בעת האחרונה הפציעה מילה חדשה בחלל עולמנו – 'הדתה'. מאחוריה עומדים זרועות התמנון של הקרן החדשה וכלי תקשורת מסוימים, ומטרתם להלך אימים על מנהלי בתי ספר וגננות, לבל ישלבו תכנים יהודיים במערכת החינוך.

יש טוענים כי מסע ההפחדה הזה יש בו ניסיון לחולל רוב מהומה על לא מאומה, וכי למעשה אין תהליכים של התחזקות הדת בתוך מערכת החינוך. האמת מורכבת יותר. הצעקה נובעת מזיהוי נכון של תהליכי עומק המתחוללים בחברה הישראלית, בכיוון של התחזקות הזיקה למסורת ולדת ישראל, ואותם גורמים מנסים לבלום מגמות אלה.

בעבר היה מקובל לקטלג את החברה היהודית הישראלית לחילונים, דתיים וחרדים. ברבות השנים התברר כי הציבור המכונה 'חילוני' יש בו שיעור גדל והולך של 'מסורתיים'. אלה יהודים שאינם חובשי כיפה, אבל רבים מהם שומרים שבת, אוכלים כשר ומכבדים ערכי יהדות ומסורת.

המגמה הזאת התעצמה מאוד בשנים האחרונות. אמנים מוּכרים אינם מתביישים להצהיר כי אינם מופיעים בשבת. ידוענים רבים מספרים בגאווה בראיונות כי הם מניחים תפילין, מדליקים נרות שבת, אומרים 'מודה אני' ומשתתפים בשיעורי תורה. החיבור הזה למסורת היהודית נהפך למאפיין מרכזי בתוך ההוויה הישראלית.

מערכת החינוך אינה יכולה להישאר אדישה למגמה זו, המשקפת את עולמם הרוחני של הורי התלמידים בחינוך הממלכתי. כל הסקרים שנעשו בנושא העלו כי ההורים תובעים ללמד יותר ערכי יהדות ומורשת. "איננו דתיים, ואנחנו שולחים את ילדינו לבית ספר ממלכתי, אבל אנחנו מצפים ממנו שיהיה בית ספר יהודי וינחיל לילדינו ערכי יהדות", אומרים ההורים.

כאן נוצר החיבור בין בתי הספר וגני הילדים ובין שורת גופים ועמותות המתמחים בהנחלת ערכי יהדות בדרך המתאימה לחינוך הממלכתי. הארגונים האלה זוכים להצלחה רבה וקוצרים מחמאות מהורי הילדים ומאנשי החינוך, על יכולתם להעניק ערכים יהודיים בדרך נעימה ומכובדת, ובשפה שווה לכל נפש.

כל זה הוא לצנינים בעיני אותם חוגים רדיקליים, הרואים בעיניים כלות כיצד החברה בישראל משנה את פניה לעבר יותר קִרבה למסורת ישראל. הללו, המקבלים סיוע מגורמים זרים, המנסים בכל כוחם להעצים השקפות עולם ליברליות ואנטי-יהודיות, פתחו במסע הפחדה, כדי להרתיע את ציבור ההורים, המנהלים, המורים והגננות.

לניסיונות ההפחדה האלה יש כוח. מנהלים, מורים וגננות רוצים שקט. מעטים מוכנים להתעמת על עקרונותיהם עם תקשורת אלימה ומיעוט צעקני. כך גורמים שוליים ומיליטנטיים מנסים להלך אימים על הרוב הגדול, המשווע ליותר יהדות וליותר ערכי מסורת בחינוך הממלכתי.

ציבור ההורים נדרש להיות ער לסכנה הזאת ולהשיב מלחמה שערה. ראשית, יש להשתמש באותם כלים כנגד פעילותן של עמותות הקרן החדשה במערכת החינוך. שיבינו שזו חרב פיפיות. מי שפותח במלחמה, יקבל מלחמה. והעיקר – לא להיבהל מהצעקנים. לא להיות רוב דומם. ההורים צריכים לגַבות את המנהלים, המורים והגננות ולהבהיר שזה רצונו של רוב ציבור ההורים היהודי בישראל, והרוב קובע, לא?

לקראת ח״י באלול, יום הולדתם של הבעש"ט ובעל התניא, מתארגנת נסיעה קבוצתית לציוניהם שבאוקראינה ולציוני המגיד ממזריטש, רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב ועוד. בשבת קודש פרשת תבוא ישבתו במז'יבוז', בסמיכות לאוהל הבעש"ט. טל' 025410100.

למקרא הדברים מתעוררת תמיהה גדולה: האוּמנם משה רבנו צריך לבקש מהקב"ה שימנה לו מחליף, ואף מציין את התכונות הנדרשות לו? והלוא הקב"ה בחר בו להוציא את בני ישראל ממצרים, ובוודאי ימנה מנהיג אחריו. מניין נבע חששו "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה"?!

השאלה מתעצמת לנוכח נימת הדחיפות שבדברי משה, שמיד בפתח דבריו מבקש מהקב"ה להשיבו אם ימלא את בקשתו: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר ". ואכן, הקב"ה ענה מיד: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו".

המפתח להבנת הדברים נמצא בסיפור חטא העגל. שם אמר הקב"ה למשה: "ועתה הניחה לי". ופירש רש"י: "עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם, והוא אומר הניחה לי! אלא כאן פתח לו פתח, והודיעו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם". הקב"ה רמז למשה שבכוחו לשנות את פסק הדין. ואכן, משה התפלל ובני ישראל ניצלו מכליה.

מאמצים רבים עשה משה כדי למנוע את הענשת בני ישראל. הוא אף אמר: "מחני נא מספרך", ואחר-כך, כאשר הקב"ה ביקש להעביר את הנהגת העם לידי מלאך, טען משה: "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה!".

אצל יורשו, יהושע, השתנו הדברים. לפתע הופיע מלאך: "ויאמר... אני שר צבא ה', עתה באתי", וכפירוש רש"י: "אבל בימי משה רבך באתי ולא חפץ בי, שנאמר אם אין פניך הולכים". ביקש אפוא משה לוודא שהמנהיג שיחליפוֹ יהיה כמותו, ולא יהיה שינוי ביחסו של הקב"ה לממלא מקומו. לכן עשה כל שביכולתו כדי לוודא זאת לפני מותו.

למשה רבנו הייתה עוד סיבה לחשוש, והיא התחדשות הענישה על חטא העגל. כאשר מחל על חטא העגל אמר הקב"ה שזו מחילה זמנית, אבל "ביום פקדי, ופקדתי עליהם חטאתם". כלומר, העונש נדחה בלבד, אך יבוא יום שבו יבוצע.

משנוכח משה שהתעורר לפני הקב"ה עוון הכאת הסלע, והוא בא עמו חשבון וענשו שלא ייכנס לארץ, התעורר אצל משה החשש שבני ישראל עלולים להיענש עתה על חטא העגל, כפי שפירש שם רש"י: "כשאפקוד עליהם עוונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה... עוון העגל". משה חשש שהעונש יהיה בהחלפתו במנהיג בעל שיעור קומה פחות, וזה הניע אותו להתפלל על כך, ביודעו שתפילתו מסוגלת לשנות את החלטת הקב"ה, כפי שהיה בחטא העגל.

״בקנאו את קנאתי בתוכם״ (במדבר כה,יא). השבח הראשון שהתורה מונה בפינחס ושכל קנאי צריך להצטיין בו, הוא שככל שקנאתו של אדם אמיתית וכנה היא, עיקרה ״בתוכם״; שיישאר בתוכם, שלא יפרוש אל מחוץ למחנה ויבנה במה לעצמו.

״בתוכם״ – בקנאה זו שקינא פינחס לה׳ השריש בתוכם של בני ישראל את מידת הקנאה, שלא יוכלו לסבול עוברי עבֵרה.

״לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום״ (במדבר כה,יב). משום שהייתה בפינחס מידה גדולה כל-כך של קנאות, נצרך למידה האחרת, למידת השלום, כמשקל נגד לקנאות, שהיא מידה שאין להשתמש בה אלא במקרים יוצאים מן הכלל בלבד.

לאחר שפינחס הראה גבורה כזאת ומסירות נפש גדולה כל-כך למען ישראל ותורתו, הברכה שהוצרך לה ביותר היא השלום, שכן על-פי רוב ה'שכר' שאנשים כאלה מקבלים הוא מחלוקות ורדיפות.

כוח ההולדה הוא כוח אלוקי, שניתן אף לבשר ודם. פינחס קינא לכוח האלוקי שבני ישראל ניצלו לרעה בנהייתם אחר בנות מואב.

״תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל״ (במדבר כה,יג). למשה היה נראה שפינחס עשה את מעשהו מתוך ש"קינא לאלוקיו", אבל באמת כוונתו הייתה ״לכפר על בני ישראל״ – הוא מסר את נפשו על אהבת ישראל.

מדוע נאמר ״לאלוקיו״ ולא ״לאלוקים״? אלא פינחס קינא לה׳ לפי השגתו שהשיג את אלוקיו, ולא לפי השגתם של אחרים.

אחרי כל הקנאות הגדולה נתן הקב״ה לפינחס מתנה – ״ברית שלום״. בכך התורה רומזת לנו שדרך השלום עדיפה. נכון יותר להשפיע על הזולת בדרך השלום מבדרך הקנאות והמלחמה.

כאשר נסתלק אחד הצדיקים המפורסמים, התלבטו חסידיו אם ללכת אל ממלא מקומו, והיו שחשבו שאין הוא ראוי להיות האדמו"ר אחרי רבם הגדול.

כמה מהם הלכו להתייעץ עם הצדיק רבי יוסל'ה, רבה של דומבראווה. השיב להם רבי יוסל'ה: "כאשר ביקש משה רבנו מהקב"ה כי ימנה מנהיג אחריו, נראה שהוא מבקש בקשה אחת, אבל למעשה יש כאן שתי בקשות.

"תחילה הוא מבקש 'יפקוד ה'... איש על העדה' – שהקב"ה ימנה מנהיג לישראל; אבל אחר-כך הוא מוסיף ומבקש 'ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה' – זו בקשה שנייה, שבני ישראל יכירו במנהיגותו ויקבלו אותו למנהיג עליהם, ולא יחשבו שעדת ה' נשארה כצאן בלי רועה".

"המחפש את חסרונותיהם של אחרים חוטא לעצמו, שכן באותה שעה אין הוא מפשפש במומי עצמו" (רבי ישראל מרוז'ין)

מיוסר ומעונה הובל אלחנן אייבשיץ מהעיר לודז' עם חבריו, בערב יום הכיפורים ת"ש, למחנה הריכוז נירנבורג. הם נדחקו בצפיפות לא-אנושית בקרונות בקר, ועם בואם, מעונים ותשושים, נהפכו לאסירים חסרי זכויות.

הגרמנים, ברוב שטניותם, התעללו באסירים והשמיעו באוזניהם תיאורי זוועה על הצפוי להם, בשאיפה לזרוע אימה בליבם. הם גם לא חסכו דברי נאצה כלפי מעלה, ועשו כל שביכולתם לדכא את רוחם של היהודים האומללים.

עם הגיעם למחנה החלה מלחמת ההישרדות של אלחנן וחבריו. בכל יום זכו במנת אוכל זעומה: פרוסת לחם וצלחת מרק, שבה עצמות ופירורי בשר. למרות הרעב הנורא היו יהודים שהתנזרו ממאכלי הטרֵפה. אייבשיץ הצטרף לחבורת יהודים שומרי מצוות, שהייתה מלוכדת באמונה עזה ובדבקות בשמירת המצוות גם בגיהינום.

בראש הקבוצה עמדו רבי משה-אליעזר קליגר הי"ד, רבה של וירשוב, שהיה מרצה שיעור גמרא על-פה; רבה של העיירה וונווליץ שליד לובלין; ר' מאיר ור' לייבל לבנברג הי"ד מלודז'; ור' מאיר-יעקב סנדר מקאליש. בני החבורה הרעיפו זה על זה דברי עידוד ונוחם, ואלה הִקהו מעט את החשש מפני הבאות.

יום אחד נרדם אלחנן אייבשיץ על דרגשו, והנה הוא מוצא עצמו בחדר גדול. סביבו רוחשים מלאכי חבלה, בעלי מראה מעורר אימה, ומנסים למשוך אותו בבגדיו אליהם. אלחנן נאבק בכל כוחו באנשי הרשע ומנסה להיחלץ מאחיזתם, אך מרגע לרגע גוברות ידיהם של מלאכי החבלה.

פתאום מתגלית לנגד עיניו דמות מאירה. זו דמותו של סבו הקדוש, רבי מנחם-מענדל מקוצק, שאלחנן היה נכדהּ של נכדתו. אלחנן ממהר להסתתר מאחורי גבו של הצדיק, ועדיין מלאכי החבלה אינם מרפים, אלא מוסיפים להתנפל עליו כדי לחוטפו לידיהם. אט-אט חש אלחנן שכוחותיו נוטשים אותו. בעוד רגע ייכנע.

ופתאום נפתחת הדלת בקול רעש גדול. בפתח עומדת הרבנית חיה, רעייתו של הרבי מקוצק. היא מביטה במתרחש ומפיה יוצאת צעקה רמה לעבר בעלה: "בננו בסכנה ואתה שותק?! הלוא הבטחת לי!"...

ברגע זה הצדיק תופס את אלחנן, מביט בו ואומר לו: "חזור אחריי מילה במילה: אני מקבל עליי עול מלכות שמים באימה, ביראה, ברטט ובזיע!". אלחנן עושה כפי שנצטווה; כמו בברכת כוהנים, הצדיק אומר מילה אחת מן ההבטחה, והוא חוזר אחריו. כשהוא מסיים, הצדיק קורא בקול רם: "כעת אין לך מה לפחד אף מאחד מהם!". ואז, כבמטה קסמים, נפסק בבת אחת מחול השדים. בחדר נותרים רק הצדיק ואלחנן, ידיו אוחזות בידי סבו הדגול.

נסער התעורר אלחנן מן החלום. לצידו היו חבריו, האחים ר' מאיר ור' לייבל, והם עודדו אותו לגולל את אשר חווה בשנתו. אלחנן לא התקשה לתאר את שראה. למשמע הדברים קרא ר' מאיר בשמחה: "יהודים, נושענו! יהודים, נושענו!".

לא חלף זמן רב, ובפתח האוהל הופיע גרמני והודיע על מסדר בחצר, לקראת העברת האסירים לעיר קרקוב. ואכן, זמן לא רב אחר-כך נלקחו לקרקוב ושם שוחררו לבתיהם.

אלחנן שב ללודז', ושם סיפר על דבר החלום לסבתו, נכדת הצדיק. "תאר לי בבקשה כיצד נראה הסבא בחלומך", ביקשה ממנו סבתו. אלחנן שיחזר בבהירות את מראה הסבא: "הוא היה צנום ורזה מאוד. פניו חדות, זקנו צר ודיבורו רם".

הסבתא התמלאה שמחה גדולה. "אכן, כך הוא נראה!", קראה בהתרגשות. היא הוציאה מן הארון חלוק לבן-צהבהב והושיטה אותו לנכדה. "קח", אמרה לו, "שמור על החלוק ושאהו עמך לאן אשר תפנה". ואכן, החלוק היה בן-לווייתו של אלחנן בזמנים הקשים שנכונו לו. קודם שגורש מגטו לודז' לאושוויץ חכך בדעתו אם לקחת את החלוק עמו, וברגע האחרון הטמינו, עם כתב-יד עתיק של רבנו פרץ, מבעלי ה'תוספות', במקום מסתור.

מאורעות קשים חווה. אין-ספור פעמים ראה את המוות מול עיניו, אך בדרך נס זכה להינצל בלי פגע. בתום המלחמה שב ללודז', ורבה הייתה שמחתו לגלות את החלוק וכתב-היד ממתינים לו במסתור. הם היו עמו גם כשניסה להעפיל לארץ ישראל, וכשגורש לקפריסין בידי הבריטים, אך דווקא כששוחרר מקפריסין והגיע לנמל חיפה, התרמיל נעלם.

ההתרגשות שאפפה את אלחנן כשחנן את אדמת ארץ ישראל הייתה מהולה בעצב על אבדן חלוקו של הצדיק וכתב-היד של בעל התוספות. הוא נסע אל האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור ותינה לפניו את צערו. ניחמו הצדיק: "אם איבדת את החפצים, אולי זה סימן מן השמים שמשימתך הייתה להביאם עד לכאן".

גם בחלוף שנים רבות היה החלום חי לנגד עיניו של אלחנן, כאילו חווה אותו זה עתה. בכל עת שביקש לספר עליו היה מתחיל לרעוד ולהזיע בהתרגשות, באומרו: מבין אני את דברי הפייטן: "אַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה פָנָיו בַּחֲלוֹם".

במדרש (תנחומא צו,יד) מסופר שכאשר הקב"ה ציווה את יחזקאל הנביא למסור לבני ישראל את צורת בית המקדש, תמה יחזקאל, שכן הנבואה נמסרה לו בימי גלות בבל: "אמר יחזקאל לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, עד עכשיו אנו נתונים בגולה, בארץ שונאינו, ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית... וכי יכולין הן לעשות? הנח להם עד שיעלו מן הגולה ואחר-כך אני הולך ואומר להם".

השיב הקב"ה: "ובשביל שבניי נתונין בגולה יהא בניין ביתי בטל?!... גדול קרייתה בתורה כבניינה. לך אמור להם, ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה; ובשכר קרייתה, שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

מה משמעות תשובתו של הקב"ה? הלוא לימוד תורת הבית ובניית בית המקדש עצמו הם שני דברים נבדלים. בניית בית המקדש פירושה הקמת בניין גשמי, שבו אפשר לקיים את כל עבודות המקדש כפשוטן, ובכלל זה הקרבת הקרבנות כפשוטה; ואילו הלימוד והעיסוק בתורת הבית הוא עניין רוחני בלבד, שעליו הקב"ה אומר "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

האמת היא שאין כאן שני דברים נבדלים. כאשר תורת אמת משווה שני דברים זה לזה, המשמעות היא שבאמת הם דבר אחד. וכך עולה גם מתשובת הקב"ה ליחזקאל: "ובשביל שבניי נתונין בגולה יהא בניין ביתי בטל?!". מכאן אנו למדים שהעיסוק בתורת המקדש מונע מצב של "בניין ביתי בטל", והרי הוא בבחינת בניין המקדש ממש.

מסביר הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 414) שהעניין יובן ממה שאמרו חז"ל על הקרבנות – "כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת". הכוונה ב"כאילו הקריב" אינה שהוא מקבל שכר בלבד, או שעל-ידי זה הקב"ה מכפר על העוונות כמו על-ידי העלאת קרבן, אלא יש בכך (על כל פנים לפי כמה דעות) גדר של הקרבת קרבן ממש. הדבר בא לידי ביטוי בהלכה שאין לומר את פרשת הקרבנות בלילה אלא ביום, "לפי שאין מקריבים קרבן בלילה". ויש עוד כמה וכמה הלכות בתורת הקרבנות שצריכות להיות בדוגמת הקרבתם. מכאן עולה שהעיסוק בתורת הקרבן כמוהו כהקרבתו ממש.

הסבר הדבר פשוט: המצווה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" היא מצוות עשה לדורות. בכל עת ובכל מקום מוטלת על עם ישראל החובה לבנות את בית המקדש. כשיש מצב שאינו מאפשר לבני ישראל לבנות את בית המקדש בפועל ובמעשה, מפני סיבות שאינן תלויות בהם, חלה עליהם החובה לעסוק במה שבידם – בלימוד תורת הבית, ובכך "כאילו אתם בונים אותו".

כלומר, העיסוק בתורת הבית אינו בבחינת זֵכֶר ותחליף לבניין בית המקדש, אלא כשיהודים עוסקים בתורת הבית יש בלימוד הזה משום גדר של מצוות בניין בית המקדש. זו חובה אישית המוטלת על כל יהודי, כפסק הרמב"ם: "הכול חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים". כשיהודי עוסק בתורת הבית בזה הוא בונה ממש את בית המקדש, וזו ההכנה לבניינו בגשמיות ובפשטות בגאולה האמיתית והשלמה.

"הנה ההיכל!", קורא מדריך הסיור שלנו, ולנגד עינינו מתנוסס היכל ענק ומרהיב. "כאן לשכות האוצר", הוא מצביע על שערים גדולים, ומאיר אותם בפנס בוהק. "מול ההיכל אתם יכולים להבחין בחמש-עשרה המדרגות שעליהן עמדו, ניגנו ושרו הלוויים בזמן הקרבת הקרבנות.

"ועכשיו", ממשיך המדריך, כשאנו מנסים להדביק את הקצב, "נצא מעזרת הנשים לרחבה החיצונית, וניכנס לעזרת ישראל. שלושה שערים מובילים לעזרה זו. החצר הפנימית מוקפת בסטווים של שתי שורות עמודים. מפלס זה גבוה מעזרת הנשים. בחלקו הוא מרפסת תלויה מעל עזרת הנשים. סורג פנימי מפריד בין עזרת ישראל לעזרת כוהנים". כאן מבטנו פונה למזבח החיצון, מזבח העולה, ועכשיו שיא הביקור. "מי שלא ראה בניין הורדוס - לא ראה בניין נאה מימיו", אמרו חז"ל, ואנו נכנסים פנימה להיכל המרשים ונחשפים למתרחש בקודש פנימה.

המדריך הווירטואלי הוא יהודה וינוגרד (59), תושב שבי שומרון, שהשיק שחזור ממוחשב של הר הבית, לאחר מבצע ההרחבה של הורדוס, על-פי מחקריו של הד"ר יהושע פלג מאוניברסיטת בר-אילן.

הסרטון מלוּוה כתוביות בעברית, ומוביל את הצופים במסלול עולי הרגל; שערי חולדה, מחלף רובינסון, 'אורוות שלמה', רחוב הגיא, הסטווים ההיקפיים, החצר הפנימית, החיל, הסורג, עזרת הנשים, עזרת ישראל, עזרת כוהנים, חמש-עשרה המעלות, הדוכן, לשכות האוצר, המזבח החיצון, המקדש, האולם, מגדלי המדרגות, ההיכל, השולחן, מזבח הקטורת, המנורה, הפרוכת ועוד.

וינוגרד, יליד בנימינה, עבר להתגורר בשומרון יום אחרי חתונתו. שנים רבות עסק בפיתוח לומדות, במרכז לטכנולוגיה חינוכית. הוא קידם מדיות חינוכיות, מתוך הבנה שזו הדרך הנכונה להמחשה ולפיתוח רצון ללמוד. "לילדים וגם למבוגרים", הוא מדגיש, "זו הדרך שממחישה יותר מכול את החומר הנלמד".

לאחר פרישתו מעבודתו, החל לעסוק בהדמיות ממוחשבות בתלת-ממד של אתרים ארכאולוגיים יהודיים. "היה ברור שבית המקדש הוא האתר הראשון שלנו", אומר וינוגרד. "ראיתי יום אחד כתבה על הד"ר פלג, שעשה מחקר בתחום, ופניתי אליו. התחברנו, והמיזם יצא לדרך. בהמשך עשיתי עוד פרויקטים הקשורים לבית המקדש".

השחזור הממוחשב ארך כחצי שנה. "העבודה הטכנית קלה יחסית", הוא מצטנע, "החלק היותר מורכב הוא לחקור את החוקרים... בשחזור צריך להציג אורך, גובה, רוחב, אבנים, רצפה, כל הפרטים הטכניים, הדורשים את הנתונים המלאים".

הוא מקבל תגובות חמות מהורים ומורים, הממליצים על ה'סיור', בפרט בשלושת השבועות שבהם עוסקים בהלכות בית הבחירה. "אני חושב שבכל דור ובייחוד בדורנו חשוב לכולם לחקור ולהבין את מבנה המקדש", הוא מסיים.

נאמר (דברים טז,ג): "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", וחז"ל קבעו להזכיר את יציאת מצרים באמירת פרשת ציצית בקריאת שמע ובברכה שאחריה. לפי אדמו"ר הזקן החובה היא גם בערב.

בפוסקים הובא מכתבי האריז"ל שטוב לכוון כמה מהזכירות באמירת קריאת שמע וברכותיה: ב"ובנו בחרת" – לזכור את מתן תורה ומעמד הר סיני; "לשמך הגדול" – מעשה עמלק, "שאין שם ה' שלם עד שיימחה זרעו של עמלק"; "להודות לך" – שהפה נברא רק להודות לה' ולא לדבר לשון הרע, וזו זכירת מעשה מרים (ויש שהוסיפו: "ולייחדך ולאהבה את שמך" – מעשה העגל, שבו עברו על ייחוד ה' ולא היו שרויים באהבה עמו); "וזכרתם את כל מצוות ה'" – זו שבת, השקולה כנגד כל המצוות.

בסידור אדמו"ר הזקן ובסידורים רבים הובאו 'שש הזכירות' כדי לאומרן אחרי תפילת שחרית. למנהג חב"ד אומרים אותן בכל יום, גם בשבת, ביום טוב, בראש השנה וביום הכיפורים.

הספרדים נוהגים, על-פי החיד"א, לומר עוד ארבע זכירות: ירידת המן, עצת בלק ובלעם שהפכהּ ה' לטובה, זכירת ה' "הנותן לך כוח לעשות חיל", וזכירת חורבן ירושלים. בסך הכול עשר זכירות.