בנוגע לקברי צדיקים אמרו חז"ל ש"צדיקים אינן מטמאים" (ראה מדרש משלי פ"ט, ב. תוד"ה מה ב"מ קיד, ב. רמב"ן ריש פרשתנו, ועוד). ויש לומר בביאור הטעם לזה:

טומאת מת באה בעת פירוד הנשמה מן הגוף ח"ו. שהרי טומאה היא לכלוך ופגם רוחני הקשור למידת הדביקות להקב"ה שנקרא חי (אדר"נ ספל"ד). ולכן, כאשר הנשמה - שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש" (תניא רפ"ב) - מסתלקת מן הגוף, ולא נשאר בגוף דביקות להקב"ה הרי הגוף, שהוא מצד עצמו עפר מן האדמה, טמא בטומאה חמורה, והאדם הנוגע בזה טמא בטומאת מת.

אמנם, חיי הצדיק שונים הם. כי, "חיי הצדיק אינם חיים בשרים כי אם חיים רוחניים שהם אמונה יראה ואהבה" (אגה"ק סי' כז), והיינו, שגם חיי הגוף של הצדיק אינם באים מדברים גשמיים ובשריים כאכילה ושתי' וכיו"ב, כי אם מדברים רוחניים הקשורים עם הנשמה האלקית. ונמצא, שגדלה מעלת הצדיק, לא רק בעבודת נשמתו, אלא גם גופו של הצדיק קדוש, כי אינו נחשב כדבר נפרד מן הנשמה, אלא הגוף והנשמה – דבר אחד הם.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ח עמ' 233 ואילך)