" 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ' (תְּהִלִּים ח). הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים. וְזֶהוּ: וַתְּחַסְּרֵהוּ - בְּוַדַּאי - מְעַט מֵאֱלקִים, הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים... אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת... בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה. לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ, מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה? מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה... 'וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ', הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א', תורה פט)

הפסוק (תהלים ח, ו): "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים" – מניח את האדם במקום גבוה מאוד, כמעט הכי גבוה, כמו האלוקים, רק "מְעַט" פחות. וזה כבודו והדרו של האדם.

את רבי נחמן מעניין דווקא ה"מְעַט" הזה, והוא שואל מדוע האדם חסר? ובנוסף, אדם המודע לעצמו ולפועלו במבט כנה ואמיתי רואה ויודע: "כל-כך הרבה חסרונות יש לי! לא "כבוד" ולא "הדר" מגיעים לי!".

רבי נחמן עונה על כל השאלות הללו בהטיית משקל קטנה בפסוק. את המילה "מְעַט" שברמת הפשט מחוברת למילה שלפניה "ותחסרהו" (וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט - מֵאֱלקִים) הוא מקשר אל המילה שלאחריה "מאלוקים" (וַתְּחַסְּרֵהוּ - מְעַט מֵאֱלקִים) ומשנה "מעט" את המסר.

רבי נחמן אומר לנו, שגם החסרונות הרבים שיש לך, כפי שהנך חווה בחייך, אמנם רבים מהם נובעים ממך ובגללך, אבל זכור שבוודאי "מְעַט" מהם מאלוקים. לא הכול הוא באשמתך ולא כל האחריות רובצת עליך. אמנם מצד אחד וודאי שיש לך אחריות על מעשיך וחסרונותיך, אבל מצד שני ישנו אותו ה"מְעַט" שהוא מ"אלוקים", שכך הקב"ה ברא אותך עם חסרונות שכאלו.

רבי נחמן מלמד אותנו שהחסרונות מכוונות את האדם אל השורש. ההכרה ששורש זה "מאלוקים" נותנת כוח לקבל את מה שכל כך קשה לקבל – את החיסרון. ההדרכה של רבי נחמן היא לחפש את ה"מְעַט מֵאֱלקִים" שיש בנו, להתבונן בחיסרון ולתקן אותו. יש כאן הזמנה להקשיב לפנייה של הקב"ה אל האדם דרך נקודת החיסרון, שבה מתאפשר מפגש בין האלוקי לאנושי. כך האדם יכול לצאת מתוך עצבות וייאוש שעלול לתופסו מעצמת הפער בין הרצוי למצוי, כי הוא מבין שעצם קיומו של פער וחסרון זה מעיד על אמון גדול מצידו של הקב"ה באדם - שסיבת היותו ובריאתו של החיסרון הוא ניסיון לאדם בכדי שיתגבר עליו ויתקן אותו.

האמון הזה הוא כבוד גדול לאדם – "מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה... וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ".

הרב דן האוזר, מתוך האתר "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - www.etzion.org.il