"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי. ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות יז,ח-יג). '"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" וגו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין' (משנה ר"ה ג,ח). אמנם מוסבר מדוע היה קשר בין ידי משה והנצחון על עמלק. אולם עדיין צריך להבין מדוע דווקא משה היה צריך להרים את ידיו, ולא מספיק שעמד גבוה על הגבעה (הרי בהמשך, בנחש הנחושת מובא שהיו מסתכלים על הנחש שהיה על נס, בגובה, ובכך פעל)? ועוד למה דווקא ע"י משה ולא ע"י מישהו אחר? וכן מדוע דווקא אהרן וחור עזרו לו בידיו ולא אחרים?- ניראה שיש עניין במיוחד במשה כיון שהוא היה עניו מכל אדם "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב,ג). לכן בהרמת ידיו יש משום הדגשה שמכוון כלפי ה', לומר ולהדגיש לחבר על עניין הביטול כלפי ה' בענוה גדולה, שהוא השליט ואנו איננו ככלום. לא רק שיראו אותו ויזכרו בה' אלא לרמז גם על ענוה, שזה ניראה ע"י הרמת ידיו, כעין שכל ידינו זה מכח ה' ולא מאיתנו. שיש בעניין מלחמת עמלק חשיבות גדולה לענוה, כמו שמובא ביהודי הקדוש, שעמלק בגימטריה 'רם' שמרמז על גאוה, שכך במלחמה בגאוה יש מלחמה בעמלק. לכן מובן שדווקא משה הוא המכוון בענוה לה' בהקשר מלחמת עמלק. ואהרן וחור עזרו לו, כיון שגם אהרן דיבר בענוה, שגם הוא אמר "ונחנו מה" (שמות טז,ז). וחור היה מאמין גדול, שהעדיף שיהרגוהו ולא לעשות את העגל, ואף הוכיחם על כך (שמו"ר מא,ז) כך שניראה שאף הוא היה בענוה וביטל עצמו כלפי ה', שלכן לא חשש לעצמו אלא עמד והוכיח את ישראל על רצונם לעגל. וכך שלושתם קשורים לענוה כלפי ה', כשמשה הגדול שבהם, ולכן הוא הרים ידיו והם עזרוהו. ניראה שמשה בגימטריה זה 345 ועמלק בגימטריה 240- כך שההפרש בניהם הוא 105, כמניין 'מה' ו-60. שהענוה במשה נאמר בלשון "מה" (“ונחנו מה"), שע"י הענוה מתעלים מעל עמלק, ונעשים כמו גילו של יצחק בזמן הולדת עשו (בראשית כה,כו) כעין שאנו שולטים על כח עשו בעולם. שכך בכח התורה בענוה אנו מתגברים על כח עשו ובפרט על עמלק. ניראה שזהו משום שעמלק פגע בנו ע"י שנירפנו בתורה '...אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה, לכך בא שונא עליהם' וכו' (מכילתא "ויסע" ו' [יז,ח]), (ששונאי ישראל, ובפרט) עמלק קשור ברפיון מתורה. ועמלק "ולא ירא אלקים" (דברים כה,יח) אולם נאמר בפס' "ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים", כך שמי שקורא זאת יכול לחשוב שמדובר על ישראל, ניראה שבכוונה התורה אמרה כך, כדי לרמז שאמנם עמלק הוא זה שהיה לא ירא אלקים, אולם במלחמתו עם ישראל שתל בנו קצת חוסר אמונה. ואותה נטיעה התפרצה בזמן העגל עד כדי עשיית העגל (או אי עצירת הערב רב בעגל), שאז היו בגאוה שהם יחליטו מי ינהיג אותם, עד כדי הריגת חור ואיום במוות על אהרן, תוך כדי מרד בה', בשל חוסר באמונה. וזה נעשה בשל ריחוק משה, שחשבו שמת, וכך ירד קצת כח הענוה שמשה השפיע, ולכן מיד פנו מול חור ואהרן שיצגו את שלטון ה' ואת הענוה, כדי למשכם אליהם, מאמונתם וענותנותם. ניראה שלכן בעקבות העגל הוצרכו למשכן (ראה 'תורת המקרא' “תרומה" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) והנה בחנוכת המשכן נאמר "כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש" (במדבר ז,פה) ונאמר על זה במדרש: '"כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות" משנברא העולם, ועד שהיה משה בן ל"ב שנה שהתחיל להורות לישראל במצרים, אלפים וארבע מאות שנה' (במדבר רבה יד,יח) שמה הקשר במשכן לזמן שבו משה החל להורות הלכה?- אלא ש2400 זהו 240 (='רם') כפול עשר. שזה עומד כנגד עמלק שהוא 'רם', גאותן, שהוא מדגיש רק את העולם כביכול שאין אלוק בעולם, אלא רק האדם. ולמול זה היה משה העניו, שהוא החל להורות בזמן שמרמז על פי עשר, לומר שכל העולם בעצם עומד על עשרת המאמרות שה' ברא בהם את העולם (וכן עשרת הדברות שכנגדן, שבלי מתן תורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו) שכך זהו הורה הלכה, שמביע בזה את שלטון ה' בעולם. שכך זהו הענוה ודבקות בה' שמשה מייצג, שעומד מול העגל שקשור לגאוה וריחוק מה', ולעמלק שקשור להשפעה זו. ולכן זה קשור לחנוכת המשכן שקשור לתיקון מחטא העגל.