'(משלי לא, א) "דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו". אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי: מלמד שכפאתו אמו על העמוד, ואמרה לו: "מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי". מה ברי, הכל יודעים שאביך ירא שמים הוה, עכשיו יאמרו אמו גרמה לו. ומה בר בטני, כל הנשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן. ומה בר נדרי, כל נשים של בית אביך היו נודרות יהא לי בן הגון למלכות, ואני נדרתי ואמרתי יהא לי בן זריז וממולא בתורה, והגון לנביאות. "אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין". אל למלכים, אמרה לו: מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים, ואומרים למה לנו א-ל? "ולרוזנים אי שכר" מי שכל רזי עולם גלויים לו ישתה יין וישתכר? איכא דאמרי: מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר? אמר ר' יצחק: מניין שחזר שלמה והודה לאמו? דכתיב (משלי ל, ב) "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי" כי בער אנכי מאיש, מנח דכתיב (בראשית ט, כ) "ויחל נח איש האדמה", "ולא בינת אדם לי" זה אדם הראשון' (סנהדרין ע,ב). נראה שחז"ל למדו שאמרה שיאשימו אותה, ושנדחקה כדי שיהיה בן מזורז ומלובן, ושנדרה שיהיה בן זריז וממלוא בתורה, כיון שבין הפס' ישנו עוד פס' (שלא מובא בדרשה): "אל תתן לנשים חילך ודרכיך למחות מלכין" (משלי לא,ג), '"אל תתן" - ר"ל אל תתיש כחך ברוב תשמיש עם הנשים.. "ודרכיך" - אל תתן דרכיך למחות ולהשחית דרכי המלכים, ר"ל אל תשנה משפט הראוי אל המלכים להיות זהירים במעשיהם על צד השווי והנכון' (מצודות) הרי שהזהירה אותו מריבוי ביאה ומאי שיקול דעת. לכן למדו שמה שאמרה קודם "מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי" (שם,ב) זה קשור בזה, שהוא בנה וזה ההפך ממה שמרבה נשים, ולא פוסק בשיקול דעת. שזהו שהיא נכנסה לא בשביל ריבוי תשמיש אלא בשביל שיהיה מושלם (מזורז ומלובן), וזה כדי שיהיה מיועד לתורה ונבואה, שזהו שיקול הדעת הנכון וההגון, שלא כמלכי האומות (כמו שמובא בהמשך הפס' שהם מרבים בשתיית יין) שהם לא מחוברים לתורה, ולכן דעתם אינה דעה ראויה וישרה של מלכים כראוי ע"פ דרך האמת, כמתגלה בתורה ובנבואה (שהנביאים היו מוכיחים את המלכים אם לא הלכו בדרך הישר). נראה שלכן הדגישה שיאמרו שזה ממנה, כיון שהרבה נשים רדפו אחר דוד בשביל המלכות, ולכן דוד שהיה צדיק, היה איתן אבל לא שרדף נשים אלא פעל בצדקות. אבל היא שנכנסה ע"י שדחפה, זה היה נראה כאילו היא בעלת תאווה. לכן עכשיו כשיראו את שלמה שותה יין, שדוד לא עשה כך, יאמרו שזה ממנה. שכיון שרדפה אחר דוד לביאה, זה מזכיר את היין שמביא לקלות ראש וערווה, ולכן כך יצא שלמה, שהיא הייתה כזו. לכן מזהירה אותו שלא יחשדו בה כך (שהיא באמת לא הייתה כזו), אלא שימנע משתיית יין ורדיפת נשים, וידעו שהיא הלכה לדוד בשביל הקדושה, ולכן גם רדפה אחריו ונדחפה בכוח, כיון שהיא לא כמו אחרות שרק חשבו על המלכות, אלא היא חשבה על התורה ונבואה ולכן רצתה שבנה יהיה מושלם, כדי שיוכל להיות ראוי להיות שלם בתורה ונבואה. נראה שאמרה לו "אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר" (שם,ד) "אל למלכים למואל" - אין זה דבר הגון למלכים שהם להקב"ה למואל כמו למו פי. "אל למלכים שתו יין" - אין נאה להם להשתכר. "אי שכר" - כמו אין שכר' (רש"י) שכיון שהוא לה', אין ראוי שיהיה משתכר. אולם חז"ל בגמ' הדגישו: 'אמרה לו: מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים ואומרים למה לנו א-ל? ולרוזנים אי שכר, מי שכל רזי עולם גלויים לו ישתה יין וישתכר? איכא דאמרי: מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר'. שמודגש ההשתכרות שמביאה לכפירה (אצל המלכים) ואיבוד הדעת (אצל הרוזנים) [גם הכפירה אצל המלכים היא מאיבוד הדעת הנכונה והישרה], כמו שגם הא"ד מביא שהוא מייעץ לאחרים ולכן לא ראוי שישתכר (הדעה הראשונה היא על המלכים שהוא נגרר אחריהם, והא"ד השני זה בדגש על מעמד שלמה מעל השאר). נראה שבא לרמז על מה שנאמר בגמ' בעמ' קודם (ע,א): 'רב כהנא רמי: כתיב "תירש" וקרינן "תירוש", זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש. רבא רמי: כתיב (תהלים קד, לא) "ישמח" וקרינן "ישמח", זכה משמחו, לא זכה משממהו. והיינו דאמר רבא: חמרא וריחני פקחין'. הרי ששתיית היין במידה נכונה, ולא בהשתכרות, מביאה להגברת החכמה, וממילא נעשה לראש. לכן מדגישים חז"ל על עניין השכרות, שעל זה הזהירה אותו ולא על קצת שתיית יין להגברת החכמה, שאז לא יאבד את חכמתו כמלכים ורוזנים ששותים (הא"ד הראשון), אלא ישאר ראש לכל המלכים שיתייעצו איתו מחכמתו (הא"ד השני). נראה שלכן מובא בגמ' לפני הפס' על שלמה: '"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" אמר רב חסדא אמר רב עוקבא, ואמרי לה מר עוקבא א"ר זכאי: א"ל הקב"ה לנח: נח לא היה לך ללמד מאדם הראשון? שלא גרם לו אלא יין. כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה. דתניא, ר"מ אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. ר' יהודה אומר: חטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן. רבי נחמיה אומר: תאנה היה, שבדבר שקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג,ז) "ויתפרו עלה תאנה"'. מעבר לכך שמדובר בסוגיא בענייני יין, וכן מובא בסוף ששלמה הודה לאמו, ומוזכר אדם הראשון. נראה גם שיש רמז שעץ הדעת פגם בעניין זה, שיש את החכמה (חיטה) והגפן הביא שכרות, שהיין יכול להגביר את הדעת, אולם גם לקלקל כשבשכרות, ולכן אצל אדם הוא קלקל, וזהו תאנה שבה תקנו, רמז שהקלקול הוא ההפך מהדעת הישרה לתיקון העולם. לכן שלמה כמלך ישראל בא לתקן דבר זה (שבנ"י מתקנים את העולם, והמלך זה כנגד כל בנ"י, וכן מייצג את ה'), ולכן הזהרתו אמו (הפך מהקלקול בעץ הדעת שהאשה-חוה האכילה את אדם) מלשתות יין, אלא שישאר עם דעת ישרה כראוי ע"פ התורה והנבואה, שזהו מעלת מלך ישראל, שלכן דחפה להיכנס לדוד, לא בשביל המלכות, אלא בשביל תורה ונבואה שמתחברים למלכות (שהרי בקשה מדוד ששלמה ימלוך אחריו, כך שכן היה חשוב לה. וגם הלכה במיוחד לדוד ולא לת"ח אחר, כי יש אצלו קשר גם למלכות), כראוי למלך ישראל שמעלתו זה הובלת תיקון העולם. תיקון העולם קשור עם דעת אמתית ע"פ דעת ה' כמתגלה בתורה ונבואה, שלא מקולקל מדעת המעוותת מעץ הדעת. וזה קשור עם הרחקה מערווה, ולכן הזהירה אותו שלא ישתכר ושלא יתן כוחו לנשים, שבכך ייפול כשאר מלכי הגויים שכופרים בה', שזה ההפך ממנו, שהוא אמור לייעץ לכל העולם, להפיץ את דעת ה' הישרה, ולעשות בכך תיקון עולם. לכן מובא קודם שחם סירס ורבע את נוח, שמראה על קשר לערווה (שרבעו, וגם סירסו כדי שלא יקיים פריה ורביה כראוי, וכן יש איסור לסרס) שזה קשור ליין (שאצל נוח זה קרה בעקבות שהשתכר). שלמה אכן הודה לאמו וחזר בו, שלא יהיה כאדם הראשון ונוח (שהם היו ראשי העולם, שאדם הראשון היה ההתחלה, ונוח היה ההתחלה המחודשת אחר המבול, ושניהם נפלו), אלא ינהיג את העולם לתיקונו כראוי למלך ישראל.