כאן נכנסנו לסיפור שלא הייתי מאחלת לאיש. השכנים התקוממו נגדנו, טענו שזה מזיק להם. הם לא הצליחו למנוע את הבנייה, אבל סכסכוך השכנים נותר ואנחנו נאלצנו ללכת בין שכנים שאינם אומרים לנו 'שלום' ועוינים אותנו. בעלי סבל פי שניים, כי מלבד מורת רוחם של השכנים, הוא נאלץ לפגוש אישה שכל הזמן קיטרה לו. הרי אני מלכתחילה התנגדתי לכל העניין, וכשהסתבכנו, טרחתי להזכיר לו זאת שוב ושוב. אם לא די בכך, הקבלן שהבטיח "שהכל יסתדר" התגלה כקבלן בינוני ומטה. היציקות שעשה לא היו מושלמות והאטימה הייתה מזעזעת.

בחורף הראשון, בעיצומה של הבנייה, הוצפה הדירה שלנו במים עם נזקים מכאן ועד הודעה חדשה. אבל זו הייתה חצי צרה. הצרה האמיתית הייתה, שגם דירתם של השכנים לידנו, זוג זקנים מקסימים שהיו אולי היחידים שלא התנגדו לבנייה שלנו, הוצפה גם היא. אם עד כה היה לנו "מאבק שכנים", כאן זה הפך למלחמה. ילדיהם של הזקנים באו וקוממו עלינו את כל השכנים, ואלה כמעט תקפו את בעלי באלימות. "תראה מה עשיתם להם, איזו אכזריות". בעלי נכנס לסחרור לא נורמלי. גם כך היה בלחץ נוראי מהחובות ומההרס הנורא שגרמה ההצפה, וכעת הסיפור הזה עם הזקנים... מובן שמימנו את שיקום הדירה. ילדיהם התעקשו על איש מקצוע משלהם, שייקר את העניין בעשרות אחוזים, אבל לנו לא הייתה מילה בנושא.

הזקן והזקנה לא אמרו דבר. הם הוסיפו לומר לנו 'שלום' באדיבות, אבל הם היו היחידים. כל השאר פשוט לא דיברו אתנו.

בינתיים היו כל מיני בעיות, החשמל נפל (כמובן גם שכנים הזקנים), עוד הצפה במטבח. כל הזמן המשכתי להזכיר לו, שאני אמרתי מלכתחילה שלא כדאי לבנות. אם חשבת שסאת צרותינו הסתיימה – טעית. באחד הימים אני חוזרת מהעבודה ורואה את בתם של הזקנים נוקשת על דלת ביתם. בתחילה לא ייחסתי לכך חשיבות, אבל הנקישות נעשו חזקות יותר ויותר. יצאתי החוצה והיא אמרה: "אני לא יודעת, אני דופקת כאן המון זמן ולא פותחים לי. אמא שלי הלכה למועדון, אבל אבא שלי צריך להיות כאן". שעתיים היא דפקה. בינתיים הזמינו פורץ מקצועי שפרץ את הדלת. כמה שכנים נכנסו אתה וגילו את הזקן במיטתו ללא רוח חיים. מה שלא אכתוב, לא יתאר את התחושה שהייתה לנו. כאילו ענן סמיך, כבד ואפל, של תוגה, אשמה וכעס כבוש חצץ בינינו ובין השכנים. איש לא היה צריך לומר כלום. זה היה באוויר. לא היה אחד שלא קישר בין צרות הבנייה שלנו לבין מותו של השכן. גם אנחנו הרגשנו כך. ירדנו להלוויה והרגשנו שכל הרחוב מסתכל עלינו.

כמה ימים השתדלנו להישאר בבית. איני מאחלת לאיש את ההרגשה הזו, אך　 אני אזרתי אומץ וירדתי לנחם. כעת אני רוצה לתאר מה שקרה שם. נכנסתי , ולפתע השתרר שקט. הייתי כמו שלטר חשמלי שכיבה את כל הדיבורים סביבי ככל שהתקדמתי. וכשהגעתי למרכז החדר, השתררה דממה. את הקרח שברה אשתו של הנפטר, שקמה אליי וחיבקה אותי ואמרה בצורה ישירה: "חיכיתי לך יותר מכולם, רציתי להגיד לך שאינכם אשמים, אין שום קשר מה שקרה לבעלי ובין הבנייה. הוא לא היה חולה ולא התקרר ולא היה לו שום צער. להפך, הוא כל הזמן אמר: 'מסכנים הם, אנחנו רק שניים, והם משפחה שלמה'. ולכל השכנים שניסו לחמם אותו, אמר: 'מה אתה חושבים, שהם עשו זאת בכוונה? אני אישרתי להם את הבנייה, וזו אשמה שלי בדיוק כמו שלהם". זרם של דמעות פרץ מעיניי. האישה הזו פשוט הרגיעה בשנייה אחת את כל הפחדים הנוראים שלי, ובעצם עשתה משהו הרבה יותר מזה. היא הכשירה טומאה בציבור. כך הרגשתי בדיוק. רגע לפני כן הייתי מנודה ורגע אחרי כן כאילו קיבלתי הכשר ממי שיכולה הייתה לגרום לבידוד שלי עד סוף ימיי. היא כיבדה אותי ואפילו העתירה עליי בדברי שבח, ואני חשתי שאבן ענקית ומעיקה נגולה מעל לבי.

הבנייה הסתיימה חודשיים מאוחר יותר, אנחנו פיצינו אותה ביד נדיבה, והכל בא על מקומו בשלום. כמעט. מכל האנשים כולם, אני זו שהמשכתי להעיר לבעלי על הבנייה. הייתי מייסרת אותו במילים: "למה היית צריך את הצרה הזו? מה אתה כבר מבין בבנייה? תראה לאיזו צרה הכנסת אותנו". והוא היה יושב ולא אומר דבר. לפעמים היה מתנצל: "רק דאגתי לפרנסה שלנו", ואז היה יוצא למספר שעות וחוזר כלעומת שבא. כך עברו שלוש שנים. במהלכן התקרבנו לשכנה הזקנה והיינו מסייעים לה רבות ולפעמים גם מזמינים אותה לשולחן השבת, אף שהייתה לה משפחה לא קטנה. ויום אחד חלתה גם הזקנה החביבה. ראינו איך היא מדרדרת במהירות והיא כבר דיברה באופן חופשי על זה שהיא הולכת להצטרף לבעלה. באחד הימים, כשישבתי לידה, היא מסרה לי מכתב וביקשה שאפתח אותו אחרי פטירתה. היא השביעה אותי שלא אפתח לפני כן, ואכן לא פתחתי. ואז היא נפטרה, ושוב ליווינו אותה, כל דיירי הבניין, וכשחזרנו מההלוויה פתחתי את המכתב בסקרנות.

היו רשומות בו שורות ספורות, בלי הקדמה ובלי סיום: "כשהתחלתם לבנות אני רציתי להתנגד, אבל בעלי ז"ל הרגיע אותי ואמר לי להסתכל בעין טובה, לפרגן לכם ולא לכעוס. כשהוא נפטר, חלפה במוחי מחשבה רעה להאשים אתכם, אך מיד ביטלתי אותה מפני שידעתי מצד האמת שאין שום קשר בין הבנייה לפטירתו. אולם בזמן שחלף מאז הבחנתי שאת כן מעירה לבעלך בגלל הבנייה, גם כי אמרת לי וגם כי הרגשתי. לא הערתי לך על כך, כי מעולם לא הערתי לאיש על דבר, אך לפני הסתלקותי מן העולם אני חשה צורך לבקש ממך לנהוג כמוני. דעי שעניין ההקפדה הוא בחירה של האדם. גם אני יכולתי להקפיד, אבל בחרתי שלא לעשות זאת, גם מפני שאני מאמינה שהקב"ה קוצב חיים לכל חי וגם מפני שכל חיי בחרתי לעשות טוב וכך גם בעלי, וידעתי שזה המעשה שהוא רוצה שאני אעשה. אם את רוצה לעשות את רצוני, אנא בקשי מחילה וקבלי על עצמך מכאן ואילך לא לצער אותו על עניין הבנייה, ויהיה הדבר לעילוי נשמתי ונשמת בעלי. כל טוב". בעלי מצא אותי ממררת בבכי, ואני אפילו לא יכולתי לומר לו דבר. הראיתי לו את המכתב והוא קרא אותו והחל לבכות גם הוא. באותו מעמד ביקשתי את סליחתו והבטחתי לו שלו שלעולם לא אזכיר עוד את עניין הבנייה ולא אצער אותו. פרט לזה, קיבלתי על עצמי לכבד אותו בכל העניינים.

עברו מאז מספר שנים, ואני חייבת לציין שהאווירה בבית השתנתה לחלוטין, שוב בעלי אינו סובל מהביקורת המוגזמת שלי, לא בעניין הבניה ולא בשום עניין. בסך הכל המכתב הזה שינה אותי ואת חיינו לטובה בצורה שלא תאומן. מדי שנה אנחנו עולים לקברם של בני הזוג, שהבנייה שלנו הפריעה אולי לחייהם אבל הם בתמורה בנו את ביתנו. כתוב במסכת סוטה שבשביל שלום בית הקב"ה מוכן למחות את שמו. אני בטוחה שמעשיהם הנאצלים של זוג הזקנים האלה לטובת שלום הבית שלנו פתח להם את שערי גן העדן והעלה את נשמתם עד כיסא הכבוד ממש.

תהיה נשמת צרורה בצרור החיים.

חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 7