בנוגע לעונש קרח ועדתו מצינו שהיו שני סוגי עונשים, ובלשון חז"ל "שרופים" ו"בלועים" (סנהדרין קי, א. ועוד). אלו שהקריבו קטורת הרי "אש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת". ודתן ואבירם וכו' נענשו בזה ש"ותפתח הארץ את פי' ותבלע אותם ואת בתיהם גו'".

מבואר בספרים (ראה לקו"ש חי"ח עמ' 189 וש"נ) תוכן הפנימי של חטאם של מקריבי הקטורת, שבהיותם ראשי סנהדראות (רש"י ריש פרשתנו), בוודאי הי' בזה ענין גדול, והוא, כי ידעו גודל ענין הקרבת הקטורת, ולכן הגם שידעו שיסכנו נפשם ויכולים למות בעת הקטרה זו, מ"מ מצד גודל אהבתם להשי"ת היו מוכנים למסור נפשם, עד כדי כלות הנפש ממש. וע"ד דברי האור החיים הק' (ר"פ אחרי) אודות נדב ואביהוא, שזה שמתו בעת הקטרת הקטורת הי' מצד זה שכלתה נפשם מהם מצד גודל אהבתם להשי"ת.

ונמצא, שהם רצו להתעלות בדביקות להשי"ת גם אם תכלה נפשם מהם. וזהו שענשם הי' שנשרפו, ע"ד מה שגם נדב ואביהוא מתו מזה ש"ותצא אש מלפני ה'", שהרי טבע האש הוא לעלות מלמטה למעלה, שהוא "מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי" (תניא פי"ט).

משא"כ דתן ואבירם וכו' הרי טעותם היתה אחרת, כמבואר בספרים (ראה לקו"ש ח"ד עמ' 1048 ואילך, וש"נ), שהם טענו שהעיקר הוא המעשה בפועל, ולכן "כל העדה כולם קדושים" ואין חילוק בין משה ל"כל העדה" כי במעשה המצוות כולם שווים. ונמצא שטעותם היתה הפוכה, לא שרצו לעלות בדביקות לקונם, שבזה וודאי יש חילוק בין איש לאיש בנוגע לאיכות וכמות ההתלהבות והדביקות לקונו, אלא שחישבו שהעיקר הוא המעשה הגשמי, שבזה כולם שווים.

(ע"פ שיחות קודש תשל"ד ח"ב עמ' 134 ואילך)