ליקוטי אור - בפרשה – שלח לך- "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים"

נכתב על ידי עצה בפרשה, 15/6/2017

 בס"ד                                                      ערש"ק                                                           כ"ב  בסיוון  ה'תשע"ז

                 

                             ליקוטי אור - בפרשה – שלח לך

 

  " שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו

   תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם   "(יג, ב)

 

בטרם כניסתם של ישראל לארץ הקודש הם מבקשים ממשה רבינו ע"ה לשלוח אנשים לפניהם, וזאת בשביל לבדוק

הכיצד ומהיכן יהיה יותר קל לכבוש אותה. אך לולא שרצו רק זאת דיינו, שהרי בכל מלחמה או מבצע צבאי כזה או

אחר יש חשיבות רבה לאיסוף נתוני מודיעין על האויב כדי להכניעו בנקל. אלא שצריך לומר כי שורש הבעיה הייתה

שהם גם רצו לבדוק את טיב הארץ, היינו האם ארץ הקודש - ארץ ישראל טובה או לא? ולכן נראה שכבר מכאן נכנס

בהם הספק בלבם באמונת דברי ה' יתברך, והוא הגורם לכל חטאם שהאמינו לדברי המרגלים שהטיחו כלפי מעלה,

כמו שנאמר (שם, לא)"לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", היינו חזק מה', חלילה וחס.

 

שהרי באמת, האם יש בכלל הווה אמינא (האם אפשר לומר) שהקדוש ברוך הוא אשר הוציא אותם ממצרים ועד הנה,

ודאג להם בכל מכל כל, יכניסם לארץ שהיא לא טובה?! חס ושלום!. וזה שפירש רשי ז"ל: 'חייהם (לשון שבועה) שאני

נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה', כי רצון השם יתברך שעמו וצאן מרעיתו יאמינו בו בא

מונה פשוטה ותמימה בלי שום ספקות בהנהגתו, דהיינו שה' יתברך ויתעלה שמו רוצה להשפיע על בני ישראל רק

טוב, ובעיקר טוב נצחי, כי הם הבנים הנבחרים והחביבים של מלך מלכי המלכים. 

 

ואם כן, יש להתבונן מהו הגורם שהכניס בעם ספק באמונה כנ"ל. ובעזר ה' אפשר לומר אולי הסבר לעניין. והביאור

הוא כאשר נכנסת באדם תאווה חזקה בלבו, ובפרט מג' התאוות הקשות שהם: אכילה, משגל, ממון (ועיין בזה בפרשת

תולדות), והוא אף נותן לה תוקף וחיזוק להתפשט בגופו, אזי ודאי גדל הסיכוי שיפרוש מדרכי ה' הטוב, רחמנא ליצלן,

וממילא גם לא יראה את הטוב שה' עושה אתו, אלא תמיד יבכה ויתלונן שלא טוב לו.

 

ולעניות דעתי, נראה שזה מה שקרה לעם. כי הנה כתוב (במדבר יא, י)"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו" וגו'

ופירש רש"י: משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי, ורבותינו אמרו "למשפחותיו" על עסקי

משפחות על עריות הנאסרות להם (עיין ספרי), כי בתחילה לפני שצווה על עריות היו מותרים לבוא בין השבטים, אך

לאחר מכן כל שבט היה בפני עצמו, ולא הותר לקחת נשים משבט אחר. וזה בחינת תאוות המשגל שאין רע ממנה,

כידוע. וצא וראה עד כמה מדויקים הם דברות קודשו  של "אור החיים" הקדוש בפירושו על הפסוק הנ"ל, וזה לשונו:

לצד שכל עושה רשעה לצד תגבורת הפיתוי ועריבות האיסור יש לדון בו צד האונס, אבל אלו שמבקשים לשוב (לתא

וותם) הרי הם כמגרים בהם יצר הרע - ואין גדר רע גדול בזה, עכ"ל. ה' יעזרנו ויצילנו מכל דבר רע.

 

וכן, תאוות הממון אשר מכלה כל חלקה טובה ומרחיקה את לבו של האדם מדבר מצווה, כפי שכתב "הכלי יקר" אשר

רוח אחרת עמו בפירושו על הפסוק הנ"ל, דהיינו שזה הבכי לא היה אלא ודאי על עסקי משפחותיו וכו', ועיין שם כי

משם בארה, כמובא בפסוק (במדבר כו, סד)"וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ" וגו', ומסקנת דבריו וזה לשונו: ומזה הטעם היו האנ

שים שונאים את הארץ, לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך ממקום הפטור (מצרים)

למקום החיוב (ישראל) כי שם הם מתחייבים על תרומות ומעשרות (אבל הנשים של אותו דור צדקניות היו, והיו אוהבים הצד

קה, ולכן לא היו בגזירת המרגלים), עכ"ל.

 

וכן, תאוות האכילה שהתאווה העם לבשר, שהרי לא הסתפקו במן שהיה להם כלחם אבירים, אלא היו כמתאוננים. וזה

שכתוב (במדבר יא, י"ח)"הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה'" ופירש רש"י: 'הזמינו עצמם לפורענות'.

היינו מכיוון שנכנסה בלבם תאוות האכילה, ואכלו בשר לשובע במשך חודש ימים, וכאשר הבשר היה עודנו בין שיניהם,

זה היה גם בזמן שהמרגלים הלכו לתור את הארץ כנ"ל. לפיכך, נכנס בהם הספק, וכתוצאה מכך באו לבכי ולתרעומת

על הנהגת ה' יתברך. וזה בחינת (דברים לב, טו)"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", וכמו שדרשו חז"ל (יל"ש פ' עקב, רמז תתסה)'ואכלת

ושבעת' וגו', 'השמרו לכם פן יפתה' וגו', אמר להם: היזהרו שמא תמרדו במקום, שאין אדם מורד במקום אלא מתוך

שביעה, שנאמר: פן תאכל ושבעת, ובקרך וצאנך ירביון. מהו אומר אחריו? ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך. ה' יצילנו!

 

ומעתה, יהיה אפשר להבין אולי, בסייעתא דשמיא, איך נכנס ספק בלבם של העם בהנהגת החסד והרחמים של השם

להכניסם לארץ הטובה והמובטחת. כי בהיכנס הגשם לגוף יתר על המידה, בבחינת (משלי יג, כה) "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר",

שהרי תמיד ירצו למלא תאוותם ולכן תחסר, אזי תיפלט הרוחניות, היינו הדבקות בהשם יתברך, וממילא תיחלש הא

מונה, ולא יראו עד כמה טוב ה'. וזה מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ד, כ"א)"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם

מן העולם", ויש להבין הפירוש מוציאים את האדם מן העולם? רצה לומר אולי, שאדם שאחוז באחת מהמידות האלו,

בסופו של דבר היא תשתלט עליו ותתפשט בגופו עד לחוסר שליטה ואיבוד הדעת, רחמנא ליצלן, עד שלא רק שיאבד

את חלקו בעולם הזה אלא גם בבא.

 

והנה, לצערנו הרב, פרשת ריגול זו גרמה לנו בכיה לדורות. כי כאשר חזרו המרגלים לאחר ארבעים יום לתור את

הארץ, היינו בט' באב, מסרו למשה ולעם את הפרטים. אומנם בתחילה מסרו עדות אמת, אך לאחר מכן דברו לשון

הרע ולבסוף גם הטיחו כלפי מעלה כנ"ל, כמו שדרשו חז"ל (מדב"ר טז, יד): כך דרכן של מספרי לשון הרע, פותחין בטו

בה ומשלימין ברעה. ולא רק זאת, אף הוציאו דיבת הארץ, שנאמר (במדבר יג, לב)"אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ", כי באותו זמן

שבאו לתור את הארץ הקדוש ברוך הוא עשה להם ניסים כדי שלא יבחינו בהם, היינו הביא מגפה שפגעה בצדיקים

ולכן כולם היו מתעסקין בקבורתם, כי זה היה מנהגם בארץ לשמור את גופות המתים בארון, ורק כאשר מת צדיק

גדול היו קוברים את כולם (ובאותו העת מת איוב וכולם היו עסוקים בקבורתו). אך המרגלים לא בחרו לראות את השגחת ה'

בדבר, וזה שדרשו חז"ל (מדב"ר טז, יג)בניסים שהיה עושה להם הקדוש ברוך הוא - בו הוציאו דיבה!, וזה שפירש רש"י

ז"ל טעם סמיכות פרשת מרים למרגלים: לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה, ורשעים הללו, ראו ולא לקחו

מוסר!.

 

ובאמת קשה הדבר איך המרגלים חטאו, שהרי הכתוב מעיד עליהם שהיו אנשים חשובים ונשיאים בעלי מעמד. אלא

שהמרגלים לא בחרו להיות שלוחי מצווה אלא שלוחי רשות. היינו לא כדוגמת כלב ופנחס שנשלחו לרגל על ידי יהושע

לפני כיבוש הארץ, שכן מסרו את נפשם למען ישראל, ולא שמו לב לכבודם ומעמדם אלא רצון ה' וטובת העם שמו לנגד

עיניהם, ולכן גם הצליחו במשימתם, כי היו בגדר: 'שלוחי מצווה אינם ניזוקים' (פסחים ח:(. מה שאין כן המרגלים שבפר

שתנו שהיו שלוחי רשות, היינו מלשון שרירות, שהרי הלכו אחרי שרירות לבם, ורצו לאחוז בכיסא הכבוד של עצמם,

כמבואר בזוהר הקדוש, שחששו שמא יאבדו מעמדם וממילא כבודם, כאשר ייכנסו לארץ ישראל, שהרי לא בטוח שהיו

נשארים נשיאי העדה.

 

וזה שכתוב ברישא הפרשה דייקא 'וְיָתֻרוּ' ולא וירגלו, כמו שכתוב במקומות אחרים, רצה לרמוז אולי שבחטאם כנ"ל

פגעו בכבוד הארץ שהיא מלכות ה', כידוע. כי המילה ו'יתרו'(=620) שללא ו' החיבור עם האותיות עולה כמניין 'כתר'

(=620), וזה בשביל לרמוז לכך שפגעו בכתר שהוא בחינת כבוד המלך, בבחינת (תהילים קמה)"כבוד מלכותך" וגו'.

וזה כבוד המלכות של מלך מלכי המלכים היא בחינת ארץ ישראל, כמו שנאמר (ישעיהו ו, ג)"מלא כל הארץ כבודו".

ומפאת שלא זכרו שהם צריכים למעט בכבודם ולהרבות בכבוד המקום, שהוא בעיקר גילוי כבוד מלכותו בארץ ישר

אל כנ"ל, דרשו חז"ל (סנהדרין קח): שאין למרגלים חלק לעולם הבא, כי חשבו בדעתם היפך דעת התורה, מה שהביא

אותם בסופו של דבר עד כדי מינות וכפירה כנ"ל. לפיכך, אשרי האיש הבורח מן הכבוד תמיד, ורק על ידי כך סוף

הכבוד לבוא. וגם אם מגיע לו הכבוד הראוי לו בדרך האמת והישר, אסור שיחזיק טובה לעצמו חלילה, אלא אך ורק

לבוראו יתברך, כי הוא מלך הכבוד.

 

ולא בכדי פרשתנו מסיימת במצוות ציצית, כמו שנאמר (במדבר טו, לח-לט)"וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת... וּרְאִי

תֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה'... ולא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" וגו', ופירש רש"י ז"ל: 'ולא תתורו אחרי

לבבכם'. כמו "מתור הארץ" (במדבר יג, כה)הלב והעינים הם מרגלים לגוף, מסרסרים לו את העבירות, העין רואה,

והלב חומד, והגוף עושה את העבירות (ועיין בהסבר של קדימות הלב לעיניים בפרשת כי תצא). כי כאשר אדם נמשך אחר

שרירות תאוות לבו, כמעשה המרגלים כמו שכתבנו למעלה, יכול לבוא בנקל לעשות עברות חס ושלום. ולכן דרשו

רז"ל (מנחות מג, מדב"ר יז, ה): שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכיסא הכבוד, 'וראיתם אותו' אותו ולא

אותה, שאם עשית כן, כאלו כיסא כבוד אתה רואה שהוא דומה לתכלת וכו', שהמראה מביא לידי זיכרון, זיכרון מביא

לידי מעשה. ולפיכך, על ידי ראיית הציצית אדם זוכר את כבוד מלכותו ומרחיק עצמו מלעשות עברות, ובא לעשות

מצוות, בבחינת (תהילים לד, ט"ו)"סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב"

 

והטעם לזה הוא ששקולה מצות ציצית כנגד כל מצוות שבתורה (נדרים כה:), כי 'צִיצִית'(=620 כי על פי הזוה"ק חיריק=10)

עולה בגימטרייה כמניין 'כתר'(=620), היינו תרי"ג(=613) מצוות דאורייתא וז' מצוות מדרבנן, ביחד הם כמניין כתר

שהוא בחינת כבוד המלך, בחינת כתר מלכות כנ"ל. ולכן המצווה הראשונה מדאורייתא לכולי עלמא היא מצוות ציצית,

כי על ידי ראיית הציצית זוכרים את כבוד מלכותו, וזה הזיכרון מביא לעשיית 'כתר' המצוות כנ"ל, וכמו שמובא בשולחן

ערוך (או"ח סימן ח, ח)יכווין בהתעטפו - כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותם. וזאת בשביל שכבר בתחילת היום נזכור את

כבוד מלכותו של הקדוש ברוך הוא שהם בחינת כתר מצוות כנ"ל, כי על ידי ראיית הציצית זוכר שצריך לשומרם, ועל

ידי זאת להגדיל כבוד מלכותו בעולם.

 

ומכיוון שהעם קיבל לשון הרע, היינו האמין לשקר המרגלים על דיבת הארץ הוא נענש קשות, שנאמר (במדבר יד, א):

"וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא", ודרשו חז"ל (תנחומא יא): שאילו לא שמעו למרגלים, לא

היו לוקין עמהם, אלא שהשלימו אחריהן, שנאמר: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם" (דברים א, כ"ז). דהיינו התלוננו ובכו על הנהגת

ה' יתברך, כמובא במדרש (מד"ר פט"ז, כ, מנחות מג)על כך שבכו בליל ט' באב, אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם בכי

תם בכייה של חינם לפניי, אני אקבע לכם בכייה לדורות!ובידוע, ששורש כל הצרות שבאו לעם ישראל בתאריך

הזה הוא מחטא המרגלים, והעיקרים הם חורבן בית ראשון ושני. וכל זאת בגלל שנכנס בעם הספק בהנהגת השם

יתברך אותם, ועל ידי זה לא הצליחו לראות את חסדיו ורחמיו של הקדוש ברוך הוא. וזה בחינת דברי חז"ל (אבות

פ"ד, ב): "וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה", דהיינו שמכיוון שהיו עדיין אחוזים בג' התאוות, כמו שכתבנו למעלה, אזי ממילא

נחלשו גם באמונה, ולכן באו לידי עברה נוספת כאמור, והוסיפו בכייה על בכייה ונכנסו לייאוש ועצבות, רחמנא ליצלן.

 

ותדע, שזה הספק הוא בחינת עמלק, כי 'עמלק'(=240) בגימטרייה 'ספק'(=240), והוא בחינת יצר הרע שכל תפקידו

לערער את האמונה השלמה בהנהגה הטובה של חסד ורחמים של ה' יתברך כנ"ל. והעניין הוא שכאשר נכנס הספק,

בחינת עמלק כנ"ל, באדם מתחילים הקושיות, והשאלות, ולבסוף גם הדמיונות, כמו למשל, מה יהיה? למה זה כך?

איך יהיה אם וכאשר? אך העיקר שלא נזכור בלבנו ונראה לנגד עיננו את ה' יתברך, חס ושלום, חלילה וחס.

 

ולפי הנאמר לעיל, אפשר אולי לתת טעם למה צריך להפריד את חוטי הציצית זה מזה (או"ח ח, ז:), כלומר שלא יהיו

קשורים וכל חוט יהיה בפני עצמו, כי 'קשר' אותיות 'שקר', היינו כדי לרמוז לנו "שמדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז).

ולכן כל חוטי הציצית שבארבע כנפות הטלית עולים כמניין ל"ב(=32), דהיינו שהן רמז ובחינה של לב האדם, שצריך

להיות מופרד מכל התאוות הנ"ל שהם מצד השקר, כנודע. ועל פי זה אפשר אולי גם להבין מה שכתב האר"י (כמובא

שם)"ציצת" (בכתיב חסר) ראשי תיבות: צדיק יפריד ציציותיו תמיד, ולכאורה קשה, שהרי על ידי פעולה פשוטה של

הפרדת חוטי הציצית תמיד האיש נקרא צדיק. אלא על פי דברינו מובן הדבר, כי הפרדת חוטי הציצית היא בבחינת

(תהלים צב, י)"יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן", היינו רצה לרמוז שצריך להיפרד מכל תאוות העולם הזה כמבואר לעיל, שהם

בחינת שקר, בחינת עמלק, בחינת ספק כנ"ל, שהם הם שמרחקים את האדם מה' יתברך ומחלישים את אמונתו

במי שאמר והיה העולם. ועל ידי זה יזכה שלבו יאמין באמונה שלמה בהנהגת ה' יתברך את עולמו בחסד וברחמים

גמורים. מה עוד שמזה גם מרוויח רווח גדול, והוא שמונע עצמו לבוא לידי ייאוש ועצבות כנ"ל. ואם נגדיל לעשות,

היינו נודה לה' יתברך בלי הפסקה על כל החסדים האין סופיים שהוא עושה עמנו בכל רגע ורגע, אלו שאנו רואים

ואלו שאנו לא רואים, אזי ודאי שננגן בלבנו מזמור לתודה תמיד, ובכך נקרב את קץ הגאולה, אכי"ר.

 

                        פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

 

עִקַּר הַנִּאוּף תָּלוּי בָּעֵינַים. וְעַל־יְדֵי שֶׁנִּזְהָרִין בְּמִצְוַת צִיצִית שֶׁהוּא בְּחִינַת עֵינַיִם, עַל־יְדֵי זֶה מַמְשִׁיכִין תִּקּוּן וּשְׁמִירָה לָזֶה

(סימן עיניים, אות ב). הַשֶּׁקֶר מַזִּיק לָעֵינַיִם בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת (שם, אות ג).

 

צִיצִית - שְׁמִירָה לְנִאוּף, וְעַל־יְדֵי זֶה נִצּוֹלִין מֵעֵצוֹת הַנָּחָשׁ, שֶׁהֵם דִּבְרֵי עֵצוֹת רָעוֹת שֶׁל הָרְחוֹקִים מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁהֵם

מוֹנְעִים הַרְבֵּה מִלְּהִתְקָרֵב אֶל הָאֱמֶת. וְזוֹכִין לְקַבֵּל עֵצוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם שֶׁהֵם בְּחִינַת תִּקּוּן הַבְּרִית, ועַל־יְדֵי

זֶה זוֹכִין לֶאֱמֶת, וֶאֱמוּנָה, וּתְפִלָּה, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְנִסִּים, וְעַל יְדֵי זֶה תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה מְהֵרָה, וְיִזְכֶּה לְפַרְנָסָה וּלְהָבִין

הֵיטֵב בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּלְמַד. עַל־כֵּן צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד בְּמִצְוַת צִיצִית וּלְכַוֵּן בִּשְׁעַת עֲטִיפַת הַצִּיצִית הַקְּדוֹשִׁים וּבִרְכָתָן,

שֶׁיִּזְכֶּה לְכָל זֶה עַל־יְדֵי הַמִּצְוָה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת (סימן ציצית, אות א).

 

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"לנלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"הנלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(ילוז)שקד בן רחל ז"לנלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה     

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה