שלושת הקודקודים הללו מחוברים ומהודקים ביניהם, ורק יחד יכולים להגיע ליעד אליו חותר העולם.

בי"ז בתמוז נשברה צלע אחת של המשולש, ובתשעה באב הצלע השניה.

מעשה העגל ושבירת הלוחות היו נקודת נתק בין העם לתורה, וחטא המרגלים הפריד בינינו לבין הארץ.

העגל, שהזמן שהוא מצא היה בנקודת השיא של קבלת התורה בהר סיני (ולא בכדי) – חזר בגלגול והופיע בצורת פסל שהועמד, לא בוותיקן אלא בהיכל המקדש. בהיכל המלך שמו את דיוקנו של המורד במלכות! במקביל, שבירת הלוחות המשיכה בשריפת התורה.

ביום המר הזה, בטל גם התמיד ונפרצה החומה. אחת הנקודות הגדולות בתורה היא בכך שהיא לא מצטמצמת רק לרגעי שיא, אלא מכוונת את האדם בכל יום ויום, בכל שלב ושלב, בזמנים של אור וברגעים של חושך, בשינויים ובשגרה, בכל רגע וסיטואציה כמעט.

וההכוונה הזו, מגנה עלינו בחומת אש שלא תתואר. כי כל הדרכה נקודתית, לא מערכתית, תוכל להישבר מתישהו. בנקודת חולשה רופפת שלא השכילה לתת לה מענה. אבל הכוונה מלאה של חיים, מתווה דרך חיים מתואמת לאופי הפנימי.

וכל עוד לא פורצים את החומה מבפנים, ומנסים להציץ, לטעום, לחוות, לנסות, להיכנע ולגעת במה שיש בחוץ – הצלע היצוקה מספקת הגנה מושלמת, בטחון, יציבות, אמונה בצדקת הדרך וגובה ומבט אחרים לגמרי על החיים.