ברכת בלעם לרעה..

נכתב על ידי יניב, 29/6/2017

"וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר" (במדבר כג,ה). '"וישם דבר בפי בלעם" ר"א אומר: מלאך. ר' יונתן: אמר חכה. א"ר יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות- (במדבר כד, ה) "מה טובו אהליך יעקב". לא תשרה שכינה עליהם- "ומשכנותיך ישראל". לא תהא מלכותן נמשכת- "כנחלים נטיו". לא יהא להם זיתים וכרמים- "כגנות עלי נהר". לא יהא ריחן נודף- "כאהלים נטע ה'". לא יהיו להם מלכים בעלי קומה- "כארזים עלי מים". לא יהיה להם מלך בן מלך- "יזל מים מדליו". לא תהא מלכותן שולטת באומות- "וזרעו במים רבים". לא תהא עזה מלכותן- "וירם מאגג מלכו". לא תהא אימת מלכותן- "ותנשא מלכותו". אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר (דברים כג, ו) "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך" קללה ולא קללות. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מאי דכתיב (משלי כז, ו) "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא"? טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכם בלעם הרשע. אחיה השילוני קילל את ישראל בקנה, שנאמר (מלכים א יד, טו) "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים" וגו', מה קנה זה עומד במקום מים, וגיזעו מחליף, ושרשיו מרובין, ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הוא הולך ובא עמהן. כיון שדוממו הרוחות, עמד קנה במקומו. אבל בלעם הרשע ברכן בארז, מה ארז זה אינו עומד במקום מים, ושרשיו מועטין, ואין גזעו מחליף, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו. כיון שנשבה בו רוח דרומית, מיד עוקרתו והופכתו על פניו. ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב ממנו ס"ת נביאים וכתובים' (סנהדרין קה,ב-קו,א). לא במקרה הגמ' מביאה את שלושת המאמרים האלו (ז"א לא רק בגלל שכולם נוגעים לבלעם), אלא שלושתם קשורים באותו עקרון. בלעם לא רצה לברך את ישראל, אלא ה' הוא ששם דברו בפיו, אבל בלעם רצה לקלל, ולכן בברכתו רואים מה רצה לקלל, אלא שה' מנעו. אבל כיון שרצה לקלל, אז מה שבירך אמנם פעל לברכה, אבל גם בסוף חזר לקללה, כרצונו של בלעם לקלל. לכן ברכתו של בלעם בעצם זה כיסוי לקללה, ולכן בסוף זה חזר לקללה, ואילו קללתו של אחיה בפנימיותה זה לטובה, לברכה. לכן אצל אחיה מגלה בברכתו טובה, ואילו אצל בלעם מתגלה בברכתו לרעה, שזה פנימיות דבריהם. בחיצוניות נראה שאחיה מקלל ובלעם מברך, אבל בפנימיות, במקור הדברים, אחיה בא לברך ובלעם לקלל. ממילא דברי רשב"נ בשם ר"י זה גילוי של דבריהם- ומזה הסבר לדברי בלעם, שכביכול זה ברכה בחיצוניות. אולם כיון שזה מקורו בקללה, לכן זה בסוף חזר לקללה, כמו שמביא ראב"כ, שבברכותיו היה רצון פנימי להרעה, כמו שמביא ר"י ששומעים מה שבליבו רצה לקלל. לכן כיון שיש כאן שני עניינים, פנימי וחיצוני, הרצון הפנימי מול הדיבור החיצוני, שפועלים בניגוד זה לזה, לכן שניהם חלים, גם זה וגם זה. זהו ההתחלה של מה כוונת "וישם", שלר"א זה מלאך, יש כאן דיבור לטובה על ישראל, וחלה ברכה לישראל. זהו כמלאך שמביא קדושה וטוב, וכן המלאך אינו בלעם, אלא הוא חיצוני לו, כך גם זו הברכה שאמר בפה, בצד החיצוני, ולא מליבו, ופנימיותו. ואילו לדעת ר"י זו חכה, שתופס את פיו של הדג, כך גם ה' תפס את פיו של בלעם שלא לקלל, אבל ליבו של בלעם עדיין רצה לרעה. ממילא שתי הדעות אלו שני העניינים שהיו בדברי בלעם. שתי דעות אלו מופיעות גם בבמדבר רבה (כ,יח): '"וישם ה' דבר בפי בלעם" - שעיקם פיו ופיקמו, כאדם הקובע מסמר בלוח. ר"א אומר: מלאך היה מדבר "ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר"', שאלו שתי הדעות, תפיסת פיו (כמסמר בלוח) שלא יצא קללה, אע"פ שמנסה (שרוצה בכך). ודיבור של המלאך. כל הברכות חזרו לקללה, חוץ מביה"כ וביהמ"ד, למה?- בפשטות זה משום מעלתם התמידית בקודש.  אולי אפשר עוד שכיון שבביה"כ וביהמ"ד אנו פועלים לקישור ישיר של העולם לה', לתקנו לטובה ולקדשו ע"י התורה והתפילה, אז תמיד נשאר הכוח של הגילוי לטובה שעשה הקב"ה. אולי זה גם קשור בלעם שאמר שרוצה למות כאבותינו: '..אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, דכתיב בהו (במדבר כג, י) "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו"' (ע"ז כה,א). כך שבלעם רצה להיות כאבות, והאבות למדו תורה בביהמ"ד: 'אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כד, א) "ואברהם זקן בא בימים". יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כז, א) "ויהי כי זקן יצחק". יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית מח, י) "ועיני ישראל כבדו מזוקן"' (יומא כח,ב). בנוסף הם גם תיקנו את התפילות: 'אברהם תקן תפלת שחרית, שנאמר (בראשית יט, כז) "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קו, ל) "ויעמד פינחס ויפלל". יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב, א) "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו". יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר (בראשית כח, יא) "ויפגע במקום וילן שם" ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר (ירמיהו ז, טז) "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי"' (ברכות בו,ב). לכן בשני אלו, תפילה ולימוד תורה, גם לב בלעם לא היה שלם ברצון לקלל לגמרי את ישראל, כי ראה בזה חשיבות וקשר גם לעצמו. לכן כיון שגם בפנימיותו לא לגמרי רצה לקללם בזה, אז בזה נחשב החיצוני כתוספת לקצת הפנימי, ויחד התבטל לגמרי הצד הרע של הקללה, ולא חלה. אולי גם, מובא בגמ': 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: למה נסמכו אהלים לנחלים, דכתיב (במדבר כד, ו) "כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע" וגו'? לומר לך: מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות' (ברכות טז,א) הרי שכוח ביהמ"ד (אהל [ואולי גם ביה"כ הוא כזה]) להפוך חובה לזכות, וממילא תמיד מעלה את דברי בלעם מחובה לזכות. או שלמדו מדברי בלעם שמרמז שהאהל, שזהו ביהמ"ד, מעלה מחובה לזכות, כך שבדברי עצמו רואים שידע והאמין שביהמ"ד משנה לזכות, ולכן אולי גם מה שרצה לקלל, בהקשר לביהמ"ד וביה"כ, גם הוא ראה בשינוי לטובה- לברכה, כשינוי גמור, ולכן בזה ביטל את רצונו הפנימי להרעה. אולי גם בלעם אמר: "תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו" (במדבר כג,י) '"תמת נפשי מות ישרים" – שבהם' (רש"י). הרי שרצונו היה לראות את עצמו כמו בנ"י בהקשר למיתתו וסוף ימיו. והנה מובא בגמ': 'אמרו ליה לר' יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה, ואמר: (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב, אבל בחוצה לארץ לא. כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא. אמר: היינו דאהני להו. כדאמר ר' יהושע בן לוי לבניה: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא, כי היכי דתורכו חיי. א"ר אחא ברבי חנינא: מאי קרא? (משלי ח, לד) "אשרי אדם שומע לי לשקד על דלתותי יום יום לשמור מזוזת פתחי" וכתיב בתריה "כי מוצאי מצא חיים"' (ברכות ח,א). ממילא ביהכ"נ וביהמ"ד משפיע לאריכות חיים, ולכן קשור לרצון בלעם להדמות בסוף חייו. גם פס' קודם במשלי (ח,לג) נאמר "שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו" ('"ואל תפרעו" - ואל תבטלו מוסרי'. רש"י). הרי שסמוך לו עניין של מוסר, של יושר (כמו ה"ישרים"), שמתחברים לזה ע"י קדושת ביה"כ וביהמ"ד. ממילא בלעם שרצה להיות דומה ל"ישרים" בקשר לסוף החיים, זה קשור לכוח ביה"כ וביהמ"ד, ולכן בזה לא היה בליבו-פנימיותו רצון גמור לקלל ולבטל את מציאותם. נראה שכמו בלעם, כך גם בדומה קצת היה עם אבימלך ושרה: "ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים" וגו' (בראשית כ,טז) שאבימלך נתן לה ממון, כדי לרצותה: '"ולשרה אמר" – אבימלך. לכבודה, כדי לפייסה. הנה עשיתי לך כבוד זה, נתתי ממון לאחיך שאמרת עליו אחי הוא, הנה הממון. והכבוד הזה לך כסות עינים. "לכל אשר אתך" - יכסו עיניהם שלא יקילוך. שאלו השיבותיך ריקנית, יש להם לומר לאחר שנתעלל בה החזירה. עכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסך יודעים יהיו שעל כרחי השיבותיך וע"י נס' (רש"י). ממילא נתינת הממון והכבוד היה כדי לפייסה, וזה נעשה כביטוי להוכיח שזה בעל כורחו. לכן, כיון שזה נעשה שלא מרצונו הגמור, אלא כבעל כורחו, אז בפנימיותו הוא לא רצה בזה, ולכן כעין רוצה להרעה, על שמוכרח בלית ברירה. לכן יצא מכאן רעה: 'ואמר רבי אלעזר אמר ר' חנינא: אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה (בראשית כ, טז) "הנה הוא לך כסות עינים", ונתקיים בזרעה (בראשית כז, א) "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו"' (מגילה טו,א). הרי שנעשה בזה כעין קללה, אע"פ שבדבריו אמר לטובה, כביכול בכדי לרצותה. בכ"ז מהצד הפנימי, בליבו לא רצה בזה, ומשום שהיה בעל כורחו רצה קצת לקללה, ולכן דבריו נהפכו לקללה, כמו שהתגלה אצל יצחק. אולי זהו: '...דאמר ר' יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר (מלכים ב ג, יד) "לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך". ר"א אמר: עיניו כהות, שנאמר (בראשית כז, א) "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות" משום דאסתכל בעשו הרשע. והא גרמא ליה?! והאמר ר' יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר (בראשית כ, טז) "הנה הוא לך כסות עינים" אל תקרי כסות אלא כסיית עינים?- הא והא גרמא ליה' (מגילה כח,א). ש"כסות" כעין "כסיית", שאמנם אמר כסות, אבל אנו שומעים בדבריו את המוחבא בדבריו 'כסיית'. לכן בדומה אסור להסתכל בדמות אדם רשע, אע"פ שלא מדבר ומנסה להשפיע עליך לרעה. עצם ההבטה בו זה קשר לרשע, יש כאן חיבור (שהראיה גורמת חיבור ברוחני) לפנימיותו הרעה. לכן בשל שיצחק ראה את עשו הרשע, ובזה התחבר לפנימיותו, זה העלה את דברי אבימלך, שבפנימיותם רצו מרשעותו להזיק, כמו שראו זאת ברמז בדבריו במה חשב להזיק ('כסיית') שרצה להזיק דווקא בזה בשל שכיסתה ממנו שאברהם בעלה (ולכן נזק בכסיית עיניים. ב"ק צג,א) [שזה גרם לו להוצאת הממון וקצת ביזהו, שנתן ממון להוכיח ששילחה בעל כורחו. לכן דווקא בנתינת הממון מקללה על שכיסתה ממנו שאברהם בעלה], ולכן שניהם גרמו לו להתעוור. נראה גם שקשור לסיבה נוספת: 'ועוד, על שהיה מביא ציד ומאכלו. וכתיב: (דברים יז) "כי השוחד יעוור פקחים"' (תנחומא "תולדות" סימן ח). הרי שקשור לשוחד, שזהו כמו שאבימלך נתן כעין שוחד לשרה, כדי לרצותה. וכן בטעם: '"ותכהין עיניו" למה כהו עיניו? לפי שהיה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא שיצחק יברך לעשו, אמר הקדוש ברוך הוא: יכהו עיניו ויבא יעקב ויטול את הברכות, ולא יהא יודע יצחק למי הוא מברך' (שם). שיש בזה צד חיובי, כמו שאבימלך בצד החיצוני אמר שזה לטובה מה שמביא לה. גם הקשר לאי הידיעה למי מברך, זה כעין דברי אבימלך, שאמר חיצונית דבר אחר, אבל גם כיוון בפנימיותו לרעה, ולכן כעין לא ברור מה רוצה, ברכה או הקללה (כעין לא יודע בקשר לברכה אם מברך אותה). נראה שלכן דרשו: 'הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, שנאמר (במדבר כד, ז) "יזל מים מדליו"' (נדרים פא,א) שכמו בדברי בלעם יש שני עניינים, כך גם בבני עניים במיוחד מהם תצא תורה, כיון שלא עושים עם רצון פנימי לכבוד, אלא מרצון שלם לדבקות בתורה (בשל שפלות רוחם בהיותם עניים). לכן דווקא בדברי בלעם שמפוצלים לשניים, גילתה זאת התורה, לומר שאצל בני העניים אין רצון מפוצל (לתורה ולכבוד), אלא רק לשם התורה.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה