בשיח הציבורי שמתנהל לציון חמישים שנה למלחמת ששת הימים נשמע קול שמביע אכזבה על שניצחנו. אוי ואבוי, ניצחנו. בניגוד לאינסטינקט הבריא של כל עם, השמח בניצחונו, יש מי שהניצחון מעמיד אותם בעמדה לא נוחה. אנחנו, היהודים, מנצחים?! זה ממש לא יפה.

במובן מסוים יש כאן תופעה מעציבה יותר מבכי העם בעקבות המרגלים. שם היה בכי של חשש וחוסר אמונה. המרגלים הצליחו להטיל מורך בעם, ובני ישראל פקפקו ביכולתם לנצח את עמי כנען. אפשר להבין ללבם של בני-אדם שמתמלאים פחד ואינם מצליחים להפיק מקרבם גדלות רוח ודבקות באמונה. אבל בכי אחרי ניצחון? זה כבר חידוש שלא היה כמותו לאורך כל ההיסטוריה.

לפנינו תופעה פסיכולוגית שנקראת נפש גלותית. יש גלות הנובעת מתנאים חיצוניים. אדם שהוגלה מביתו ונתון לשליטתם של זרים נאלץ לעתים להרכין ראש, להיכנע לאדוניו ולהחניף להם; אבל כשהוא מוסיף לרעוד כעלה נידף גם אחרי שאיש אינו רודה בו – המשמעות היא שהגלותיות נהפכה להיות תכונה נפשית אצלו.

רבי יעקב-שמשון משיפיטובקה היה אחד מגדולי החסידות בדור השלישי (לפני יותר ממאתיים שנה). כבר אז הוא זיהה את התופעה הזאת. "קל יותר להוציא את היהודים מתוך הגלות מלהוציא את הגלות מתוך היהודים", אמר.

הגלותיות הזאת היא מקור כל הצרות. כאשר המרגלים תיארו את עוצמתם של גיבורי כנען אמרו: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם". זה בעצם כל הסיפור: כשאתה חש עצמך כחגב, מתייחסים אליך כאל חגב. כשאנחנו מתנצלים על הניצחון, ברור שהעולם ממהר לגנות אותנו.

אכן, העם היהודי הוא עם הספר, עם הרוח. איננו מקדשים כוח ואיננו מתהדרים בשחצנות. אבל על אינטרסים חיוניים צריך לעמוד בלי להתבייש ובלי להתנצל. על ארץ ישראל צריך להיאבק מתוך נחישות שזו ארצנו ונחלתנו. לא כבשנו 'שטחים', אלא חזרנו לביתנו, לחבלי התנ"ך, למקומות שאליהם ערגנו במשך אלפיים שנות נדודים.

הפרספקטיבה של חמישים שנה ממחישה את עוצמת הנס ומבהירה עד כמה זו הייתה יד אלוקית שהובילה אותנו לניצחון המופלא. הוסרה מעלינו טבעת החנק שאיימה על ביטחוננו בגבולות שאבא אבן כינה 'גבולות אושוויץ', וגם ניתנה לנו היכולת להתרפק על הכותל המערבי, על קברי האבות בחברון, על קבר רחל ועל קבר יוסף. על הנס הזה צריך להודות לבורא העולם בכל יום ויום.

אין ספק שניכרת התפכחות גדולה בעם. אותם קולות גלותיים נהפכים יותר ויותר לשוליים. זה התיקון לחטא המרגלים "וימאסו בארץ חמדה" – אנחנו צריכים לחזק את האהבה לארץ חמדה, להבליט את זכותנו עליה מכוח ההבטחה האלוקית, להיאחז בה ולבנותה. יש בנו אמונה איתנה כי "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ", בכוחו של בורא העולם ומנהיגו, המוביל את עם ישראל אל הגאולה האמיתית והשלמה.

אלפי תלמידי ישיבות חב"ד ברחבי הארץ יתכנסו השבת בכפר חב"ד ל'שבת הכנה' לקראת יום ההילולא ג' בתמוז, ביזמת ועד התמימים העולמי . במהלך השבת יסעדו התלמידים את סעודות היום בצוותא, יאזינו לשיעורים מרתקים ויתוועדו עם רבני הישיבות.

בימים ראשון-שלישי, ח'-י' בתמוז, יתקיים אי"ה במלון לאונרדו בירושלים הכינוס השנתי של השלוחות ברחבי הארץ, שנערך על-ידי צעירי אגודת חב"ד. הכינוס יעמוד בסימן מלאות תשעים שנה לגאולתו של הרבי הריי"צ בי"ב בתמוז תרפ"ז ממאסרו ברוסיה הקומוניסטית. בכינוס ידונו הנשים בסוגיות הקשורות לפעילותן הייחודית.

הגמרא במסכת תענית מספרת על ויכוח שנערך בכ"ה בסיוון (ובמסכת סנהדרין נאמר שזה היה בכ"ה בניסן): "כשבאו בני ישמעאל לעורר על ישראל על הבכורה, ובאו עמהם שתי משפחות רעות, כנענים ומצרים, אמרו, מי ילך וידון עמהם, אמר להם גביהא בן-פסיסא... אני אלך ואדון עמהם".

הישמעאלים טענו שגם הם בני אברהם, ולכן מן הראוי שגם הם יקבלו חלק בארץ ישראל. השיב להם גביהא בן-פסיסא: "כתוב בתורה 'ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות', וכתוב בתורה 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק'". מסיימת הגמרא: "ברחו להם".

אחר-כך הגמרא מוסיפה ומספרת שהכנענים באו ותבעו את ארץ ישראל, בהיותם העם הכנעני המקורי. השיבם גביהא שההלכה היא כי כל רכושו של עבד שייך לאדונו, ונח קבע שכנען יהיה עבד לאחיו באמרו: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו".

אמר אלכסנדורוס המלך לנציגי הכנענים: "תשובה ניצחת השיב אתכם. אם אתם מחזירין תשובה הרי מוטב, ואם לאו הרי אתם לו לעבדים". והגמרא מסיימת: "מיד הניחו בתיהם כשהיו מלאים, שדותיהם כשהן זרועות, כרמיהם כשהן נטועות, הלכו וברחו להם".

מהסיפור הזה יש ללמוד הוראה גם לזמן הזה. ראשית, אותן טענות שטענו אז אומות העולם נשמעות גם בימינו, והתשובה האמיתית היא זו שהשיב גביהא בן-פסיסא, שזכותנו על הארץ נובעת מהקב"ה. כאשר אין חוששים להשמיע את האמת הפשוטה, שהארץ שייכת לנו מפני שהקב"ה נְתָנָה לנו, הרי שהיא מתקבלת גם אצל אומות העולם.

אך יש בדברים גם הוראה בעבודת ה' הרוחנית: טענותיהם של הגויים מיוצגות על-ידי "הגוי אשר בקרבך", היצר הרע, הטוען אף הוא לבעלות על סדר יומו של יהודי.

קובל היצר הרע: מדוע היהודי צריך לחשוב בכל עת על הקב"ה? הוא מסכים שבשעת לימוד תורה או תפילה יש לחשוב על הקב"ה, אך בשעה שעוסקים בדברים גשמיים יש להתנהל ככל אומות העולם. כאשר יהודי אוכל ושותה, או כשהוא עוסק בענייני פרנסה או בתכנון עתידם הכלכלי של ילדיו – עליו לחשוב במונחים ארציים ולא לשקול שיקולים של אמונה וקדושה.

תשובותיו של גביהא בן-פסיסא מוכיחות שההפך הוא הנכון: אין תחום בעולם שמנותק מן הקדושה. אין רשויות נפרדות, רשות גשמית ורשות רוחנית. הקב"ה ממלא את העולם, ועל היהודי להיות מחובר אליו כל העת, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". כשם שכל הארץ היא של הקב"ה, כדברי רש"י על הפסוק "בראשית ברא אלוקים": "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" – כך הבריאה הגשמית שייכת אף היא לקב"ה ושום פרט אינו מנותק ממנו.

"שלח לך אנשים" (במדבר יג,ב). שניים ששלח יהושע בן-נון מי היו? שנו רבותינו, אלו פינחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותם; אבל שלוחים ששלח משה היו רשעים, שנאמר "שלך לך אנשים".

לשלוחים של יהושע לא היו נטיות ונגיעות אישיות, ולכן הלכו ונתנו נפשם על עצם עניין השליחות. לעומתם, השלוחים ששלח משה היו "אנשים", בעלי פניות ונגיעות עצמיות, ולכן לא הצליחו בשליחותם.

משה שלח את המרגלים אף שהקב"ה הבטיח לבני ישראל שיכבשו את הארץ ויירשוה, ומובן שאף בלי שילוח המרגלים היו בני ישראל מנצחים במלחמה זו; אלא ש"אין סומכין על הנס", ויש לעשות כלי בדרך הטבע.

"איש אחד למטה אבותיו תשלחו" (במדבר יג,ב). רק ממטה לוי לא נשלח איש, שכן שבט לוי לא היה צריך לבדוק אם הארץ טובה אם לא, כי לא קיבלו בה נחלה.

"שלח לך – לדעתך. אני איני מצווה לך" (רש"י). הקב"ה הזהיר את משה שלא ישלח אנשים שהם בבחינת 'אני', כי טבעם של בעלי גאווה שהם בבחינת "אני ואפסי עוד", נטייתם לבטל הכול, והללו ימצאו חסרונות גם בארץ חמדה.

"והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" (במדבר יג,כ). המרגלים, שהיו נשיאי ישראל, נצטוו לקחת מפירות ארץ כנען ולהכניסם לרשות הקדושה, לעשות מהם פירות השייכים לארץ ישראל. פעולה זו הייתה אמורה להיות 'פתיחת הצינור' לכל העם שיבוא בעקבותיהם, שיוכלו להפוך את ארץ כנען לארץ ישראל, לארץ קדושה וטהורה.

"ויעלו בנגב ויבוא עד חברון" (במדבר יג,כב). כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהיה ניסת לחבריו להיות בעצתם.

ההשתטחות מסמלת ביטול, כי בהשתטחות הראש והרגל שווים. זוהי קבלת עול שלמעלה מהשכל, ורק בכוחה כלב לא ניסת לחבריו להיות בעצתם.

אחד מחסידיו של רבי ישראל מרוז'ין הזדמן פעם אחת אצל רבי מאיר מפרמישלן. בעמדו בבית המדרש בשעת עריכת השולחן החל האיש להרהר בלבו כי רבו הוא רבי אמיתי ואילו רבי מאיר מפרמישלן אינו כזה.

פתאום פנה אליו רבי מאיר ושאלו: "אמור נא לי, מדוע דנו את מקושש העצים בעונש חמור כזה?".

לא ידע החסיד מה להשיב ושתק. הסביר רבי מאיר: "הצדיקים נקראים 'עצים', כמו שנאמר בפרשת שלח 'היש בה עץ', והכוונה לצדיק שיכול להגן על עמי כנען. 'מקושש עצים' הוא מי שחושב כי הוא מבין בצדיקים ואומר על צדיק זה שהוא רבי ועל צדיק שני שאינו רבי".

"אמרו חז"ל: 'איזהו גיבור, הכובש את יצרו'. כל אדם צריך לכבוש את יצרו שלו. אם יכניע את יצרו של הזולת, מה בכך? הלוא אין זה יצרו שלו" (המגיד מקוזניץ)

הימים ימי מלחמת העולם הראשונה. קרבות עזים ניטשו ברחבי אירופה. עשרות מיליוני חיילים השתתפו במלחמה, ובהם כחצי מיליון יהודים, שניצבו לעתים משני צדי המתרס.

סבלם של היהודים במדינות המעורבות בלחימה היה גדול. לא אחת נחשדו בחוסר נאמנות לארצותיהם, פעמים אף הואשמו בריגול. מעשי התנכלות אכזריים ליהודים היו דבר שבשגרה.

באותה תקופה פעל בעיר צ'ורטקוב שבאוקראינה הצדיק רבי ישראל פרידמן. החסידות הוקמה כבר בידי אביו, רבי דוד-משה פרידמן, שהיה בנו של רבי ישראל מרוז'ין. חצר צ'ורטקוב הייתה ממוקמת בטירה גדולה במרכז העיר, שנקנתה בידי רבי דוד-משה. זו נהפכה במרוצת השנים לאבן שואבת להמוני מבקשי תורה וחסידות. התקופה שקדמה למלחמה הייתה עת פריחתה של החסידות. שמה נפוץ בכל רחבי מרכז אירופה, והיא סחפה יהודים רבים.

אלא שאז פרצה המלחמה וטרפה את כל הקלפים. ביטחונם של היהודים התערער. החרדה לשלומם של הבנים שגויסו הדידה שינה מבני משפחותיהם, שסבלו גם מנזקי המלחמה, מרעב ומרדיפות.

בסופו של דבר נאלץ הרבי לנטוש את העיר ולהגר לווינה עד יעבור זעם, אולם בינתיים נעשה בית המדרש שלו מקום מקלט ליהודים, שביקשו להימלט מחובת הגיוס במלחמה. צעירים רבים מצאו שם מחסה ומזון להחיות את נפשם.

יום אחד התדפק יהודי מבוגר על דלת חדרו של הרבי. הוא התחנן לשוחח עם הרבי. כשהוכנס פנימה פרץ בבכי עז. "רבי", זעק, "יש לי בן יחיד, ועתה הוא נדרש להתגייס לצבא. נודע לי שבתוך זמן קצר יישלח לחזית. אני חרד כל-כך לשלומו! אנא, עזור לי. ברשותך אסתיר את בני כאן בבית המדרש ובכך אציל אותו מהסכנה הגדולה!". כשסיים את דבריו התגבר בכיו ביתר שאת, וארשת פניו העידה על שיברון לבו.

הישיר הרבי מבט ביהודי המתייפח ולמרבה ההפתעה ביקשו: "חזור נא על דבריך". ארשת תמיהה עלתה על פני האורח, אך הוא עשה כפי שנתבקש. הוא שב ותיאר בצבעים קודרים את הצרה הצרורה שניחתה על המשפחה, ואת האסון המרחף מעל ראש הבן אם אכן יישלח אל הקרבות.

אלא שכאשר סיים להציג את הדברים ביקש הרבי לשמוע אותם בפעם השלישית. הדבר חזר ונשנה שש פעמים. היהודי הנבוך עשה כפי שנצטווה, ובכל אותם רגעים לא גרע ממנו הצדיק את מבטו.

לפתע קם הרבי ממקומו. עיניו בערו כלפידים. "האם מבקש אתה ממני להיות שותף למעשה של התחמקות מן השירות הצבאי?", קרא בתרעומת כלפי היהודי, והוסיף: "הלוא נצטווינו 'דינא דמלכותא דינא'! יש לציית לפקודת המלכות! כעת זו שעת מלחמה ומחובתו של כל חייב גיוס להשתתף במאמץ המלחמתי!".

הדברים הנחרצים ניחתו על ראשו של האיש בתדהמה מוחלטת. אם לא דיי בכך, הרבי אף הפגין כלפיו חוסר סבלנות ופקד עליו לצאת מחדרו. האיש הסתובב על עמדו, ובצעדים כושלים יצא מחדרו של הצדיק.

הימים חלפו. המערכה הקשה הוסיפה להקיז את דמם של רבבות. בבית המדרש של חסידי צ'ורטקוב נעשה כל מאמץ לקיים חיים תקינים ולסייע לנזקקים הרבים. יום אחד הביא הדוור לבית הרבי מעטפה מהודרת. בני הבית הבחינו בסמל הממשלה המתנוסס על גבה, ומיהרו לפתוח אותה.

רבה הייתה הפתעתם לגלות בתוך המעטפה תעודת הוקרה מרשימה ואות הצטיינות, שעליהם התנוסס שמו של הרבי. במכתב המצורף גולל השר הממונה סיפור שהותיר את בני הבית משתאים:

לפני זמן לא רב הגיע למשטרה מידע סודי, ועל-פיו הרבי החסידי מסייע לעריקים להשתמט מן השירות הצבאי, מעניק להם מסתור בקהילתו ואף נותן להם ייעוץ והדרכה כיצד לחמוק מחובת הגיוס.

בנשימה נעתקת הוסיפו המקורבים לקרוא את הפרשה המסעירה שהתנהלה מתחת לאפם בלי שידעו על כך דבר: העניין הגיע עד הדרגים הבכירים ביותר בממשלה, והללו החליטו לשגר מרגל אל הרבי. הלה התחזה לאב לבן יחיד העומד לפני גיוס לחזית, ובא לבקש את עזרת הרבי. המטרה הייתה להפלילו ולהשיג הוכחה חד-משמעית שתאפשר להענישו כדין.

ואולם אז התחוור שאין בעלילה כל שחר, ויתרה מזו, לא דיי שהרבי לא תמך בהשתמטות, אלא אף גער במרגל כשהוא מצהיר שעל כל אחד ואחד לציית לחוקי המדינה.

לנוכח זאת, סיכם המכתב, הממשלה שמחה להודיע על סיום החקירה ומחיקת החשדות נגד הרבי, ואף להעניק לרבי ישראל פרידמן מצ'ורטקוב אות הצטיינות להוקרה על תמיכתו במאמצים המלחמתיים.

כשהובא הדבר לעיני רבי ישראל, אמר לחסידיו: "אין כאן שום מופת ופלא. כאשר נכנס האיש הזה לחדרי ופרץ בבכי, משהו בגון קולו ובמבע פניו עורר בי חשד שבכיו וזעקתו מזויפים. לכן ציוויתי עליו לחזור על סיפורו שוב ושוב, כי בכי אמיתי אינו יכול להיות זהה בכל פעם. כשנוכחתי שבכל פעם מופיע אצלו אותו בכי, היה ברור לי שהאיש אינו אלא מתחזה, ומטרתו להפליל אותי".

הגמרא (שבת לב,ב) קושרת את הפסוק "והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי" למצוות ציצית: "אמר ריש-לקיש, כל הזהיר בציצית, זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה-מאות עבדים. שנאמר: כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי".

לשם מה יזדקק כל יהודי לאלפיים ושמונה-מאות משרתים? – הרבי מליובאוויטש הגיב בחיוך ואמר ששאלה זו ישאלו אצל משיח צדקנו והוא יתרץ אותה... וכך אמר (התוועדויות תשמ"ב כרך ג, עמ' 1697):

"ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לקיום הייעוד 'והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך', ובאופן שלכל יהודי יהיו 'ב' אלפים וח' מאות עבדים'... וכמבואר בגמרא שעניין זה בא בתור שכר על קיום מצוות ציצית, שאודותיה מדובר בסיום פרשתנו.

שגריר ישראל באו"ם, דני דנון , עמד על הדוכן וציטט קטעים מספר תנ"ך שהיה מונח לפניו, כשהוא מתרגם אותם לנוכחים. בתום נאומו ניגש אליו נציג מדינה מוסלמית. "אפשר לדבר איתך?", לחש באוזנו. הוא נענה בחיוב. בפגישתם אמר לו האיש: "הדברים שאמרת ריגשו אותי, גם אם לא הסכמתי איתם. התרגשתי מהחיבור למורשת".

זו לא הייתה הפעם הראשונה שדנון ציטט מהמקורות בנאומיו באו"ם. "המסורת שלנו, המקורות שלנו, הם נכס הסברתי, הם מקור הכוח", אומר לנו דנון במהלך ביקורו בארץ השבוע, כשהוא מלווה את שגרירת ארה"ב לאו"ם.

כהונתו של דנון משקפת שינוי בגישת ישראל. בעבר הרוח השלטת בדיפלומטיה הישראלית הייתה שיש להתמקד בטיעונים דיפלומטיים ולהימנע מלהישען על נימוקים הקשורים באמונה דתית ובמסורת. דנון הביא עמו גישה אחרת. "השם עוז לעמו ייתן, השם יברך את עמו בשלום", הכריז בנאומו הראשון במועצת האו"ם, כשהוא מניח כיפה על ראשו. הנוכחים הופתעו. חשבו שאולי זו מחווה רגעית. אבל דנון ממשיך בקו הזה ורואה בו חלק בלתי-נפרד ממדיניות ההסברה של עמדת ישראל.

"בכל הזדמנות אני משלב את היהדות בפעילותי באו"ם", הוא אומר. "זה החל בנאומי הראשון ונמשך עד היום. את ליל הסדר חגגנו עם יותר משישים שגרירים. היהדות היא מקור כוחנו. כל אדם שמעריך היסטוריה מבין שהעם היהודי אינו דבר חדש שהחל עם הכרזת בלפור, אלא עם בעל שורשים עמוקים בארץ ישראל. גם בני דתות אחרות מכבדים אותנו בעקבות השימוש במסורת. נציגי מדינות באו"ם מבקשים לשמוע על היהדות".

שנתיים חלפו מאז מונה דנון (46) לשגריר ישראל באו"ם. בתחילה היו שביקרו את המינוי המפתיע. כיום גם הם מודים שדנון מביא עמו הישגים מרשימים ונאבק בהצלחה על האינטרסים של ישראל.

בנאומיו באו"ם הוא מרבה לדבר על תיקון עולם. "אנחנו משתדלים לפעול ברוח 'אור לגויים'. במקום להתגונן מפני השקרים שאויבינו מפיצים עלינו, אנחנו מאירים. שייווכחו שישראל היא המספקת פתרונות רבים לעולם, במגוון תחומים, ומעניקה מזור לבני-אדם בכל קצווי תבל".

הוא אינו נרתע מלהצהיר כי האו"ם נגוע בשנאת ישראל: "כן, זו אנטישמיות במהדורה חדשה. אנחנו מגיבים בחריפות על התופעה הזאת. הרוח החדשה שמנשבת מארה"ב מחזקת אותנו מאוד וכולנו מברכים על כך".

האוכל זיתים כטפל למאכל אחר, כגון גבינה, כדי להוסיף בו טעם או לגיוון (או שאוכל צנון, ומוסיף זית כדי להפיג את חריפות הצנון, כשאינו מעוניין בטעם הזית) – אינו מברך עליו, ונפטר בברכת המאכל העיקרי, גם אם מוסיף לאכלו אחרי אכילת ה'עיקר' מכיוון שעדיין לא הרגיש בו די טעם. ואולם במצב כזה רצוי שיטעם תחילה מהזית ויברך עליו.

האוכל זיתים בתוך הסעודה אינו מברך עליהם, גם אם אוכלם לשם תענוג. אם הם נאפו או נתבשלו כחלק ממאכל כלשהו (שאינם העיקר בו), מברכים על המאכל העיקרי בלבד.