* המאמר מבוסס על הספר תורת המלך חלק ב (שעתיד לצאת בקרוב) פרק א ופרק ו.

[א] ואין לדחוק ולומר שבשיירא מדובר על מצב בו ריבוי האנשים גורם לריבוי תשלום לשודדים ו"זה נהנה וזה חסר", שהרי מדובר כאן גם על תייר, שכלפיו ריבוי האנשים אינו משנה שהרי לכאורה "תייר לאחד תייר למאה"; וגם במקרה ההוא מתחלקים אנשי השיירא. וגם לא מצאנו זכר בגמרא ובפוסקים לאוקימתא כזו שחייבים לשלם רק כאשר הרבו בשבילם.

[ב] כמובן שכל זה בתנאי שזה באמת צורך גדול או שזו הדרך הרגילה לשימוש ברכוש המשותף. וכמש"כ הרמב"ם (שכנים ה, א) וכ"פ השו"ע (חו"מ קסא, א).

[ג] שהרי לא מוזכר שזה דווקא במקרה שברור לנו שהם באמת מעוניינים בזה, אלא כתוב בסתמא ומשמע שזה אפילו אם במקרה שברור לנו שהם לא היה מוציא על זה הוצאות. ועוד, שהרי לא מדובר בחצר ועיר שנבנו רק עכשיו, אלא מדובר שהיו קיימים מכבר ועד עכשיו לא היה להם בית שער וחומה ופתאום נתעוררו חלק מהשכנים לבנות, א"כ קשה לומר שאנחנו מחזיקים שכל השכנים באמת רוצים על אף ששתקו כל השנים.

[ד] אמנם באופן בסיסי ברור שדנים לפי הצורך, ומי שצריך יותר משלם יותר (כמבואר בגמ' בב"ב שם) – אך זה לא הולך לפי ההנאה הישירה של התושבים אלא זה הרבה יותר מורכב. [עיין באריכות בפרטי הדינים בחו"מ קסג, ג. ובכללות יש שוני בהתייחסות הראשונים והאחרונים לזה, (עיין במרדכי בבא בתרא פרק ראשון, תעט; רשב"א ג, שפא; מהרי"ט ב חו"מ סא; מהר"ם פדווה מב; חתם סופר א, קצג; ה, קסז; ו ליקוטים, לב; סמ"ע חו"מ קסג, ס"ק לב; קסא, ס"ק ד וחידושי חת"ס שם). ובאופן כללי ובקיצור נמרץ יש להקדים שבדרך כלל נראה שנהגו בדברים רבים מאד לחלוק לפי ממון, אלא שבביאור הסיבה לזה יש אפשרויות שונות: נראה שהחתם סופר נטה תמיד לבדוק באמת מי נהנה וכמה (כדברי הגמרא על חומה וקירוב בתים), למעט מקרים בהם שותפים בחפץ שמועיל למשך זמן, ואי אפשר לבדוק כמה כל אחד משתמש (וכמו שבחמש גינות לא מצאנו שאם אחד מגדל משהו יקר יותר הוא צריך לשלם יותר על תיקון אמת המים המשותפת, אלא מתייחסים אליהם כאל שותפים שוים באמת המים); לכן לשיטתו החלוקה לפי ממון נבעה מסיבה מסויימת בכל פעם (למשל: בשכירות מנין בעלי הממון נהנים יותר, כי אם לא היה מנין כאן – הם לא היו יכולים לעזוב את רכושם וליסוע לעיר אחרת. משא"כ העניים שיכולים ללכת לעיר אחרת). אך המהרי"ט כתב שמטעם צדקה נהגו לחלק לפי ממון, ובזה הסביר את מנהגי הקהילות (אמנם עיין שם שיש נפק"מ לשאלה אם זה מצד הדין או מצד צדקה בגביה מיתומים). ועוד חילוק שמצאנו: בעוד החתם סופר בדק בכל מקרה ממה נהנים, וגם בחצרות סבר שעקרונית יש ללכת על פי קירוב בתים אם זה משנה (בחידושיו על השולחן ערוך חו"מ קסא) – בסמ"ע (שם, ס"ק ד) נראה שאם בחצרות בדרך כלל קירוב בתים לא משנה – אי"צ לבדוק זאת בכל חצר בנפרד, וזה הופך להיות דין שבחצרות אין נפק"מ בקירוב בתים (גם אם יש מקרה חד פעמי בו יש נפקא מינה בזה בחצר). קיצרנו היכן שראוי להאריך (בעזרת ה' במקום אחר), ומטרתינו בהערה זו היתה רק להראות שהסיבה שמי שנהנה יותר משלם יותר היא לא משום שעצם ההנאה מחייבת ומי שלא נהנה ממילא אינו חייב, אלא הסיבה היא משום שכך יותר הגיוני לקבוע את החיוב, אך החיוב עצמו כלל אינו קשור להנאה אלא לזה שהוא חלק מהשותפות].

[ה] וכמש"כ בתשובת הרא"ש המובאת בטור שם (הביאה הרמ"א בסעיף ז) לגבי אחד שירד לבית חבירו "וראה שהיה הבית רעוע ונטוי ליפול ובנה בו והחזיקו והצילו מסכנת נפילה וסיידו וכיירו...ותקן שערים וחלונות וגגות הדולפין ומנעולים" שפסק: "כל בנין שאינו סכנה, שהבית היה יכול להתקיים ולעמוד ולהשמר מנפילת קלקול, למה נחייב לבעל הבית לפרוע? יכול לומר איני רוצה להוציא מעותי בו, כיון שהבית היה יכול להתקיים בלי אותו בנין; אם בנית להנאתך – טול עצך ואבניך".

[ו] ואמנם כל זה זהו "דווקא אם החורבה אינה עשויה לבנות" אבל "אם עשויה לבנות או במקום שסתם חורבה עומדת לבנות" אזי אין שומעין לו (כמו שהעיר הרמ"א שם), אך כבר הביא הסמ"ע (ס"ק יג) מדברי הטור בשם הרא"ש שמה שאין שומעין לו זה רק "היכא דלא היה משתמש בחורבתו ויש לו משלו, שראוי לבנות בניין כזה בלי קפוח פרנסתו דאז ודאי תואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבניין, הא לאו הכי – שומעין לו".

[ז] לדוגמא: שנים שותפים במפעל. נוהגים לבטח מפעלים מהסוג הזה בעזרת חברת ביטוח. אם אדם שלישי שאינו מהשותפים ירכוש פוליסת ביטוח עבור המפעל – בעלי המפעל לא יצטרכו לשלם לו. הם יכולים לומר לו: "אנחנו לא מעוניינים בפוליסת הביטוח הזו, ועדיף לנו לקחת סיכון ולא לשלם עליה". אך אם אחד השותפים ירכוש פוליסת ביטוח עבור המפעל – השני יצטרך להשתתף איתו בזה, כיון ששותפים מחוייבים להתנהג כלפי נכסי השותפות באופן המקובל.

[ח] וגם אם לא נסביר כך את דיני השותפין עדיין לא יהיה בזה כדי להסביר את דיני שכנים, שכן היא גופא טעמא בעי.

[ט] וכמו המקרה שרואים בשולחן ערוך בדיני חלוקת חצר (סימן קעב, א): "חצר המתחלקת, נותן לכל פתח ד' אמות, והשאר חולקים בשוה; ... במה דברים אמורים? בשנים שקנו מההפקר, כגון שבנו במקום הפקר, זה בנה לו בית ופתח בו ב' פתחים וזה בנה לו בית ופתח בו פתח אחד, ואחר כך הקיפו אותם עד שנעשה להם לחצר".

ולא מצאנו חילוק בדיני שכנים שבמקרה כזה לא יוכלו לחייב זה את זה בבית שער וכדומה. ועיין גם בסימנים קסא-קסה, ובסימן קע, וכן ברמ"א בקעא סעיף א; שם יש מקרים רבים של מחויבויות הדדיות שלא נוצרו מהסכם אלא מהמציאות של חיים משותפים. ואף במקרה שאדם בא ראשון וגר באיזשהו מקום, ואחר כך הגיעו שכנים נוספים; וכשהגיע הוא לא ידע אם יגיעו עוד אנשים והאם הוא יצטרך להשתתף איתם – למרות זאת הוא חייב בדיני שכנים ככל השכנים (עיין במרדכי בבא בתרא פרק קמא סימן תעח על עיר חדשה שגם בה יש חיובים; ובשו"ת הרדב"ז מכתב יד חלק ח, קעב; ובנימוקי ר' מנחם מריזבורק ד"ה 'דין הפורש מן הציבור'; ובמרדכי בבא קמא פרק אחרון סימן קעז על זה שגם אם בא לעיר על דעת שלא להשתתף עמהם).

[י] ועיין בהערה הקודמת עוד דחיות לטענה זו. אמנם באבן האזל (שכנים ב, טז) הסביר כך, שהחיוב נובע מהתחייבות מראש של השותפין, ובאמת קשה עליו כנ"ל.

[יא] ובלא"ה יש להקשות על דבריו, שלפי"ז לא יובן מדוע דין זה הוא רק ב"כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול, או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם" (כמש"כ הרמב"ם שכנים ה, א. עי' בהערה ב'). וגם יש לתמוה על מש"כ "נמצא שלא חסר מהוצאת הדלת", הרי סו"ס אינו מעוניין בדלת (עי' הערה ג') ומעצמו לא היה מוציא עליה הוצאות א"כ חסר וחסר הוא.

[יב] וכן נראה שהבין הנתיבות בסימן קעח (ס"ק ג'). אמנם הוא הרחיב דין זה "אפילו בשנים שאינן שותפין, כל שיש דבר שהוא מוכרח לשניהן ואין האחד רוצה לעשותן יכול השני לכפותו", וכ"כ ר' ראובן גראזאווסקי (בחידושיו לב"ב סי' א) וכן נראה קצת בחזו"א (ב"ב א, ה). [ומה שלגבי שניים שנתפסו (שהבאנו באות א) פסק הרמ"א (בסימן קסד סעיף ד) שלא יכול לכופו לשלם אם לא שחסק בשבילו (או שירד על דעתו) כתב הנתיבות שזה משום ד"שם מיירי שלא נתפסו על ענין אחד, ואפשר להציל עצמו זולת האחר", "אבל כשנתפסו על עניין אחד ואי אפשר להציל עצמן זולת האחר, כופה לחבירו ליתן לו חלקו"]. אך לכאורה אין כל הכרח לומר כן, ולפי מה שמתברר כאן נראה שחידוש זה שייך רק בהוצאות הנצרכות לקיום שותפות שהאדם אינו יכול לפרוש ממנה וללכת (מבלי לעזוב את דירתו).

[יג] בהמשך הגמרא שם מבואר שגם בני אומנות מסויימת באותה עיר יכולים לקבוע כללים שלפיהם צריכים כל בעלי האומנות בעיר להתנהג, וכן הוא גם בתוספתא בבא מציעא (יא, כד-כו, שהיא המשך הברייתא הנ"ל שהובאה בגמרא): "רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבוא לעיר נהא כולנו שותפין בו. רשאין נחתומין לעשות רגיעה ביניהן. רשאין החמרין לומר כל מי שתמות חמורו נעמיד לו חמור אחר ... ורשאין הספנין לומר כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת ...". כמובן, דין זה נובע מהדין הכללי שאנשי העיר רשאין לכפות על הדאגה לקיום חייהם המשותפים, שחלק מזה זה דאגה להתנהלות אותם בעלי אומנות (אלא שכאן העבירו את הסמכות לבעלי אומנות עצמן).

[יד] המשך לשונו שם: "ואף על גב דבדבורא בעלמא קא מתנו וגרע טפי מאסמכתא, דכל 'דאי' לאו כלום הוא – הכא ודאי מהני, בההיא הנאה דקא צייתי להדדי במידי דאיכא רווחא להאי כמו להאי – איידי דקני גמר ומקני, כההיא דפרק הפועלים 'מתנה שומר חנם להיות כשומר שכר' או כשואל, ואפילו בדברים, דבההיא הנאה דנפק עליה קלא דאיניש מהימן הוא – גמר ומשעבד נפשיה".

[טו] ובפרט כאשר יש סמך בתורה למנהג שהיה עד כה, כמו שמביא המרדכי בשם רבנו תם על כך שיש סמך מן התורה שלא לגבות מסים על פי הקרקעות, עיין שם; ואולי לזה מתכוין הרמ"א במילים "שיהא נגד דין תורה".

[טז] וכך מתבארים דברי רבנו תם "האי רשאין – אלהסיע קאי", כלומר: בברייתא נאמר "רשאין בני העיר להתנות על המידות ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן". זאת אומרת שהרוב כופה את המיעוט להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלים, ולהעניש על קיצתן. רבנו תם מדגיש שה"רשאין" מוסב על "להסיע" ולא על "קיצתן", כלומר רק אחרי שיש כבר "קיצתן" כי כולם הסכימו אז הם יכולים "להסיע" ולקנוס את מי שלא עומד בהסכמה; אבל אינם רשאין ליצור קיצה בלי הסכמת כולם  (אלא אם כן היא נצרכת כמידות ושערים).

[יז] אמנם מצאנו בראשונים ובאחרונים שהסבירו את דעת ר"ת דלא כרמ"א אך מלבד שהם נדחקים בלשונו של ר"ת גם הם הגבילו את דבריו וכתבו שלא בכל מקרה צריכים את הסכמת כולם, ויש מקרים שבהם הרוב כופה את המיעוט. למשל: במהר"י בן לב (א, קטו) כתב שכאשר יש איזושהי סכנה – הרוב כופה את המיעוט על תקנות למניעת הסכנה; המהרי"ל (בשו"ת החדשות קנא) כתב שחלוקת המסים היא כמיגדר מילתא וצורך שעה ולכן הרוב כופה את המיעוט בצרכים השונים בזה; בשו"ת ראנ"ח (סימן צח) כתב: "על כרחך לא נחלקו הראשונים אלא בדברים שאינם מוכרחים להיעשות, כגון להתרות על השערים ועל המדות או לחשש אי זו תקנה ואי זה מנהג שהמועט אומרים שאין רצונם בכך, אבל דברים שהם צריכים להעשות על כל פנים ויש חלוק ביניהם...פשיטא ודאי שהולכים אחר רוב דעות, ועל כיוצא בזה אמרה תורה ודאי אחרי רבים להטות" (ודבריו הובאו להלכה בכנסת הגדולה חושן משפט סימן רלא, הגהות הטור אות טז); בשו"ת שבות יעקב (ב, קמג) כתב שמינוי בית דין בעיר (במקום הסתפקות ב"זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד") הוא מעשה נכון על פי תורה, ולכן בו לכולי עלמא הרוב כופים את המיעוט; והחוות יאיר (פא) כתב שר"ת ודעימיה סוברים שצריך את הסכמת כולם רק לתקנות שהן נגד דין תורה, אבל במה שאינו נוגד דין תורה – הרוב כופה את המיעוט. כמו כן המהרי"ק (בשורש קפ) כתב שבמיגדר מילתא דאיסורא לכולי עלמא הרוב כופים את המיעוט (וכן כתב במהר"ם אלשייך, נט; בשו"ת חתם סופר ב (יורה דעה), ה; בשואל ומשיב מהדורה א חלק ב, לב; ובסמ"ע חושן משפט ב, ס"ק יג); ובשו"ת רדב"ז (א, ק) כתב על דברי המהרי"ק שאין חילוק בין מיגדר מילתא דאיסורא לבין מיגדר מילתא בענייני ממון, ובכל מקרה של צורך מיגדר מילתא הרוב כופה את המיעוט ("שאם זה יוסיף ואחר יוסיף ויבוא אחר ויוסיף ילך הדבר לאין תכלית ויפסד ממון המלך וממון ישראל"); ובדומה לזה כתב החזון איש (בבא בתרא ד, טו; שם ה, ה). ובאופן פשוט הם הגבילו את דברי ר"ת בגלל שללא זה אין יכולת מעשית לנהל חיים של הציבור. ולפי הרמ"א – אין כאן הגבלות שאנחנו צריכים להוסיף מדעתנו בדברי רבנו תם, אלא זוהי גופא שיטתו של רבנו תם. ויש להאריך ואכ"מ.

[יח] אפשר לדון בסיבה זו משני פנים: א. בחצר השיעבוד חל על הרכוש ולא על הגוף משום שההשתתפות היא ברכוש ולא בגוף. ב. כיוון שחצר לא מתנהלת באופן עצמאי אלא היא תמיד חלק מהעיר ממילא אין צורך בשיעבוד הגוף משום שכל מה שצריך זה רק לשלם כסף וכשיש בעיות אפשר לפנות לטובי העיר או לבי"ד של העיר, משא"כ בעיר.

[יט] בחזון איש (ב"ב א, ה) כתב לגבי הכפיה על בית שער ודלת לחצר ש"יסודו דינא או תקנת חכמים". ויש להעיר שלא נראה שכוונתו באפשרות השניה היא שעצם יסוד החיוב הוא מדרבנן, אלא כוונתו היא שחכמים הפכו את הצורך בבית שער לדין קבוע ולא בודקים כל מקרה לגופו (ולפי"ז אפש"ל שזה לא שהוא הסתפק בדבר וכתב שתי אפשרויות, אלא ר"ל שאפשר ככה ואפשר ככה ותלוי על מה מסתכלים, כלומר זה דינא שמעורבת בו תקנת חכמים לקבוע במסמרות את חיוב בית השער).

[כ] הרמב"ן בעצמו, אחרי שכתב שביאר את מצוות "קדושים תהיו" כמו שהבאנו בפנים, כתב שכך דרך התורה בכמה מקומות, והביא כדוגמא את "ועשית הישר והטוב" ואת מצוות השביתה שהבאנו, וז"ל: "וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה. כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות אמר בכלל ועשית הישר והטוב, שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו כאשר אפרש בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה. וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות ועוד אפרש זה בע"ה".

[כא] וכך ביאור דבריו: "חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר" – והם החיובים מעיקר הדין כמו דיני שכנים – "עד שיכנס בזה" – אפילו – "הפשרה ולפנים משורת הדין" – כמו דינא דבר מצרא שנלמד מהפסוק הזה והוא לפנים משורת הדין (ואולי לפי זה הביאור בפסוק הוא: "ועשית הישר" – שהם הדינים המחייבים מצד הדין, "והטוב" – שהוא לפנים משורת הדין).

ביאור זה של דברי הרמב"ן מסביר את דברי הגמרא בעבודה זרה (כה.) שדנה בשאלה מהו ספר הישר: "כתיב (שמואל ב א, יח): 'ויאמר: ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר' – מאי ספר הישר? ... רבי אלעזר אומר: זה ספר משנה תורה (=ספר דברים), ואמאי קרו ליה ספר הישר? דכתיב: 'ועשית הישר והטוב בעיני ה' ' ". והקשה המהרש"א שם: "וכי משום דכתיב ביה מלת 'ישר' נקרא כל הספר ישר? הלא בספר שמות נמי כתיב 'והישר בעיניו תעשה'". ולפי מה שהסברנו בדעת הרמב"ן ברור שספר דברים נקרא ספר הישר כיון שהוא הספר המכין את עם ישראל לכניסה לארץ ולחיים מתוקנים וישרים שבין אדם לחברו, ומצות "ועשית הישר והטוב" היא השלמת הענין הזה בכל הפרטים, גם אלה שלא נכתבו בפירוש (ועיין גם במה שתירץ שם המהרש"א, ודוק).

[כב] ובפשטות מקורו במדרש תנאים (דברים יז), זה לשונו:

מצוה לשמוע להן אפילו בגזרות ותקנות שהרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו גזירות ותקנות ומנהגות שיורו בהן לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם.

[כג] וכך מתבארים גם דבריו בספר המצוות (עשה קעד):

שצונו לשמוע לבית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו בו מאיסור והיתר. ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו או הדבר שיוציאוהו בהקש מן ההקשים שהתורה נדרשת בהן או הדבר שיסכימו עליו שהוא סוד התורה, או לפי ענין מן הענינים שיהיה דעתם שהוא ישר ושבו חזוק לתורה, הכל אנו חייבים לשמוע אותו ולעשותו ולעמוד על פיהם לא נעבור ממנו. והוא אמרו יתעלה: 'על פי התורה אשר יורוך', ולשון ספרי: 'ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה' – זו מצות עשה.

[כד] הבאנו כאן בקיצור, עיין בגוף הדברים שמאריך ומבאר כמה דינים על פי היסוד הזה. ועיין גם באנציקלופדיה התלמודית בערך "חזקת הישוב".

[כה] והדבר מתאים לדרשת חז"ל בסנהדרין (ז:) "'בין איש ובין אחיו' – אמר רב יהודה: אפילו בין בית לעליה. 'ובין גרו' – אמר רב יהודה: אפילו בין תנור לכיריים", לפי מה שפירש רבנו חננאל שם (וכפירושו כתב גם ר' חיים פלטיאל בפירושו לתורה; ועיין במרגליות הים שם שמביא גם את השאילתות והערוך שמפרשים כך): "'בין איש ובין אחיו – אפילו בין בית לעליה' – צריך הדיין להיות בקי כמשפט הפסדת העלייה על הבית כמה היא כדי שידין כמה יש לבעל העלייה בתחתון, וכך צריך להיות בקי כמה הרחקת התנור מן הכותל או מן העזיבה שתחת התנור, וכמה הרחקת הכירה והמחזיק בכירה אין לו לעשות, וכיוצא בדינים הללו; ולא יהיו קל בעיניו מפני שהן כך בלא נשיאת ממון ובלא נתינת ממון בבזיון אלא צריך להתעסק בהן בכולן כמו שהן מפורשים בפרק לא יחפור".

ומה שהרמב"ם לא הביא דרשה זו בספרו, נראה שזה משום שאין כאן שום חידוש להלכה אלא היא רק זירוז כמו שמשמע מדברי ר"ח.

[כו] יש שרצו לומר בדעת הרא"ש שהחיובים כאן נובעים מהפסוק (משלי ג, יז) "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם", שכתב בתשובה (כלל קח אות י. הובא בטור חו"מ קנה, כא) "והמדקדק בפרק לא יחפור, דשיערו חכמים בכל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק, והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי להזיק, כתבו השיעורים, והיכא שאין ידוע, כתבו בכדי שלא יזיק. כדתנן (ב"ב כד:) 'ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו בכדי שלא יזיק', כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו".

אמנם ברור שאין כוונת הרא"ש להביא מקור לדינים אלו אלא הוא רק בא להסביר אותם. חוץ מזה, הדבר דחוק ביותר, שהרי אין מצוה כזאת בכל התורה, וגם מה שנאמר במשלי זה לא ציווי אלא רק תיאור על מעלות התורה [וכשהגמרא בסוכה (לב.:) לומדת מהפסוק הזה – היא לא לומדת מצוות חדשות אלא רק מפרשת עפ"י זה את מצוות לולב והדס שנאמרו בתורה. וכצ"ל גם לגבי הגמ' ביבמות (טו., פז:)].

[כז] עיין בזה באריכות ועם מקורות רבים בשו"ת חיים ביד (צג) לר"ח פלאג'י.

[כח] במציאות אפשר לראות כמה כיוונים שבגללם הציבור לא יתקיים ללא קנסות ועונשים לאלה שעוברים על תקנותיו. נביא כאן כמה נקודות: א. 'קדרא דבי שותפי' – אם ציבור יצטרך לנהוג כיחידים כדי לגבות את חובותיו, לא ימצא מי שידאג לציבור בגלל הקושי שבדבר (עיין בזה בתרומת הדשן שמא; רדב"ז ב, תרכח; מהרי"ט א, קלב; חתם סופר ב, רכ; נושאי הכלים על שו"ע חו"מ סי' ד על זה ש"הקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד, וצריך לתת להם משכון קודם שירדו עמו לדין"). ב. מערכת השיקולים בציבור גדולה ורחוקה יותר מהנזק המיידי, מה שגורם לאנשים להרגיש פחות מחוייבות אליה וממילא דרושה כפיה חזקה. ג. בציבור פעמים רבות התקנות אינן על משהו ממוני של ממש, אלא גזירות שלא לעשות משהו. כדי לכפות את זה חייבים 'להמציא' עונש חיצוני (לדוגמא: מי שנוסע מעבר למהירות המותרת לא גזל שום דבר מאף אחד. כדי לכפות את זה צריך לתת עונש למרות שאינו קשור ישירות למעשה). ד. בעוד שבין שנים – יכול כל אחד לבחור עם מי לא לסחור (בגלל שאינו ישר וכדומה) – הציבור מורכב מכל האנשים, וגם אלה שאינם ישרים שותפים לו לטוב ולמוטב. כדי להתמודד עם החלקים הללו בציבור צריך כפיה חזקה. ה. גם המסחר בין היחידים מחזיק מעמד רק בגלל המסגרת הציבורית שסביבו ש'מחשקת' אותו. ללא מסגרת זו – גם המסחר הפרטי היה מתפרק ('איש את רעהו חיים בלעו'), וגם גביית חובות בין יחידים על פי הסדר ה'מתון' והרגיל של השולחן ערוך (חו"מ סימן צז) היתה בלתי אפשרית.

[כט] המשך לשונו שם: "ואף על פי שלא אמרו זה בפירוש גמור – אנן סהדי דכלהו סמכי על ידו שכל מה שיעשה שיהיה עשוי, ואף על פי שעומדים קצתם וצווחים על אותם הגזרות והתקנות אין זה אלא כאותן שהתנו ביניהם כבר והסכימו בם ושוב חזרו בם ותוהים על הראשונות".

[ל] ועיין בשו"ת שאילת דוד (חו"מ, א) שכתב: "והטעם נראה לי דבני העיר הוי כשותפים בעירם והוי עיר להם כחצר שאין בה דין חלוקה".

[לא] וכעי"ז מצאנו בדברי המנחת שלמה (א, פז; וכן הוא במעדני ארץ על שביעית, סוף סימן כ): "ועיין ברשב"ם (בבא בתרא נד:) דטעמא דדינא דמלכותא דינא הוא משום דדמי להא דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן".

[לב] עיין בתשובת החתם סופר חושן משפט מד, בפיסקא המתחילה במלים 'נעייל להא דידן'.

[לג] וכדברי הגמרא בע"ז (ד.): "ותעשה אדם כדגי הים"...מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו...", א"כ לצורך הקיום הבסיסי יש צורך במלכות שתשלוט ביד חזקה ולא תאפשר פריצה של המסגרות והדרדרות למצב של "דגי הים" [ועיין במנחת שלמה (תניינא (ב-ג), לז) לגבי ההיתר לחלל שבת לצורך פעולות שיטור בגלל הסברא הזו]. וכמש"כ הרמב"ם (בסוף פרק ד' מהל' מלכים) "שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט (- למנוע פושעים מתוך הציבור העלולים לפרוץ את המסגרות ולהפוך את המלכות לתוהו ובוהו) ומלחמות (- למנוע אויבים מבחוץ העלולים לפגוע ולהזיק), שנאמר: 'ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו'", וכמש"כ הר"ן בדרשותיו (דרוש יא) "ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה העולם נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני". וכלשון בעל ה'חובות הלבבות' (שער ב פרק ה) "וממה שראוי לתת אל לבך ולבחון בו הסכמת בני אדם והתחברות לבותם עם רוב התחלקות מדותם, למנות עליהם איש מהם, ומקבלים עבודתו ושומעים בקולו במה שהוא מצוה ומזהיר אותם, ויראים אותו, והוא שומר אותם וחומל עליהם, ודן בצדק ביניהם ומנהיגם על מה שיש בו תקנת כלם, כדי שלא יתקלקלו ענייניהם ולא יוכל האויב להם. ואלו היה כל אחד מבני אדם חושש לעצמו ולדחות מעליו, לא היו מסכימים על בנין מגדל ולא חומה, והיו ענייניהם מופקרים...".