וישב

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (לז,א).

רשעים ארץ ישראל מקיאתן, צדיקים ארץ ישראל קולטתן. רשעים, דכתיב בעשו "וילך אל ארץ שעיר , (שיצא מהארץ) מפני יעקב אחיו" (לו,ו). צדיקים, ארץ ישראל קולטתן, דכתיב:"וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (לז,א).(לקח טוב).

איש מצליח

מהו הסוד של יוסף הצדיק שהתורה מאריכה ומדברת בו במשך חמש פרשות תמימות?! מה הסוד של מי שזכה למלוך במצרים 80 שנה שלטון ללא עוררין שזה דבר שאין לו תקדים?! מה הסוד של מי שאחיו כל כך שנאו אותו, שלא נחה דעתם עד שהשליכו אותו לבור, ולא סתם בור, בור מלא נחשים ועקרבים, ונמסר מיד ליד כמו עבד גמור, ועבר כל כך הרבה תלאות וסבל ובסוף עולה לגדולה ומכונה "איש מצליח", שכל מה שהוא עושה, הוא מצליח בו, מה הסוד? – "שם שמים שגור בפיו" (רשי הקדוש). זה הסוד. כל הזמן זוכר ומזכיר את ה'. לפני כל דבר שהוא עומד לעשות הוא מרים את הראש ומבקש מה' "תעזור לי". מעולם לא זקף את ההצלחה שלו לזכותו. הכל בעזרת ה', אני אישית כלום. אפילו כשמכתירים אותו למלך, מה הוא אומר? "את האלוקים אני ירא". היתה לו ליוסף הצדיק אותה הרגשה פנימית ועמוקה שהכל זה מתנת חינם. בלי שום זכות מצידו. הכל זה חסד ורחמים של בורא עולם. הוא בלי הקב"ה לא יכול להצליח. לא יכול לעשות כלום. בטח לא לנצח את היצר הרע שלו. אבל עם הקב"ה, שזה אומר עם הרבה תפילות, הכל אפשר. ואם לפני כל דבר מבקשים מה' תעזור לי, אחרי כל דבר אומרים – ה' תודה, אתה כל כך טוב אלי.

קשה לתאר את גודל הנסיון שהיה ליוסף הצדיק עם אשת פוטיפר ואיזה כוחות נפש הוא מגלה אז בעצמו. וכל השנים שהוא בתוך בור האסורים, 12 שנים בתוך כזה חושך ומספר המדרש שהיה מפזז שר ורוקד כל העת, לרגע לא איבד את הקשר שלו עם הבורא יתברך. כל אדם עובר במהלך החיים הרבה יסורים. כל אחד יש לו את המסלול שלו, עם הרבה תיקונים, עם הרבה דברים קשים. אבל דבר אחד חייבים לזכור: גם כשאתה בתוך החורבן הפרטי שלך, גם אז ה' משגיח עליך. ה' אף פעם לא עוזב אותך. היסורים נועדו לקרב את האדם, "את אשר יאהב ה' יוכיח". יבוא יום ונראה כי בעומק הדין היה מונח עומק של רחמים וחסדים. וכמו שאומר רבנו הקדוש: כל היסורים באים בכוונה מהשם יתברך לטובתו, כי כוונת השם יתברך הוא רק לטובה (ליקו"מ סה).

כל עבודת התשובה היא לבנות קשר אישי עם השם. אדם צריך לדעת שכל הרהור שיש לו, זה האוצר שלו, את זה הוא יכול לשים בכספת שלו. זה משהו נפלא. כי עוד שעה שעתיים יהיה לו עוד הפעם איזה הרהור טוב, רק הרהור, כבר לא מדברים על דיבורים ותפילות, לא מדברים על מעשים, רק הרהור טוב. כמובן שאם אדם רוצה שיהיה קיום להרהור שלו הוא מתחיל למלמל את זה בשפתיים. ה' אני אוהב אותך, אני רוצה לעשות את רצונך, אני יודע שאני בשליחות פה, אני מבקש שתעזור לי לשבור את הדברים הבטלים שלי, את הדמיונות שלי, את האנוכיות שלי, את התאוות שלי, תעזור לי. ככה נחקק משהו חדש בלב. נכנס אור פנימה. אחרי כמה שנים אדם יראה פתאום שהוא בן אדם אחר.

הקשר עם ה' זה התענוג הכי גדול שיש ליהודי. בלי הקשר הזה, גם כל הטוב שבעולם לא יספיק לו ליהודי להיות באמת שמח. איך בונים את הקשר הזה? איך זוכים להרגיש כל הזמן שה' אתנו כמו יוסף הצדיק שעליו נאמר "באשר ה' אתו?

הקשר עם ה' זה בתמימות. כשאדם פשוט ביותר מאמין בתמימות שאיך שהוא, באיזה מעמד שהוא ובאיזו דרגה שהוא, השם יתברך יש לו נחת רוח ותענוג גדול מעבודתו הפשוטה, אז הוא מקבל חיות נפלאה מכל עבודה שהוא עושה. רבנו אומר שאפילו מי שיש לו מוח גדול באמת, גם הוא צריך לסלק את החוכמות ולעבוד את ה' בפשיטות (ליקו"ת ה, טו).

כל מה שקשור בפשיטות ותמימות, יש לו חן מיוחד אצל הקב"ה. היהודי הקטן, שקובע עצמו לתורה ותפילה, שעמל כדי לזכך את מדותיו ומעשיו, שפונה אל הקב"ה במילים פשוטות, שמקבל את נסיונות החיים באמונה ובאהבה, איזה נחת רוח יש להקב"ה ממנו.

ה' אומר לאברהם "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז,א) ועם הברכה הזו הקים אברהם אבינו את עם ישראל. וכך גם את יעקב אבינו, איש תם ויושב אוהלים.

תם זה בעצם דבקות מושלמת בתכלית. תם זה דבר שלם. והשלמות של האדם זה רק עם הקב"ה. אדם לא יכול להיות שלם עם עצמו, אם הוא שלם עם עצמו אז הוא אגו. השלמות שלו כשהוא דבוק בה'. ככה הוא נישלם. האלוקות משלימה אותו.

תמימות זה להאמין שכל מה שהתורה אומרת לנו, זה אמת וככה צריך לחיות ושלא נתחיל לחפש כל מיני תירוצים למה זה אומנם אמת אבל במקרה שלנו זה שונה.

תמימות זה פשוט להשליך את השכל ולהאמין בהשם יתברך, שכל מה שהוא עושה איתי וכל מה שהוא מעביר אותי, הכל לטובה. כל מה שעבר על יוסף הצדיק זה לא יתואר ולא ישוער. אחיו כל כך שנאו אותו, שלא נחה דעתם עד שהשליכו אותו לבור, וכל השנים בתוך בו האסורים, 12 שנים בתוך כזה חושך והוא לרגע לא מאבד את האמונה שיש לו בבורא יתברך.

אדם לא יכול בשום אופן להרגיש שה' איתו אם הוא בתוך הגאווה שלו. אלה שני דברים סותרים. יהודי צריך לזכור כל הזמן שהו בן של מלך, יש לו מלוכה, והוא צריך לנצל את המלוכה הזאת, את הכוח הזה, לדברים טובים, לא להפוך את זה לגאווה. אדם חי מזה שהוא טוב מהשני. כל היום חושב שהשני ככה והשני ככה, ואילו הוא יותר טוב מכולם. לא בשביל זה קיבלת מלוכה, קיבלת מלוכה כדי לרומם את השני, לנשא אותו, לא להתנשא עליו. אתה חייב לצאת קצת מעצמך. אתה לא יותר חכם מאחרים. זה שטות. השני הוא חייל כמוני, גם אותו צריכים, גם הוא עושה דברים נפלאים.

אדם צריך כבוד, מי שאומר שהוא יכול לחיות בלי כבוד הוא משקר. אבל מינימום. לא יותר ממה שמוכרחים. אדם מקבל כבוד, ישר שיצא מהתמונה. נניח שמסר שיעור או עושה חסד וקיבל כבוד. שיתחבר לזה שמכבדים את המעשה, את החסד, את האלוקות שבדבר, את האמת, הבלבול שלו שהוא חושב שהוא בעצמו האמת. כל העבודה של האדם, שיוציא את עצמו מהסיפור. הכל זה כבוד ה', הרי ה' ברא את כל העולם לכבודו. הכבוד חשוב, האני הזה חשוב כדי שהאדם יתעורר, בשביל הדחיפה הראשונה, אבל אחר כך לבטל את זה. צריך את זה רק בהתחלה. אדם חייב לתת לעצמו טפיחה על השכם. בלי זה הוא לא יחיה. בלי "אני" אדם לא יקום מהמיטה. אבל מהר מאד שיוציא את עצמו מהסיפור.

אדם צריך להגיע לביטול. אם הוא מקיים חיי תורה ומצוות, יש לו כבר ביטול. הרי הוא עושה מה שהתורה מצווה לעשות. אך זה ביטול מאד נמוך. כי האני שלו עדיין במרכז. הוא עושה את זה לכבודו. הוא לא עשה זה לכבוד ה'.

אדם עשה משהו והצליח לו, חצי שניה זחה דעתו ואז, אם הוא עובד נכון, הוא פונה אל ה', תודה ה' שעזרת לי, אני יודע שבלעדיך לא הייתי יכול להצליח, תודה רבה לך ה', אני יודע שזה ממך, שהכל ממך.

ביטול וענווה זו הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה, שהכל זה מתנת חינם, בלי שום זכות מצידנו. הכל זה חסד ורחמים של בורא עולם. אני לבד לא יכול, אני צריך את הקב"ה. אני לא יכול לעשות כלום בלי הקב"ה. אני לא יכול להצליח בכלום בלי הקב"ה. אני בטח ובטח לא יכול לנצח את היצר הרע שלי בלי הקב"ה.

אין דבר שמסתיר את אור ה' יותר מהגאווה, גאווה זה שיא הריחוק מה'. "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת" נאמר על גאווה. אדם חי בשפלות וענווה הוא כל הזמן שמח. הוא מרגיש כזה תענוג, כזה אור אלוקי מאיר עליו. הוא עושה הרבה והוא לא חושב שהוא בכלל עושה משהו. הוא בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, יותר קרושים , יותר נבונים.

את מי שנותן את הכבוד לה', אותו צריך לכבד. לא את מי שלוקח את הכבוד לעצמו. על יוסף אומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע "והוא נער את בני בלהה ואת בני זילפה" (לז,ב). מי הם בני זילפה? בני המשפחות הירודות בישראל, יוסף היה מוריד את עצמו אליהם כדי לקרב אותם. הכל בשפלות וענוה. בן שבע עשרה היה יוסף, שבע עשרה גימטריא 'טוב', שיוסף היה טוב לכל והיה כולו טוב. ועל ידי זה היה יכול לקרב את הכל, כי מצא בגרוע שבגרועים נקודות טובות ועל יד זה קרבם לה' יתברך.

מורנו הרב: "אדם מרגיש שהוא יותר חכם מכולם, הוא יותר פיקח מכולם. כתוב באגרת הרמבן "הלא החכמה לה' היא" הכל זה מה' , אתה חכם זה לא ממך! מה אתה מתפאר! אם נולדת חכם אתה צריך לדעת שהחכמה שנולדת איתה אתה לא תקבל עליה שום שכר, אדם יכול להיות הלמדן הכי גדול, החכם הכי גדול, אם הוא לא עובד על מידת הענווה, על ה"אין" והוא מתגאה בחכמה שלו, מהשמים יגיע לו גיהנום על החכמה הזאת. החכמה זה לא שלך! אתה קיבלת את זה מתנה מה', מה אתה מתפאר? לא עבדת על זה, לא השקעת בזה, יש יהודים שהם לא כל כך חכמים, לא כל כך למדנים, אבל הם עוברים יסורים נוראים והם מחזקים את כל העולם".

יהודי צריך לחיות את האמת. והאמת היא שהכל זה חסד, הכל זה רחמים של ה'. השם לא חייב לאף אחד כלום. זה רחמים שאני נושם. זה רחמים שאני חי. זה חסד שהתפללתי. זה חסד שלמדתי, עשיתי מצווה זה חסד, על הכל אני צריך להגיד תודה.

אי אפשר להגיע למדריגה של "ה' איתי" אם אין לך כבוד לבריות. כבוד הבריות זה כבוד ה'. הרי הוא יתברך ברא את הבריות, בצלמו הוא ברא אותם, אז איך אתה יכול לזלזל בהם? "את אחי אנוכי מבקש" אומר יוסף (לז,טז). צריך לבקש את האחים שלנו. לבקש לראות את היופי שלהם, לבקש לראות שה' גם איתם, שגם הם בנים של ה'. לבקש שנזכה רק לשמח, אף פעם לא לצער, שום אדם. שנזכה לראות שהאדם זה לא רק מה שרואים בחוץ. לא הכל רואים, הקב"ה רואה את הכל. אתה אף פעם לא יודע מה נמצא בנבכי נפשו של השני, איך אתה בכלל יכול לשפוט אותו?!

כדי שאדם יזכה לתענוג המושלם, האין סופי של התחברות לבורא עולם, הוא צריך לצאת מן האהבה העצמית שלו למרחבים החופשיים של אהבת הזולת.

אומרת ההלכה שאם יש לאדם שמן בצמצום לכל שמונת הימים ולחברו אין כלום, מוטב שידליק בכל לילה נר אחד, ויתן גם לחברו. אסור לאדם להצטמצם בארבע אמותיו ולהשאיר את הזולת בחושך. חובה על האדם להפריש מחלקו לחברו, כי אם תניחו בחשכתו, עלולה החשיכה להגיע גם אליך.

קיבלנו פח שמן קטן וטהור, צריך להשתמש בו, לשמן איפה שחורק בחיים. חסד שאתה עושה עם השני, חיוך, תודה, ויתור, פתק קטן עם כמה מילים חמות, כל אלה מאירים את היום. "מאור עיניים ישמח  לב, שמועה טובה תדשן עצם" (משלי טו). כשאדם חושב כל הזמן איך לשמח את  בני משפחתו, איך להכניס שמחה לתוך הבית, ככה הוא בונה את הבית שלו. והכי חשוב זה לעשות עם כל הלב. כי כשנותנים למישהו משהו עם כל הלב, הוא לא כל כך מהר שוכח את זה, לפעמים הוא זוכר את זה כל החיים.

שורשים למעלה

זה קורה במשפחות הכי טובות, גם ללא הודעה מוקדמת, ללא הבהוב האור הצהוב של רמזורי החיים הסואנים. שכונת "שירת הים" על הכרמל בחיפה. כאן גרה באושר, אבל בעיקר בעושר, משפחת ארנטרוי, גדליה ודליה ההורים, דניאל בנם בכורם בן 24 אחות תלמידת התיכון חגית.

ערב חורפי אחד, סמוך ונראה לחג החנוכה, נכנס דניאל לסלון המשפחתי ובמבט מבויש פנה להוריו ואמר: "אבא, אמא, אני רוצה לבשר לכם משהו... אני מקווה שתקבלו את זה בהבנה". משפט לגמרי פשטני, שכמעט כל הורה במחוזותינו שומע אותו מפעם לפעם. לא גדליה וגם לא דליה העלו בדעתם מה הם הולכים לשמוע בדקה הקרובה: "כן דניאל, את מה נקבל בהבנה?". "אבא, אמא, מחר אני נוסע לירושלים... לגור בירושלים". "ירושלים?" תמהה דליה, "אתה לומד בחיפה, גר אתנו על הכרמל, מה פתאום ירושלים?" "אני סוחב את הסוד שלי כבר חמישה חודשים, אבל הגיע הרגע לגלות לכם... החלטתי לחזור בתשובה וללמוד בירושלים בישיבה קטנה"..

אחרי 23 שניות של דממה במשקל ארבע טון, נשמעה שאגה. "חוזר בתשובה?!!!" היה זה גדליה השואג, שאחרי אותן שניות שנדמו כמו נצח הצליח להכניס חופן של אויר לריאותיו. בבית הזה גדליה מעולם לא שאג, מלבד הפעם הזו. "הולך ללמוד בישיבה!!!". הוסיף גדליה עוד זעקה מקפיאת דם, "לא אצלי חבוב, לא אצלי.. סע לירושלים, סע לשלום, איתי גמרת!". אחר כך הגיע תורה של דליה, שחשה שעולמה מתמוטט עליה כאשר בנה יחידה עומד לנטוש את ארמון הפאר לטובת איזה חדר עמוס חרדים, ולהתנדנד לו על סטנדר רעוע, כשעל שפתיו איזה ניגון גלותי מן השטייטל.

הניתוק היה בוטה וכואב לשני הצדדים. גדליה לא היה מוכן להתפשר, "הוא התחבר לחרדים, שיישאר אצלם, שיישן אצלם, יאכל ישתה וילמד. אבל לא בבית ספרנו". נשמתה של דליה היתה חצויה, אם כי גזירת בעלה היתה חד משמעית. בחודשים הראשונים היא עוד ניהלה שיחות טלפוניות ארוכות עם בנה, בניסיון לשכנעו לחזור הביתה ולהתאושש מ"שטיפת המוח שעשו לו החרדים", אבל דניאל בנעימת קולו השלווה אמר לה: "אמא אני אוהב אתכם, כואב לי שאבא לא מדבר איתי, אבל ציפיתי שתכבדו את החלטתי. אני אדם בוגר, אני מאושר בדרכי החדשה, אין פה שום שטיפת מוח".

"דניאל, אני לא מקבלת זאת. לדעתי נפלת בשבי, אתה מאבד את עולמך בחייך, ואני שבורה ורצוצה. אבא אוסר עלי  לדבר איתך או לתת לך כסף, ומבחינתי זו השיחה האחרונה בינינו. חזור הביתה. נקבל אותך בזרועות פתוחות. לא תחזור, אז שיהיה לך כל טוב".

שנתיים נמשך הנתק. דניאל שלח כמה מכתבים, ניסה לדבר על ליבה של חגית אחותו, השאיר הודעות בתא קולי, אבל שום סימן חיים לא חזר מן הבית הירוק שבחיפה. ניתוק מוחלט, יש קול, אך אין עונה. דליה בכתה חרישית בלילות, גדליה שמר על ארשת קפואה.

בוקר אחד קם גדליה עם כאב ראש חזק, הוא התיישב בסלון עם כוס תה והמון לימון, וקרא לדליה. "סיפרתי לך על ה'מתנה' שקיבלתי מהחבר שלי רוביק גרינבלום, ה'מתנה' הזו כבר שנים מטרידה את מנוחתי. הלילה, הלילה אולי חמש פעמים אני רואה בחלומי את העץ המשוגע הזה עם השורשים למעלה והצמרת באדמה. ואני מצטמרר, נבוך, מתבלבל, ממתי יש עצים עם שורשים למעלה? דליה הכירה היטב את חלומו המוזר של בעלה, שחזר עליו מפעם לפעם, אבל מעולם לא עשתה מאמץ להיות פותר חלומות.

בחוץ נראה הדוור שם משהו בתיבה ודליה ניגשה ונטלה את המעטפה. "הורים יקרים", נפתח המכתב, "השנה אנו חוגגים 10 שנים להיווסדה של ישיבתנו החשובה", "נהרות אפרסמון", וגם אתם הורים נכבדים , מוזמנים ליטול חלק באירוע מרגש זה... שייערך באולם הענק 'שערי שמים' בירושלים", בכ"א כסלו אי"ה. פתק קטן היה צמוד להזמנה. "אבא, אמא, אוהב אתכם, אני מתחנן שתגיעו. דניאל". "גדליה , אני נוסעת לכנס של החרדים, אני אמא, אני כבר חולה מגעגועים, לא אודיע לו שאגיע, רק אסתכל עליו..". ודליה נסעה לירושלים. לבושה בצניעות, התיישבה בעזרת  הנשים והביטה דרך חרכי המחיצה. דניאל שלה, גבה קומה, מרשים, לבוש בחליפה שחורה חדשה ולראשו מגבעת, אחז במיקרופון והנחה את האירוע בטוב טעם, כשלצידו סוללה של רבנים חשובים, ביניהם גדולי הדור וראשי ישיבות. היא הביטה בבנה בעינים לחות ובורקות. כמה דברי חכמה הוא השמיע, פניו מאירות, וכל הרבנים שעולים לדבר מדברים בשבחיו של התלמיד המוכשר הרב דניאל ארנטרוי, העומד בקרוב להוציא את ספרו הראשון על הלכות שבין אדם לחברו. דליה קצת מתבלבלת, "שנתיים לומד תורה וכבר רב... מעניין". דליה רצה לטלפון הציבורי וחייגה. "גדליה, אתה החייב להגיע. אל תשאל שאלות, תגיע לאולם. קח מונית. הם אומרים שדניאל רב, רב גדול, תגיע , תגיע".

גדליה לא שואל שאלות, הסערה וההתרגשות בקעו מקולה של דליה. הוא האיץ בנהג המונית, ואחרי 90 דקות נכנס לאולם הירושלמי ותפס פינה צדדית, גדליה  קולט מהר מאד שהבן שלו הוא איש אהוב ומוערך מאד על ידי רבנים החשובים. גדליה מתרגש. הוא עצם עינו ונשען על הקיר, והנה שוב מרצד לנגד עיניו העץ המשוגע עם השורשים למעלה... מר גדליה ארנטרוי פוקח עינים, איזה אומץ ומתחיל לצעוד לעבר שולחן הכבוד.

דניאל מזהה אותו, הוא רץ אל אבא ומחבק אותו. "אבא, אני כל כך שמח שבאת, תודה אבא, תודה". גדליה מחבק את דניאל ומבקש ממנו: "בני, אני מבקש לדבר, יש לי מה לספר לכם"

דניאל ניגש לראש הישיבה ולוחש על אזנו. ראש הישיבה מהנהן. דליה מבחינה בחיבוק בין הבן לאבא ודומעת.

"ידידי היקרים, קהל קדוש, כבוד הרבנים, אחיי ואהובי בוגרי הישיבה, יש לי הכבוד להזמין את אבי מורי לשאת כמה מילות ברכה.." גדליה אחז במיקרופון, הצמידו לפיו, עצם עיניו, ונסק מעלה מעלה אל מרחבי סיביר המושלגת, הקפואה, הרעה. לפני כ 30 שנה הייתי אסיר במרחבי המוות, בסיביר, חשוד בפעילות חתרנית נגד השלטון הקומוניסטי. יחד עמי הוגלה ידידי מנוער רוביק גרינבלום. אינני יודע אם חי הוא או מת. לילה אחד, לאחר בישול תכנית מתוחכמת, הברחנו עצמנו מתחת לאפם של חיילי הצבא הרוסי על גבי משאית, מכוסים בשמיכת צמר, אל עבר הבלתי נודע. בשלב מסויים הבנו שטוב שניפרד. לפני שנפרדנו בחיבוק ארוך, אמר לי רוביק: "גדליה, אני רוצה לתת לך 'מתנה' קטנה. אולי לא תבין אותה מיד, אבל אם תזכור אותה במהלך חייך, יגיע היום שהסוד הצפון, הכמוס, יבצבץ מתוכה, נהיר וברור".

"מדובר במשל, אמר לי רוביק. משל משונה. היה היה פעם איש אחד שטיפח גינה נפלאה, ובה עצי פרי לרוב וערוגות פרחים. יום אחד הגיעו חיילי אויב ושבו את הגנן. הוא העביר את ימיו ולילותיו בכלא. לילה אחד הוא חולם והנה גינתו היפהפיה לנגד עיניו, העצים זקופים עמוסי פירות. תוך כדי חלום הוא החליט: מחר אהפוך את העצים את צמרותיהם ופירותיהם אטמון עמוק באדמה, והשורשים למעלה. ובחלומו, אמר ועשה. העצים ההפוכים עם השורשים למעלה, הרקיבו והרקיבו... עד שיום אחד בצבצו מתוך האדמה נטיעות חדשות, עצים קטנטנים שנבטו מזרעי הפירות שנרקבו באדמה. "שנים אני סוחב את המשל, אבל נמשל לא מצאתי, ורוביק נעלם לו".

גדליה מחה דמעה והמשיך. "קהל יקר, במשך שנתיים ימים ניתקתי כל קשר עם בני דניאל, כעסתי עליו שחזר בתשובה... אבל אני יושב כאן שעה ומתרגש, ובעוד בני מנחה את האירוע בחן ובטוב טעם, נשענתי על הקיר, עצמתי את עיני, ולפתע הבליח אור עצום בהגיוני לבי ושכלי והבנתי סוף סוף את הנמשל במשל של רוביק גרינבלום. כן, לדאבוני, אני העץ ההפוך, אני העץ נושא הפירות שקברתי את צמרתו ופירותיו באדמה. ונרקבתי. התייבשתי... הצמרת למטה והשרשים למעלה. כך לא חי עץ, אבל הקב"ה שלנו רחמן, פירות נרקבים באדמה, אך יש להם זרעים ומהם נבראים ובאים עצים חדשים. הבן שלי דניאל היקר הוא עץ חדש, שעלה וצמח ולבלב מתוך הריקבון שלי.. דניאל שלי החזיר את העץ היהודי  למעמדו הראשון, הנכון, שורשים באדמה, צמרת ופירות למעלה. אני מודה לכם על העץ המפואר שטיפחתם כאן בישיבתכם, אני מבקש את סליחתך דניאל". מחיאות כפיים נרגשות וסוערות לא הצליחו לייבש את נהר הדמעות של דליה.

חנוכה המשפחתי הראשון שנחגג בבית משפחת ארנטרוי עם דניאל, היה מרגש במיוחד. גדליה, דליה וחגית שיתפו פעולה, ואף יותר מכך. ביום השמיני, לאחר הדלקת הנר לחש דניאל לגדליה: "אבא, אני כל כך התחזקתי מהדברים שנשאת בכנס. ממש קידשת שם שמים... אבל לאמיתו של דבר, העץ היהודי האמיתי, שורשיו נטועים למעלה, מתחת לכיסא הכבוד, וראשו ופירותיו למטה... הלילה הזה אבא, אין לי ספק שהשרשים שלכם, שלך ושל אמא, כבר נטועים למעלה... כמו שצריך."

תפילה

רבונו של עולם אל תתן לי אף פעם לשקוע בעצבות, אפילו שזה לא קורה לי הרבה, כי כשזה קורה כל כך רע לי, כל כך כבד, אני כל כך רחוק ומנותק ממך. תעזור לי לגייס מעט כוח שנשאר כדי להגיע לשדה, להרים את הראש אליך, לקפוץ ולרקוד קצת, אפילו שזה בדיוק ההיפך ממה שאני רוצה לעשות באמת באותם רגעים.

כי שם, בין העצים, בעיקר בלילה אך לא רק, אני מתחיל להתחבר מחדש. ופתאום הרגליים הכבדות האלה מתרוממות באויר, והידיים מוחאות כף, והדם מתחיל לזרום קצת יותר מהר והחיות חוזרת לגוף, וככל שאני ממשיך לרקוד ולמחוא כף, כך העצבות מסתלקת והשמחה מתגברת.

ואם אי אפשר להגיע לשדה, וגם אי אפשר לקופץ ולמחוא כפיים כי אני בין אנשים, תעזור לי אבא לפתוח את הפה ולדבר איתך, וגם אם אני לא מסוגל לדבר, על זה בעצמו לדבר, שכל כך התרחקתי ממך אבא שאני אפילו לא יכול לדבר אתך. ולאט לאט החמצתן חוזר, וחוזרים לחיים, חוזרים לשמחה. ואם גם לדבר אני לא מסוגל בשום אופן, זכה אותי לעשות משהו טוב לשני, איזה חסד קטן, איזה עזרה קטנה, כי כשהנשמות מתחברות מייד מרגישים אותך. רבונו של עולם, אל תתן לי לשקוע בעצבות כי זה הדבר הכי לא טוב שיכול לקרות לי. שאני תמיד אזכור שיש לי אותך, שאף אחד בעולם לא יכול לקחת לי אותך ממני, שאתה איתי בכל רגע ושניה, בכל מה שעובר עלי, ושכל מה שקורה לי, הכל ממך אבא והכל לטובה.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי