chiddush logo

הבא לסמוך בצד המיצר

נכתב על ידי יוסף פרל, 5/2/2017

 

הבא לסמוך בצד המיצר*

במשנה בב"ב בתחילת פרק לא יחפור (יז.) שנינו שאסור לאדם לחפור בור סמוך לבורו של חבירו אלא צריך להרחיק שלושה טפחים. ובגמ' שם נחלקו אביי ורבא לגבי הבא לסמוך את בורו בצד המיצר שבין שדהו לשדה חבירו, שאביי אמר סומך, ורבא אמר אינו סומך. לאחמ"כ מקשה הגמרא מלשון המשניות שבמשך הפרק, שמפשטות לשונם משמע כאביי, ומתרצת אותם כך שיסתדרו גם עם דברי רבא [לצורך בהירות ההבנה הבאנו בסוף המאמר את קושיות הגמ' והתירוצים בקצרה[1]].

והנה, הרמב"ם מביא להלכה את המשניות בפרק כלשונם ממש מבלי לשנותם ולהסבירם עפ"י תירוצי הגמרא בדעת רבא[2], אף שהלכה כמותו (שכנים ט, י[א]). ותמוה ביותר, הרי מכיוון שהגמרא הבינה בפשטות את פשט המשניות כאביי היה על הרמב"ם להוסיף עכ"פ את פירושי הגמרא למשניות הללו.

לצורך הסברת העניין נקדים שהדבר מוסכם וברור שאסור לאדם לעשות דבר שמזיק לחבירו בצורה ישירה, ועל זה כתב הרמב"ם (י, ה): "אם היו מעשיו של זה שעושה ברשותו מזיקין את חבירו בשעת עשייתו, הרי זה כמי שמזיק בידו. הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו ואמר ברשותי אני עושה, שמונעין אותו. וכן כל הרחקות האמורות למעלה בענין זה, אם לא הרחיקו הרי זה כמי שהזיק בחציו, לפיכך צריך שירחיק משרה מן הירק וכרישין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים שלשה טפחים או יתר מעט כדי שלא יהיה היזק בידים". אמנם, במקרה שהנזק לא מגיע בצורה ישירה אלא "היה הנזק בא מאליו אחר שיפסקו מעשיו של מזיק" (לשון הרמב"ם שם) – נחלקו ר' יוסי וחכמים אם אדם רשאי לעשות זאת ברשותו: ר' יוסי סובר רשאי "ועל הניזק להרחיק את עצמו אם ירצה עד שלא יגיע לו הנזק, שזה בתוך שלו הוא עושה והנזק בא לחבירו מאליו" (שם), וחכמים סוברים שאינו רשאי ועל המזיק להרחיק את עצמו. להלכה פסקה הגמרא כר' יוסי (כה:) וכך כמובן פסק הרמב"ם.

נראה שהרמב"ם הבין (בשונה מכל הראשונים) שמחלוקת אביי ורבא איננה נוגעת בדין הנ"ל, כלומר כל הדין הנ"ל שאסור לעשות דבר שמזיק לחבירו אמור דווקא במקרה שיש ניזוק אך כשאין שום דבר שניזוק אין שום איסור לעשות פעולה כזאת[ב].

ומחלוקת אביי ורבא היא בדין אחר לגמרי[ג]: אביי סבר שמאחר שהאדם עשה את תשמישו בחצר בהיתר (כשלחבירו עוד לא היה סמוך למיצר שום דבר הניזוק מאותו התשמיש) הרי שהוא החזיק בזה ושוב שכינו אינו רשאי לעכבו אף אם הוא החליט אח"כ לסמוך למיצר דבר שניזוק מאותו התשמיש – לכן לגבי הבא לסמוך בורו בצד המיצר אביי אמר שהוא רשאי אף שבחפירתו הוא מרפה את הקרקע ומזיקה באופן שלא יהיה אפשר לחפור אח"כ בור בצד השני של המיצר.

ורבא לעומת זאת סבר שאין חזקה כזאת והעובדה שהוא עשה את תשמישו ראשון אינה נותנת לו שום זכות בקרקע, ולכן במקרה ששכינו יחליט לסמוך למיצר דבר הניזוק מאותו התשמיש הרי שרשאי לעכבו ולמנוע ממנו את אותו התשמיש – לכן בנידון דידן הוא סבר שאסור לסמוך את בורו למיצר, אף שכרגע אין לשכינו בור ושום דבר לא ניזוק, מ"מ כיוון שזה מרפה לשכן את הקרקע ומזיקה וזה מונע מהשכן לחפור שם בור אם ירצה לכן הוא נחשב מזיק את הקרקע.

ובמילים אחרות: המחלוקת בין אביי לרבא אינה האם הראשון מקלקל את האדמה, אלא האם יש לו זכות לקלקל את האדמה בזה שהוא ראשון, אביי סובר שכן ורבא סובר שלא, אך כל זה שייך דווקא בבור שבחפירתו האדמה מתקלקלת עוד לפני שהשכן סמך, אך במזיקים אחרים גם רבא יודה שמותר לסמוך (אלא שלאחמ"כ אם השכן יחליט שהוא רוצה לסמוך כותל למיצר הרי שהוא יכול לדרוש ממנו להרחיק את המזיק לפי רבא).[ד]

לפי"ז צריך לפרש שקושיות הגמרא על רבא מהמשניות במשך הפרק אינם מזה שרואים שאם אין ניזוק אזי מותר לסמוך (שהרי בזה כולם מודים כפי שביארנו) אלא מזה שבפשטות משמע שלא רק שבמקרה שאין ניזוק לא מרחיקין (שאין בזה שום חידוש לפמשנ"ת) אלא אפילו אם אח"כ השכן סמך דבר הניזוק – עדיין הראשון אינו צריך להרחיק[ה]. ועל זה הגמרא תירצה בדעת רבא שבאמת לאחר שהשכן סמך דבר הניזוק אזי המזיק צריך להרחיק, ומה שהמשניות כתבו את הדבר הניזוק זה בשביל ללמד שהדברים ההם אכן ניזוקים מהסמיכה.

עפי"ז מה שהגמרא אמרה (יח.) לגבי מה שמשמע במשנה (כ:) שדווקא "תחת אוצרו של חבירו" אסור לפתוח חנות ורפת בקר אך בסתם מותר לפתוח, שהטעם הוא משום ד"דירה שאני". צריך לומר שהכוונה היא שבדירה רבא מודה שמי שתפס ראשון הוא זכה בחזקה בתשמיש שתפס ולכן אין חבירו יכול לעכב עליו, או משום שבדירתו של אדם לא מגבילים אותו, או כפירוש הר"י מיגש שהראשון לא היה צריך להעלות על דעתו שהשני יבנה בבית שלו רפת). וא"כ מה שהגמרא אומרת על תירוץ זה "דייקא נמי דתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר" אין זה דיוק נגד אביי (כשיטת שאר הראשונים[ו]) אלא רק דיוק שחייבים לומר בדעת רבא "דירה שאני" ולא לתרץ לשיטתו כמו שתירצנו בשאר הסוגיא דהיינו שבאמת אסור לסמוך גם כשאין אוצר (ומה שכתוב אוצר להשמיענו שהחנות והרפת קשים לאוצר), והדיוק הוא מזה שכתוב בפירוש בברייתא שכאן הסמיכה מועילה לקנות זכות שימוש גם אם לאחמ"כ השכן יבנה אוצר[ז].

כעת מובן מדוע הרמב"ם לא הוצרך להסביר כתירוצי הגמרא את המשניות שפסק, שהרי כבר פסק כן מפורש בפרק י' (הלכה ה') שאסור לאדם לעשות מעשים שמזיקים לשכן באופן ישיר, וא"כ באופן פשוט גם במקרה שהדבר המזיק כבר היה קודם מ"מ צריך להרחיקו. ואדרבה, יותר מדוייק לכתוב את המשניות כלשונם משום שבכך ברור שכל ההרחקות של המשנה הם רק כשיש ניזק (חוץ מבור שאת זה הוא כותב במפורש).

מה שיוצא מכאן להלכה הוא שלפי הרמב"ם מותר לסמוך כל עוד אין ניזק אך לאחר שיהיה ניזק המזיק יצטרך להרחיק את עצמו. וזה ממש מתאים לשיטת הר"י מיגאש[ח] (שכידוע נחשב כרבו של הרמב"ם) שאמנם את מהלך הסוגיא הוא פירש אחרת ממה שכתבנו כאן (ואין זה מסתדר עם פסקי הרמב"ם) אך הוא מסביר שבסוף הסוגיא הגמרא חוזרת בה ממה שהסבירה עד עכשיו ומסבירה את רבא כמו שכתבנו (ראה בחידושי הר"י מיגש ובחדושי הרמב"ן שביאר שיטתו).



* המאמר מבוסס על שיעור של הרב יצחק שפירא שליט"א.

[א] אמנם שם מדובר לגבי בור ולכן כתב המגיד משנה שהרמב"ם פסק כרבא רק בבור ולא בשאר דברים, אך זה דחוק מאוד בגמרא (עי' בלח"מ). וכבר כתב הלח"מ שקשה לומר כן בדעת הרמב"ם, שהרי כתב (ט, יב) "מי שהיתה לו חנות תחת אוצר חבירו לא יעשה בה לא נחתום ולא צבע ולא רפת בקר...מפני שהחום מפסיד פירות האוצר...ואם הוחזקו החנות בתחלה לרפת או לנחתום וכיוצא בו ואח"כ רצה בעל העלייה לעשות עלייתו אוצר אינו יכול למחות בידו", ומשמע שדווקא בחנות וברפת וכיוצ"ב "אינו יכול למחות בידו" אם פתחם קודם לדבר הניזוק אך בשאר המזיקים יכול למחות אף שעשאם קודם לדבר הניזוק וזה ממש כדברי רבא (וכמו שדייקא הגמרא (יח.) במפורש).

[ב] ובאמת הראשונים, שלא הבינו כך, נתקשו בדבר (עיי' בתוד"ה 'מרחיקין').

[ג] בהסבר זה תתיישב בשופי גם קושיית הרשב"א משאנץ בתוד"ה 'אביי', עיי"ש.

[ד] ולפירושם של שאר הראשונים יוצא שאביי ורבא נחלקו בכמה מחלוקות: א. בדעת חכמים – האם מותר לסמוך כאשר אין מזיק (ולדעת ר' יוסי בפשטות אי אפשר לאסור לסמוך כשאין ניזק, שהרי זה לא גיריה דיליה, וכמ"ש הנמוק"י). ב. גם לדעת ר' יוסי – האם יש בחפירת הבור נזק מיידי או לא. ג. לפי רש"י, למסקנה (בסוגיית חרדל) נראה שנחלקו במחלוקת שלישית, במקרה שהראשון סמך בהיתר (או לאביי, או לרבא בשדה שאינה עשויה לבורות ובלוקח), האם לאחר מכן כשהניזק הגיע יצטרך המזיק להרחיק. רבא אומר שכן ואביי אומר שלא [שהרי הגמרא אומרת "אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו" ולרש"י הפירוש הוא שאפילו אם עשה ברשות צריך להרחיק. וכיון שהגמרא אמרה את זה רק לתרץ את שיטת רבא נראה שאביי יחלוק על זה. וצ"ע בזה בתוס']. וכמובן שהדבר מאוד דחוק שאביי ורבא במקרה נחלקו בכמה מחלוקות בדיוק בבור בלא שיש קשר ביניהם.

[ה] ובכך תתיישב בשופי הקושיא השניה בתוד"ה 'מרחיקין'.

[ו] אכן לשיטתם קשה מדוע הגמרא לא עושה מזה קושיא על אביי (עיי' בתוס' שנדחקו בדבר).

[ז] לשאר הראשונים לא ברור מדוע כתוב לשון של דיעבד ("אם היתה רפת בקר קודמת") שהרי החידוש לשיטתם הוא זה שמותר לכתחילה לפתוח רפת בקר אם אין אוצר; משא"כ לפי מה שהסברנו ברמב"ם, זה שמותר לכתחילה לפתוח כשאין אוצר זה פשוט וזה נכון לאו דווקא בדירה, והחידוש כאן הוא זה שאם כבר פתח רפת לפני שפתחו את האוצר אז מותר ואינו צריך לסגור.

[ח] אך לשיטת רש"י אסור לסמוך גם כשאין ניזק, ולפי תוס' (ר"ח ור"ת בסוגיית חרדל) למסקנה רבא מודה לאביי וממילא מותר לסמוך כשאין ניזק (חוץ מבור) וגם לאחר שיהיה ניזק המזיק לא יצטרך להתרחק (כמ"ש בתוס' כה: בד"ה עני).



גוף דברי הגמ' והרמב"ם

[1] להלן הובאו הקושיות על אביי ותירוצי הגמרא בקצרה (קושיות הגמ' שמדברי חכמים שלא נפסקו להלכה לא הבאנו אותם):

          א.          "לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו אא"כ הרחיק מכותל חבירו ג' טפחים" ומשמע שרק "סמוך לבורו של חבירו" אסור לחפור אבל אם אין בור אז מותר – ומתרצת הגמרא מכותל בורו שנינו (כלומר המשנה נקטה דווקא מקרה שיש כבר בור של חבירו כדי ללמד אותנו שאף הראשון היה צריך להרחיק).

          ב.          "מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו ג' טפחים" ומשמע שדווקא "מכותלו של חבירו" צריך להרחיק אבל אם אין כותל אי"צ – ומתרצת הגמרא שהמשנה נקטה דווקא מקרה שיש כותל כדי ללמדנו 'דהני קשו לכותל'.

           ג.          "מרחיקים את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים... ואת הריחים...ואת התנור" ומשמע שדווקא "מן הכותל" צריך להרחיק – ומתרצת הגמרא שהמשנה נקטה דווקא מקרה שיש כותל כדי ללמדנו שדברים אלו (לחות, רעד וחום) קשים לכותל.

          ד.          "לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר" ומשמע שדווקא "תחת אוצרו של חבירו" אסור לפתוח אבל אם אין אוצר מותר – ומתרצת הגמרא 'דירה שאני' (בדברים שהם דירתו של אדם הדין שונה[1]), והוכחה לכך "דתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר" (ומשמע שהיתר זה נאמר דווקא ברפת וכדו', שהרי לא כתוב כך לגבי שאר ההרחקות).

          ה.          "לא יטע אדם אילן סמוך לשדה אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות" ותני עלה "ד' אמות שאמרו כדי עבודת הכרם" ומשמע שסיבת ההרחקה היא רק משום "עבודת הכרם" (שלא תיכנס המחרישה או העגלה לשדה חבירו ובכך יזיקנו בידיים) אבל זה שהשרשין של האילן נכנסים לשדה חבירו ואם הוא ירצה לחפור בור הם יפריעו לו זה לא בעיה – ומתרצת הגמרא שמדובר 'דמפסיק צונמא' (יש סלע בין השדות שמונע מהשרשים להתפשט).

[2] כך פסק הרמב"ם (בהלכות שכנים) את המשניות הנ"ל בהערה 1:

          א.          "לא יחפור אדם בור ולא שיח ולא מערה ולא יביא אמת המים ולא יעשה בריכת המים לשרות בה בגדים לכבס בצד כתלו של חבירו אלא אם כן הרחיק מכותל שלשה טפחים" (ט, א).

          ב.          "מרחיקין את הגפת ואת הזפת ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים או סד בסיד" (שם ב).

           ג.          "ומרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת הגומא שמתקבץ בה מימי רגלים מן הכותל שלשה טפחים: מרחיקין את הרחיים שלשה טפחים מן הרחיים התחתונה שהן ארבעה מן העליונה כדי שלא יניד אותו או כדי שלא יבהלנו בקול הרחיים: מרחיקין את התנור מן הכותל שלשה טפחים מקרקעיתו שהן ארבעה משפתו כדי שלא יחם הכותל" (שם ב-ד).

          ד.          "מי שהיתה לו חנות תחת אוצר חבירו לא יעשה בה לא נחתום ולא צבע ולא רפת בקר ולא יכניס שם אספסתא וכיוצא בהן מדברים שעולה מהם הבל חם הרבה מפני שהחום מפסיד פירות האוצר...ואם הוחזקו החנות בתחלה לרפת או לנחתום וכיוצא בו ואח"כ רצה בעל העלייה לעשות עלייתו אוצר אינו יכול למחות בידו" (שם יב).

          ה.          "מי שהיתה שדה חבירו נטועה גפנים או שאר אילנות ובא הוא לנטוע בתוך שדהו גפנים בצד גפנים או אילנות בצד אילנות צריך להרחיק ארבע אמות" (י, ח).

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע