"ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה ממתנים ועד ירכים יהיו" (שמות כח,מב). '… אמר רב פפא: שמע מינה מכנסים אסורים. והכתיב (שמות כח, מב) "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה"? ההוא כדתניא: מכנסי כהנים למה הן דומין? כמין פמלניא של פרשים, למעלה עד מתנים למטה עד ירכים. ויש להם שנצים, ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה' (נדה יג,ב). 'שמע מינה - מדקתני כל שכן שאתה מביאו לידי חימום אלמא מכנסים אסורין: פמלניא - סינר פורצינ"ט חללו תלוי למטה ברוחב שלא יתעטף האבר ויתחמם: של פרושים - צנועים ל"א של פרשים: שנצים - אשרלט"ש כעין שלנו: ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה - כלומר חללו רחב ותלוי למטה, ולא היה תיק בין הירכיים להיות האבר מתעטף בו, שלא יבא (האבר) לידי הרהור, והיינו בית הערוה. ובית הנקב כשהן קצרות כנגד נקב הרעי כתבנית אדם, נכנסות בין עגבותיו ומלוכלכות בזיעה, וגנאי הוא לבגדי קדש בכך. לישנא אחרינא: בית הנקב ובית הערוה, דרכן היה לעשות נקבים במכנסים כנגד בית הערוה להשתין מים לחוץ דרך שם, וכן כנגד בית הרעי וכשגומר קושר הנקב ברצועה וסותמו' (רש"י). המכנסיים נעשו בלי כיסוי לאבר או פתח ליציאת האבר, וכן לא צמודות בצורה שיתלכלך בזיעה או עם פתח להוצאת הצואה. ניראה שמעבר לצד הפשוט של כבודם שלא ראוי שיראו כך, וכן שלא יביאו לידי טומאה (כמו דברי הגמ'). אולי אפשר שיש בזה גם רמז שבמכנסיים ניזהרו מלעשות דבר שירמז על הצדדים החומריים הגשמיים ביתר, ולכן בלי כיסוי לאבר (או פתח בשבילו) ובלי נגיעה בבית הנקב (או פתח שם), שכיון שהמכנס מרמז על הצדדים התחתונים של האדם, לכן ראוי ליזהר מלעשות דבר שידגיש את הצדדים החומריים התחתונים שבאדם. ואף ניראה שבא בדגש נגד שני הדברים החזקים שבתאות האדם, שהם ערוה וע"ז (שלכן רצו לבטל דווקא אותם [יומא סט,ב] וכן '"זאת קומתך דמתה לתמר" ר' חוניא בשם ר' דוסא בר טבת: שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו: יצר עבודת כוכבים, ויצר זנות. יצר עבודת כוכבים כבר נעקר ויצר זנות הוא קיים. אמר הקב"ה: כל מי שהוא יכול לעמוד בזנות מעלה אני עליו כאילו עומד בשתיהן' [שה"ש רבה ז,ז]). שהאבר רומז על התאוה לערוה, והצוא רומזת לתחתוניות האדם, שבמקום שיכוון כלפי מעלה מכוון למטה לגשמי ומדגישו, ולכן היה אף נעשה ע"ז של צואה (בעל פעור). ויש קשר בניהם, כמו שמובא: "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור" (במדבר כה,א-ג). '"וישתחוו לאלהיהן" - כשתקף יצרו עליו ואומר לה השמעי לי, והיא מוציא לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה. "פעור" - על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאן רעי וזו היא עבודתו' (רש"י). הרי שיש קשר בין הערוה והע"ז כמו שהתגלה בבעל פעור. וכן שאר הע"ז היו עובדים בשביל הערוה: 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' (סנהדרין סג,ב). כך שבנות מואב היתה דוגמה לכלל הדורות, שהערוה מושכת לע"ז. לכן באי כיסוי האבר ואי צמידות הבית רעי (או אי פתח הוצאת האבר ואי פתח הוצאת הרעי) מרמז על תיקון לערוה וע"ז שבעקבותיה. לכן גם במכנס יש חגורה (שנצים) כדי להבדיל בין החלק העליון שבאדם שמרמז על רוחניות לחלק התחתון, לומר שלא ניגררים אחרי החומריות והתאוות. לכן המכנס יש בו חשיבות גדולה במיוחד, ולכן הוא ניפרד משאר פס' הבגדים שנאמרו עד “והלבשת אתם את אהרן אחיך ואת בניו אתו ומשחת אתם” וגו' (פס' מא) שהוא כסיכום לבגדים שנאמרו קודם. ורק אח”כ נאמר “ועשה להם מכנסי בד” וגו' בשל חשיבותו העצמית. וכן בשל מרכזיותו כעין מול העגל, שגם הוא היה קשור לערוה וע"ז: "וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (שמות לב,ו) '"לצחק" - יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט) "לצחק בי”' וכו' (רש"י). הרי שהעגל היה מעורב בע"ז וערוה, ולכן המשכן שבא כתיקון לחטא העגל יש בו מרכזיות בתיקון לערוה וע"ז שבאים יחד, וזה במיוחד במכנסיים, ולכן נאמר בנפרד כעין שמרמז על מטרת כל הבגדים והמשכן [וזה מרומז במכנסיים כנגד הערוה שמרמז גם על הע”ז, כיון שהעומד בערוה נחשב כמו שעמד גם בע”ז (שה”ש רבה ז,ז)]. לכן נאמר "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר" וגו' (שמות כט,א) 'פר אחד- לכפר על מעשה העגל שהוא פר' (רש"י). שקידושם לעבודת המשכן קשור לתיקון לעגל, ולכן גם בו מרומז על המכנס: 'א"ר יוסי בר חנינא: מכנסים אין כתובין בפרשה, כשהוא אומר (שמות כט, א) "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן" להביא המכנסים ועשירית האיפה' וכו' (יומא ה,ב). הרי שהמכנס מרומז באמירה של לקדשם, שבו נאמר שזה נעשה ע"י הפר שהוא כפרה לעגל. לכן כיון שהמכנס בא להרחיק מהצדדים החומריים של האדם ותאוותם, לכן מובן שצריך להיות בלעדי לקדושה, לכן נאמר בהם בד, שבבגדי בד צריך להיות: 'בד שיהו שזורים, בד שיהו חוטן כפול ששה, בד שלא ילבש של חול עמהן.. אלא הכי קאמר בגדים שנאמר בהן בד צריכין שיהו של בוץ, חדשים, שזורין, שיהא חוטן כפול ששה. יש מהן למצוה יש מהן לעכב' וכו' (זבחים יח,ב). שכך במכנס צריך שלא ילבשו עם בגד חול, אלא הכל של קדושה (שאף האבר צריך להיות רק לקדושה, למצוות פו"ר ולא לתאות היצרים). ולכן גם בגדים חדשים כעין בשעת יצירת האדם שהיה נקי מתאות היצרים (עד חטא עץ הדעת). ונעשה כפול שש, שמרמז על יום שישי שהוא היום בו ניברא האדם וגם רומז לנאמר "יום השישי" שמרמז על מתן תורה: 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א) מימלא ביום השישי מרמז גם על מתן תורה, לכן צריך להיות כפול שש, כמרמז על יום שישי שמרמז על התורה שמחזיקה את העולם, לכן הבגד הוא שזור שמרמז על השזירה של בריאת העולם עם מתן תורה שבנ"י יקבלו, שזה תלוי בזה. וכך המכנס מרמז על קדושת התורה שמתקנת את האדם, שהוא נברא בשישי והתורה שמרומזת בשישי מחזירתו למקורו הטהור והקדוש. והבד שזור שמעורב, רמז לחיבור השלם בין איש לאשתו שהם כגוף אחד, ולא כאחרי החטא שנעשו כשנים מופרדים, שהוא הטיל עליה את האשמה "ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל" (בראשית ג,יב) שזהו כמו ריב, שהיא והוא לא יחד. אלא כקודם לחטא שהיו מאוחדים וגם דבוקים בשכינה, כאחדות בני זוג: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א). לכן הבד עשוי שזור, שמאוחד, כרמז לאחדות בני הזוג, שמביא את השכינה, שכך הבגד קשור להבאת השכינה במשכן ובמקדש. ולכן הוא עשוי בוץ- שזה כותנה 'ממאי דהאי בד כתנא הוא? אמר רבי יוסף ברבי חנינא: דבר העולה מן הקרקע בד בבד' (זבחים יח,ב) 'העולה מן הקרקע בד בבד - קנה יחידי מכל גיזעי ואין ב' קנים עולים מגזע אחד' (רש"י) הרי שגם זה רומז לאחדות השלמה בין בני הזוג, שהכל אחד מגזעו ועד עלהו (ואף רומז להמשכו האחדותי מתחילתו ועד סופו, כעין בלא פירוד שנעשה בחטא עץ הדעת). וכן לאחר שחטאו ה' עזרם ב"כתנות עור" (בראשית ג,כא) ודרשו: '"ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב: כתנות אור, אלו בגדי אדם הראשון, שהן דומים לפיגם רחבים מלמטה וצרין מלמעלה' (ב"ר כ,יב) שאיחדם שוב, ולכן נעשה כמו פנס אור שמאיר, שהשכינה לא שרפתם, אלא שכינה בניהם ומאירה להם ומאחדתם (וכן 'כותנה' מזכירה בשמה את ה-"כתנות" של אדם וחוה). לכן כיון שבמכנסיים זה תיקון כללי אל מול מעשה העגל, כעיקר המשכן, אז גם בפסוקים כאן נירמז על התיקון לכל החטאים שמתכפרים במשכן, שזהו: 'ואמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם, שנאמר (בראשית לז, לא) "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם". מכנסים מכפרת על גילוי עריות, שנאמר (שמות כח, מב) "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה". מצנפת מכפרת על גסי הרוח, מנין? אמר רבי חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה. אבנט מכפר על הרהור הלב, אהיכא דאיתיה. חושן מכפר על הדינין, שנאמר (שמות כח, טו) "ועשית חושן משפט". אפוד מכפר על עבודת כוכבים, שנאמר (הושע ג, ד) "אין אפוד ותרפים". מעיל מכפר על לשון הרע, מנין? א"ר חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע. וציץ מכפר על עזות פנים, בציץ כתיב (שמות כח, לח) "והיה על מצח אהרן" ובעזות פנים כתיב (ירמיהו ג, ג) "ומצח אשה זונה היה לך" 'וכו' (זבחים פח,ב). ובפרט שתחילת הקרבנות "וזה הדבר" מרמז על המכנסיים (יומא ה,ב) שהוא כעין ראש לכפרות. אמנם על ע"ז מכפר האפוד, אבל ניראה שהאפוד זה ישירות כפרה על חטא הע"ז, ואילו במכנסיים זה על הערוה ובה מרומז על התיקון של השורש לע"ז. ולכן המכנס מרמז על כפרה של השורש לעגל. שמה שמיהרו לתת את תכשיטיהם בשביל העגל זה היה בשל הרצון להתיר את הערוה, לכן שורש עניין המשכן, שהוא מכפר על העגל, זה בנקודתו השורשית, שהוא התאוה לערוה. לכן המשכן מתקן את העולם והאדם שיהיה כמו שהיה ראוי להיות, כמו לפני חטא עץ הדעת שאדם חטא, שהוא קשור לתיקון התאוה לערוה שמהעץ, ולכן 'ללמדך שהמשכן שקול כנגד כל העולם, וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן' (תנחומא "פקודי" סימן ג).