'חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב' וכו' (משנה תענית ד,ו). מה המיוחד בי"ז בתמוז שלכן קרו בו דברים אלו?- בפשטות כמו שבט' באב חטאו במרגלים, ובעקבות זה נענשו לדורות: '"ויבכו העם בלילה ההוא" אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות' (תענית כט,א). לכן הוא ההתחלה באותם חמשה דברים שארעו, כעין שורשם. כך גם בי"ז בתמוז, כיון שחטאו בעגל ונשברו הלוחות, אז נעשה בזה זמן רע לדורות. ומה שיצא בתאריכים אלו זה משום שכך היה ע"פ ההתגלגלות בזמן. אולם אולי אפשר שיש כאן רמז שהנה מובא: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח,יט). לעתיד יהיו זמני הצומות לימים טובים, מדוע? מיילא לא לצום אבל על מה יש לחגוג? אלא נראה שבזמנים אלו היה מקום להיות זמנים טובים, אלא שבנ"י חטאו ובכך פגמו והפכו אותם לימי אבל. לכן לעתיד כשיתוקן הכל, יהפך חזרה לששון ושמחה כמו שהיה צריך להיות. לכן י"ז בתמוז היה צריך להיות יום קבלת הלוחות, עם כלל התורה, ע"י בנ"י. כיון שביום זה ירד משה מסיני עם הלוחות. אלא שהם חטאו ובעקבות זה נשתברו הלוחות, שנפגם אותו מעמד גדול, ולכן נעשה ליום אבל במשך הדורות. אבל לעתיד יתוקן, ויחזור שוב למעלתו כמקורו. אותו דבר ט' באב, זה היום שחזרו המרגלים, והיו צריכים להיות שמחים ולהלהיב את בנ"י לעלות מיד לארץ מתוך קבלה ושמחה על כניסתם לא"י. אלא שהם חטאו ולא רצו ליכנס ובכו על כך, ולכן פגמו ונהפך ליום אבל. אבל לעתיד יתוקן ויחזור להיות כדבר שהיה ראוי להיות. לכן גם מובן שארעו חמשה דברים באותו יום, כיון שמרמז על התורה שבה חמשה חומשים, שכך היו צריכים לקבל את התורה וליכנס לארץ, שהיא מקום חלות התורה (ספרי עקב מג), שזה המשך של זה (ולכן שניהם- מתן תורה והמרגלים היו ארבעים יום, שקשורים). לכן גם י"ז בתמוז וט' באב הם המשך האחד של השני, שזה הפריצה וזה החורבן. נראה שי"ז בתמוז זה משום שתמוז הוא החודש העשירי (מתשרי) שזה כנגד עשרת הדברות, וי"ז בגימטריה 'טוב' שמרמז על התורה: 'ואין טוב אלא תורה שנאמר (משלי ד ב): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו"' (אבות ו,ג). כך שזהו יום הורדת הלוחות שבהם הדברות, שבהם גנוזה כל התורה כולה ('כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן'. רש"י שמות כד,יב). אלא שהם עזבוה לטובת העגל, ובחטאם נשתברו הלוחות, ונהפך היום לאבל עד לעתיד לבא. גם ט' באב נראה שרומז לחודש האחד עשר, כנגד אחד עשר השבטים שנכנסו לארץ (אמנם יוסף התחלק לאפרים ומנשה, אבל אפשר לרמז על אחד עשרה ע"י שנחשב את אפרים ומנשה כאחד, שזהו יוסף, כמו שלעתיד שבט לוי יקבל נחלה ויוסף יחשב לשבט אחד), והיה זה צריך להיות כמו תיקון העולם שלעתיד, להביא לגאולה, ובכך כעין בריאה חדשה, כעין הולדה שהיא בתשעה חודשים, ולכן ביום ט'. אלא שפגמו בזה ונהפך לאבל, אבל לעתיד יהפך לשמחה וששון. עוד נראה שנהפך ליום אבל, אז מתגלה בזה רמז לרעה באותו יום. בעגל חטאו בשלושת העברות החמורות (העגל הוא ע"ז, וגם עשו רצח ועריות [רש"י שמות לב,ו]), כעין שנפלו חזרה לטומאת מצרים, מכל מה שהתעלו במשך הזמן של ההכנה לקראת מתן תורה. הזמן שהתכוננו למתן תורה (מיציאת מצרים עד מתן תורה) הוא נ"א יום (כדעת ר"י [שבת פו,ב]) וכיון שחטאו בשלושת העברות, שכעין היו צריכים להתנתק מאותם העברות באותם הימים, ולכן כביכול מרמז על חלוקה של הזמן לשלושה אלו (כרמז לחיבור בניהם), ויוצא יז. (גם לשיטת חכמים שהיה נ' יום, המספר הכי קרוב בחלוקה לשלוש זה יז). לכן בקשר לי"ז שהוא רמז לחטא העגל, שהוא פגם במעמד קבלת הלוחות בבנ"י, שלכן נשתברו הלוחות עם הדברות שבהם, כי לא היו ראויים לקבל את התורה כך, כעין שלא תוקנו בזמן ההכנה למתן תורה. לכן מתגלה יום אבל בזמן הזה של י"ז בתמוז, שזה י"ז כקילקול ההכנה, ובחודש עשירי רמז לדברות שנשברו בשל כך. לעמות זאת ט' באב, זה בכי העם בחטא המרגלים, שלא רצו ליכנס לארץ. אחרי מתן תורה היו צריכים לבא וליכנס לארץ, ולהשלים בכך את הגאולה ממצרים, "והבאתי" וגו'. זמן זה הוא "אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" (דברים א,ב), ובכניסה לארץ היו משלימים את הגאולה, כעולם חדש. לכן פגמם בזה מתבטא בחודש האחד עשר (כנגד הזמן שמהר סיני, שהוא "ולקחתי", עד השלב של הכניסה לארץ- "והבאתי", שאחד עשר מבטא את חלק ה”והבאתי”, שהוא מתחיל לאחר “ולקחתי”-לאחר מתן תורה) וזה ביום ט' כרמז לאי תיקון העולם, שלכן נעשה שיחול צער עד לתיקון העולם. זהו שביום החורבן נולד המשיח (יר' ברכות ב,ד) שזה בא מיד עם החורבן (שם) כיון שצריך לעבור צער עד לתיקון, וזה קשור לזמן זה שלא נכנסו מיד לארץ ותיקנו את העולם (ולכן מסופר שם ביר' על יהודי שחורש בקרקע, רמז ליישוב א"י..). ממילא זה כעין "בצער תלדי בנים", שבא צער להולדת המשיח (כמו ששם ביר' מסופר שאומר שנולד המשיח), לכן ט' כעין חודשי הלידה. עוד נראה שנאמר ביר': 'א"ר אבונה: סימנא (ירמיהו א) "מקל שקד אני רואה", מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ"א יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ"א יום' (יר' תענית ד,ה). וכן הביא רש"י: '"היטבת לראות" - השקד הזה הוא ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות, אף אני ממהר לעשות דברי. ומדרש אגדה: השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום, כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר, לתשעה באב שבו נשרף הבית' (רש"י. ירמיהו א,יב). נראה ששקד גם מרמז על הכהנים (שאף בהם רומז למכה מהירה): "ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים" (במדבר יז,כג). ['ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות. אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא'. רש"י]. והנה אהרן עשה את העגל משום שראה את חור שחוט לפניו: '(שמות לב, ה) "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו" מה ראה? א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר: ראה חור שזבוח לפניו. אמר: אי לא שמענא להו השתא, עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי (איכה ב, כ) "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" ולא הויא להו תקנתא לעולם. מוטב דליעבדו לעגל, אפשר הויא להו תקנתא בתשובה' (סנהדרין ז,א). ממילא אהרן פעל כדי שיהיה לבנ"י כפרה. גם שבירת הלוחות ע"י משה הייתה כדי שתהיה כפרה לבנ"י: '...כָּךְ עָשָׂה משֶׁה, אָמַר אִם אֵין אֲנִי מְשַׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת אֵין לְיִשְׂרָאֵל עֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב,יט)  "זֹבֵחַ לָאֱלֹקים יָחֳרָם" מֶה עָשָׂה שִׁבְּרָם' וכו' (שמו"ר מו,א). לכן בזמן הקשור לשבירת הלוחות חל גם קשר לחורבן המקדש בשביל כפרה: '...אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל' (איכה רבה ד,יד). לכן כמו שעשה אהרן את העגל בשביל כפרה, ומשה שבר בהמשך בשביל כפרה, כך גם המקדש נחרב בשביל כפרה. בעקבות העגל עברה הכהונה מהבכורות לשבט לוי (במדבר רבה ג,ה) ואהרן הוא הכהן שבשבט לוי, ויותר מזה נאמר: '… אמר לו הקדוש ברוך הוא לאהרן: (תהלים מה, ח): "אָהַבְתָּ צֶדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע" אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבן. "עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹקים אֱלֹקיךָ" אמר לו: חייך, שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה, "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ"' (ויק"ר י,ג) הרי שאהרן התכהן בעקבות מעשה העגל, שעשה כדי שתהיה כפרה לבנ"י. לכן הקשר לכהונה שהוא מרומז בשקד, בא לידי ביטוי בזמן שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב (21 יום כגידול שקד) כמו שאהרן החל בעשיה לכפר על העגל, ומשה המשיכו אח"כ בשבירת הלוחות, כך גם החלה הפריצה בי"ז בתמוז (כיום שבירת הלוחות), ונגמר החורבן בט' באב (כשבירת הלוחות) לכפרה גדולה שלא תהיה חימה גמורה חלה על ישראל. ט' באב קשור למרגלים, שעל מעשיהם נאמר "סלחתי כדברך" (במדבר יד,כ) שה' סלח בחטא המרגלים שלא לכלות את ישראל, וחז"ל למדו שמדבר גם על העגל: '"ויפסול וישכם משה בבקר ויעל" עשה שם אלול כלו ועשרה מתשרי וירד בעשור, והיו ישראל שרויים בתפלה ותענית, ובו ביום נאמר לו למשה "סלחתי כדבריך”. וקבעו הקדוש ברוך הוא יום סליחה ומחילה לדורות, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר" (ויק' טז ל)' (תנחומא “כי תשא” לא), כך שראו קשר בין שניהם. נראה שהקשר בין שניהם הוא המשכן, כמו שממשיך התנחומא: 'ומיד ציוה לו למשה "ועשו לי מקדש”'. שהמקדש בעקבות העגל (ראה 'תורת המקרא' “תרומה” למרן שר התורה הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א) ואם היו נכנסים מיד לארץ, מכוח משה המקדש לא היה נחרב (אור החיים, דברים א,לז) ממילא יש קשר בין חורבן המקדש למרגלים, והמקדש קשור לעגל, כך שקשורים יחד, ולכן חורבן ירושלים מסתיים בחורבן כזמן חטא המרגלים (ט באב), כי לא היה את כוח משה בשל המרגלים, אבל מתחיל בזמן העגל (שבירת הלוחות- י”ז בתמוז) שהם תחילת טעם ציווי המשכן, בשל הנפילה מהעגל, שפגם בשכינה שבמעמד של מתן תורה ולכן היה צריך את המשכן להשראת שכינה בחטאינו, ולכן כשגברו החטאים ולא ראוי שנזכה לקשר לשכינה של המקדש, אז זה כעין דומה לאותו מעמד של שבירת הלוחות. לכן גם כיון שקשורים מזה לזה, בזמן הוא כמו הכפרה של אהרן (שגם חורבן הבית מכפר) שמתבטא בכהונה שמתבטאת בעונש מהיר של שקד-21 יום (שכך גם כעין נענשו מהר בחורבן, כמו שה' אמר לירמיהו בקשר לשקד). [ובפשטות כיון שבזמן המרגלים נענשו שיהיה חורבן הבית, והמקדש קשור לעגל (יר' שקלים א,א), אז העונש חל עם קשר לעגל, כיון שחל על המקדש שבא בעקבותיו, ולכן קשורים, וזהו שמתחיל בי”ז תמוז בקשר לעגל ומסתיים בט' באב בחטא המרגלים]. אולי גם אם היו נכנסים לארץ, אז מרוב קשר לקדושה היו מתקנים את חטא העגל לגמרי, והיתה באה הגאולה, ולכן הפגם במרגלים משאיר את פגם העגל שלא כופר לגמרי, ולכן יש קשר בניהם. נראה עוד שהחורבן רומז לאהרן, שלכן כמו שקד. שאהרן התכהן בעקבות העגל שחטאו בשלושת העברות, כך גם בית ראשון נחרב בשל שלושת העברות החמורות (יומא ט,ב) ובית שני נחרב בשל שנאת חינם (שם) שזה היפך מאהרן: 'אוהב את הבריות' (אבות א,יב). החורבן גם קשור לזלזול בתורה 'שלא ברכו בתורה תחילה' (ב"מ פה,ב) שזה ההיפך מאהרן 'ומקרבן לתורה' (אבות שם). וכן: 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב) וזה ההיפך מאהרן שהיה 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה', שהיה שיתוף של תורה וחיבור לאדם, שזהו לפנים משורת הדין. לכן קשור לשקד כמו אצל הכהונה של אהרן. נראה שאהרן היה רודף שלום (אבות שם) וחותמו של הקב"ה אמת (שבת נה,א) אולי זהו רמז שבזמן שיהפכו הצומות לשמחה "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח,יט). שיהיה גילוי ה' בעולם כראוי לשכינת ה' (כחותמו של ה') וזה קשור לכוח אהרן שהיה רודף שלום. (אולי אפשר גם ברמז, שעל דברי הגמ': 'בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה' [ר"ה יח,ב] חלקו הראשונים. לרש"י 'שיש שלום - שאין יד העובדי כוכבים תקיפה על ישראל', ואילו לר"ח שלום זה ביהמק"ד. אולי זהו "והאמת והשלום אהבו" אמת זה חותם ה', שזה מתגלה בשיאו במקדש, ואילו שלום זה שאין יד האומות תקיפה עלינו, אלא יש שלום [וכן אהרן היה מביא הגנה מיד הגוים: 'ר' שמעון בן יוחי אומר: "כי בא ישראל דרך האתרים”, כיון שמת אהרן אמרו: מת כוהן גדול שלהם, הלך התייר הגדול שלהם ועמוד הענן שהיה עושה עימהם מלחמה, הרי שעה שנלך ונלחם בם' (ספרי "בהעלותך" פב [במדבר י,לג])] וזהו רמז לשתי דעות אלו בהקשר ל"ששון ולשמחה"). נראה אולי גם ברמז: '"וישמע הכנעני מלך ערד" כיון ששמעו כנענים שמתו מרגלים, אמרו מתו מרגלים שלהם נלך ונלחם בם. ר' שמעון בן יוחי אומר: כי בא ישראל דרך האתרים, כיון שמת אהרן אמרו מת כוהן גדול שלהם, הלך התייר הגדול שלהם ועמוד הענן שהיה עושה עימהם מלחמה, הרי שעה שנלך ונלחם בם' (שם) אולי רמז לצרת מלחמה מצד הגוים שקשור למרגלים (שזהו ששמעו שמתו המרגלים ולכן אמרו לצאת לילחם), שזהו ט' באב שנחרב בשל חטא המרגלים (וכן הכנעני מלך ערד הכוונה לעמלק [רש"י. במדבר כא,א] שהוא גם נחשב קשור לחורבן ירושלים [תנחומא "כי תצא" סימן יא]) וזה קשור גם לאהרן כמו שרשב"י אומר, כך שמרמז לדברנו בקשר של אהרן וחטא המרגלים והחורבן. אולי אפילו יש דגש שאהרן נקרא 'התייר' ולכן אולי הוא היה צריך להוביל בכיבוש הארץ, במקום לשלוח את המרגלים שירגלו קודם לכניסתם, ולכן קשור אליו. כמו כן על הפס' של "האתרים" דרשו גם: 'ומי היה מלך ערד? זה עמלק, שנאמר: "עמלק יושב בארץ הנגב", והיה יושב על הפרצה. כיון ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, מיד נתגרה בהם. "דרך האתרים" התייר הגדול שתר להם את הדרך, שנאמר: "וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור" וגו'. ' (תנחומא "חוקת" סימן יח). הרי שלמדו על אהרן מהפס' על ארון ברית ה' (כנראה שלמדו שאהרן היה יחד עם ארון הברית). ממילא אולי זה מרמז על כוח אהרן שקשור עם הגנה על בנ"י נגד האויבים, וכשהאויבים באים לילחם, ובפרט עמלק, ונגרם חורבן הבית, זהו כביטול ארון ברית ה' (שהארון הוא מרמז המשכן [אמנם הארון שהיה יוצא לתור את הדרך אינו הארון שהיה נישאר במשכן תמיד- שהיו שניים. אולם בכ"ז גם הארון עם הלוחות השבורים, בזמן רגיל שאינו מסע או מלחמה, נמצא בקודש הקודשים]) וכל  זה קשור עם ביטול כוח אהרן, כמו שכאן מקושר אהרן עם הארון (שלמדו לאהרן מהארון), וקשור למלחמה בעקבות ביטול כוח אהרן, שניפטר, וזהו כמו שאמרנו שהחורבן קשור להיפך כוח אהרן, שזהו כעין ביטולו, ולכן קשור ברמז לשקד (הכהונה והחורבן) בזמן של 21 יום. וזה קשור עם שבירת הלוחות, שזהו כאן הארון שהיה יוצא לתור, שהוא עם הלוחות השבורים (וזה קשור לאהרן ככהן, שקשור בשבירה-חטא העגל) וקשור לעמלק שבא לילחם, שזה קשור לחורבן הבית.