

למעשה, פעמים רבות הש"ך דן כנגד פסקי השולחן ערוך והרמ"א, ואף על ענוותנותו הנגלית בהקדמתו, רבים מפסקיו נתקבלו בקרב בני אשכנז.

דברי אחרונים המסכמים את שיטת הפסיקה האשכנזית

אכן, רבי יעקב סופר[15] טוען במאמר שקבלת האשכנזים את דברי הרמ"א עליהם היתה מוחלטת (כלשונו: "קבלה ודאית וחלוטה, ושאר הדעות שרמ"א ז"ל לא פסק כמותם אינן עולות בשם ואינן מצטרפות לספק ולספק ספיקא", ולטענתו קבלתם חזקה יותר ממה שקבלו בני ספרד את פסקי רבי יוסף קארו). והמעיין שם יראה שלא הביא אלא את דברי הפרי מגדים ועוד מעט פוסקים, אבל רוב מניין ובניין של אחרוני אשכנז אינם סוברים כן, כפי שנתבאר.

רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל (המכונה ה"חזון אי"ש", מגדולי הפוסקים האשכנזים המשפיעים במאה השנים האחרונות) מתבטא[16]: "וכן אחר שלחן-ערוך אנו נוהגין להורות על פי גדולי האחרונים אף נגד השולחן-ערוך, כמו הש"ך, פר"ח, הגר"א. וכן אנו סומכים בדינים פרטיים על אחרונים ז"ל אף נגד השולחן-ערוך, כגון ה"נודע ביהודה" ועוד, ובכל זה כל הארצות שווים אצלנו". ובמקום אחר התבטא[17]:

"עיקר הכרעת ההלכה היא תמיד על פי הראיות היותר מכריחות ומסתברות, ואף שאנו נוהגים על פי השולחן-ערוך, מכל מקום אנו רגילים לנטות מהשולחן-ערוך מחמת שנטו אחרונים ז"ל בראיות נכונות לדעת חכמי כל דור ודור, ובכל הלכה אנו מוכרחים לעיין בהכרעת האחרונים, כי החכמה היא מכריעה בכל, אלא כשהדבר שקול אנו נוטים אחרי מי שגדול, ובזה קבלנו הכרעת הבית-יוסף והרמ"א".

סיכום:

אם נרצה לדייק, נראה לענ"ד להגדיר את הפסיקה האשכנזית המקובלת כך: האשכנזים מקבלים את פסק הרמ"א כ"ברירת מחדל". כלומר: כל עוד אין לנו ראיות והשגות חזקות נגדו, אנו פוסקים כדבריו. אך במקום שבו גדולי האחרונים השיגו על דבריו - אנו נוטים לפסוק כדבריהם. אמנם, נכון הדבר שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו להשיג על הרמ"א, והחולקים על הרמ"א הם בעיקר בני המאה שאחריו, תלמידיו ותלמידיהם. בדורות הבאים הפוסקים בדרך כלל נמנעים מלחלוק במפורש על פסיקת השולחן ערוך והרמ"א, אלא מסתמכים על פסיקות "נושאי הכלים", בהם הם מתפלפלים ומכריעים ביניהם. משכך, קשה לתאר את קבלת אשכנז כמוחלטת, שהרי הם לא קבלו אף פוסק באופן בלעדי.

 



[1] אייבשיץ רבי יונתן, לבושי שרד, יו"ד (טריפת העצמות) סימן א' סעיף י', ס"ק ד'

[2] אייבשיץ רבי יונתן, קיצור תקפו כהן סימן קכ"ד: "דין שנזכר בשולחן ערוך, והמחבר והרמ"א השמיטו דעת החולק, קבלה בידי וכן ראיתי מדיינים מומחים, וכן דן אני ובא, מבלי לטעון "קים לי" כדעת החולק. כיוון שהרב "בית יוסף" והרמ"א שמו זכרונו אחר הדלת, אין לחוש לו. וקיימו וקיבלו חכמי הדור לשמור ולעשות ככל האומר במטבע הקצר "שולחן ערוך" והגהת רמ"א... ולכן חס ושלום לומר "קים לי" נגד הכרעת המחבר והרמ"א".

[3]טענת "קים לי" היא מושג הלכתי, לפיו אם אדם מוחזק בממון שיש עליו מחלוקת הלכתית בדבר בעלותו, גם אם בית הדין פוסק שעליו להוציא את הממון ולהביאו לאחר, הוא רשאי להמשיך להחזיק בממון ולטעון שהוא סובר ("קים לי") כדעה שלפיה הממון שייך לי. בסיס דין זה הוא בכלל "המוציא מחבירו – עליו הראייה". מכיוון שהנתבע מחזיק בממון, יצטרך המוציא ממנו להוכיח שאין הלכה כאותה דעה, ולכן יכול המחזיק להמשיך את בעלותו בחפץ.

[4] לנדא רבי יחזקאל, שו"ת "נודע ביהודה" מהדורא קמא אבן העזר סימן מ"ז

[5] פרי מגדים, משבצות זהב, חלק יו"ד, חידושים על "קונטרס הספיקות" לש"ך אות ג'.

[6] שו"ת חוט המשולש (לרבי חיים מוולוז'ין) ח"א סוף סי' ט'. ברים אלו הובאו בספר 'הגאון החסיד מוִילנא' עמוד רעח; קונטרס 'עץ החיים', נדפס בסוף 'נפש החיים' מהדורת ב"ב תשמ"ט, אות נז, עמ' תל-תלא, [וע"ש אות נד-נו]; ספר אוצרות הגר"א שם עמ' קנד; ספר 'הגאון' ח"ב עמ' 696 [וע"ש בהערה], ועמ' 718; ועוד.

[7] אביא לדוגמה שתי דוגמאות בולטות: דוגמה בולטת אחת היא בנוגע לזמן השקיעה, שבה השולחן-ערוך פוסק (בעקבות כל הראשונים) כשיטה הנקראת על שם רבינו תם, לפיה צאת הכוכבים הקובע לעניין הלילה הוא 72 דקות לאחר השקיעה. לעומת זאת, הגר"א מציע פירוש אחר לסוגיות הגמרא, ובכך קובע שזמן צאת הכוכבים הוא בסביבות 18 דקות לאחר השקיעה. פסיקה זו של הגר"א נתקבלה היום בארץ כעיקר הדין. לעומת זאת, בקהילות הספרדים, קבלת זמן צאת הכוכבים התקבל רק בשל כך שהוא היה מנהג קדום בארץ ישראל, ושנמצאו לו סימוכין בדברי הגאונים, אך אילולי כן, קשה לשער שאי מי היה מעיר לחלוק על הלכה פשוטה כזו בשו"ע. דוגמה נוספת היא סוגיית ברכת שהחיינו בעת ברית מילה. מנהג אשכנז שנפסק ברמ"א היה שלא לברך, והראשונים נדחקו בניסיונות שונים ליישב את הטעם לכך. אולם הגר"א דחה את כל התירוצים ופסק לברך, ואכן כך הוא "מנהג ארץ ישראל" המודפס בכל סידורי אשכנז.

[8] קובץ אגרות חזון איש (חלק א' סימן ל"ב).

[9] לעניין איפיון הבית חדש בסוגיה זו השתמשתי בדבריו של הרב י.ד. אייזנשטיין, אנציקלופדיית "אוצר ישראל" (1912) חלק ז', ערך סירקיס, רבי יואל ב"ר שמואל, עמוד 199, ניו-יורק.

[10] ב"ח יו"ד סי' קס"א, קס"ט, קצ"ג.

[11] ב"ח יו"ד סימן קע"ג.

[12] ב"ח יו"ד סימן י"ח.

[13] ב"ח יו"ד סימן רע"ט.

[14] שו"ת ב"ח הישנות סימן קל"ו

[15] סופר הרב יעקב חיים (תש"ס-תשס"א), כתב עת "זכור לאברהם", חולון, עמוד צ"ח.

[16] חזון אי"ש זרעים, שביעית סימן כ"ג, וכן ביורה דעה סימן ק"נ אות י'

[17] חזון אי"ש חושן משפט, ליקוטים סימן א' ס"ק א'.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע