chiddush logo

דברי תורה לפרשת בא

נכתב על ידי יהודה ברקאי, 2/2/2017

ה' שבט תשע"ז

פרשת בא[1] 

בפרשתנו מגיעה לשיאה ולכמעט סיומה גלות מצרים, שתהיה בעז"ה בשבת הבאה פרשת 'בשלח' בטביעתם של המצרים בים, ועלייתם של ישראל ל'חוף מבטחים' ותחילת הפלגת אנייתם על פני ההסטוריה, בימים (תרתי משמע, בחינת זמן, ובחינת מקום) בהירים ושלוים, ולא יהיו רבים כאלו, ומאידך חשוכים וגבוהי נחשולים וסוערים, עד ביאת גואל צדק בב"א.

המפרשים הגדולים (רמב"ן וארא ח' ט"ו, בסיום פרשתנו י"ג ט"ז, מהר"ל גבורות ה' פרקים ל"ב-ל"ד, נ"ז)  דיברו על מבנה מסודר בתכלית של המכות. האברבנאל, שכעת נתחיל דברינו בעקבותיו, מונה את המכות לשלש חלוקות ותכליות עקריות והן: הודעת מציאות הא-ל, השגחת הא-ל בבריאה, וגילוי יכלתו יתברך (לעיל וארא ז' כ"ו ד"ה כלל גדול אני נותן).

מבנה המכות האחרונות בפרשה

לענין פרשתנו כותב האברבנאל בתחילתה:...מכת ארבה ומכת חושך ומכת בכורות, שלשתן היו ביסוד האויר, ושלשתם היו מחשיכין את הארץ. כי הנה בארבה כתיב (בא י' ט"ו) ותחשך הארץ, ובחושך כתיב (שם כ"א) ויהי חושך על ארץ מצרים, ואמנם מכת בכורות היתה בחצות הלילה ובמחשכים הושיבם כמתי עולם (עפ"י איכה ג' ו'). ומפני השתוף הזה אשר היה בשלשת המכות הנשארות, הבדיל מְסַדֵּר הפרשיות בין שלשת המכות הנשארות ובין המכות הראשונות שנזכרו בסדר של מעלה. עכ"ל.

המכה הדומיננטית הַשָׁלֶטֶת במבנה זה, היא החושך, עליה כתב האברבנאל לעיל וארא (שם) אין ראוי שיזרח אור השמש בארץ עיפתה כזאת צלמות ולא סדרים. (עפ"י איוב י' כ"ב).

המהר"ל בגבורות ה' (פרק  ל"ד) מבאר ענין מכת החושך וזלה"ק:...החושך מורה על ההעדר, כמו שהאור מורה על המציאות כן החושך מורה על ההעדר. ומפני שהעולם היה נמצא אחר שהיה נעדר, יש חושך קודם מציאותו וזה נקרא חושך העליון המפסיק בין ה' יתברך ובין העולם שנאמר (תהלים י"ח) ישת חושך סתרו...וכאשר הביא הקב"ה מכת החושך על מצרים הביא עליהם ההעדר, מצד כי בבריאה דבק העדר וחסרון...

האדמו"ר מקוצק (אמת ואמונה אות רל"ג) אמר: בעשר המכות שבאו על המצריים נתגלו עשרה המאמרות לישראל, מכל מכה מאמר אחד, וממכת חושך נתגלה לישראל מאמר יהי אור (ראה עוד שפת אמת וארא תרל"ה, שפת אמת לקוטים בא ד"ה החודש).

רמזי אורה מצללי אפילה

ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים, לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. (בא י' כ"ב-כ"ג). בספרו של הרב חיים קלמן שלנגר שליט"א פיטטיא דאורייתא (ח"א) בפרשתנו, מבאר עפ"י דרך החסידות ועבודת ה', הנהגות מאירות מתוך החשיכה, ואלו דבריו: אפשר יש לומר בדרך רמז, מפני שלא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו, ע"כ - ויהי חושך אפלה...[כלומר] כאשר אדם רוצה לדבר עם רעהו, אזי הוא מחפש [אותו] ושואל אודותיו, האם מישהו ראהו. שונה הדבר כאשר אין לו שיג ושיח עם רעהו, אז אינו מחפשו כי אין לו צורך בו, ולא שואל אודותיו ולא מתעניין בו.

וזהו הרמז 'לא ראו איש את אחיו' לומר לך מפני מה לא ראו איש את אחיו? לפי שלא קמו איש מתחתיו, אף אחד לא קם ולא זע ולא התעניין ולא עשה שם פעולה בכדי לראות איש את אחיו, אי אכפתיות מוחלטת, אני ואפסי עודי...

ראו בחילוף [אותיות] אור. מפני שלא ראו איש את אחיו, ע"כ גרמו במעשיהם לא אור אלא חושך ואפילה. וכדכתיב באיכה (ג' ב') 'אותי נהג וילך חושך ולא אור', הפועל יוצא מכך שלא אור – הינו חושך אפלה.

הכתוב אומר (משלי כ' כ"ז) נר ה' נשמת אדם. לאמור כל אדם ואדם יש לו את אור נשמתו כאורו של נר ותו לא, כל חד וחד לפום דרגא דיליה. אבל כאשר ריעים אהובים מתחברים ומתוועדים יחדיו באהבה ואחוה שלום ורעות, אזי הבערה לאש יצאתה [מליצה עפ"י הפסוק (משפטים כ"ב ה') כי תצא אש ומצאה קוצים...שלם ישלם המבעיר את הבערה] לפי שכל הנרות מתחברים יחד ללהבה ובהתאם לכך גם האור הנלוה אליהם, אזי הוא ברבו יתיר יסגי ונפיק נהורא רבא. ודא דכתיב 'ולכל בני ישראל היה אור במושבותם'...ע"י שקמו איש מתחתיו וכל אחד מתעניין ודורש שלום רעהו, ולפיכך 'היא אור במושבותם'...

אולי אפשר להוסיף עוד נדבך על האמור. משה רעיא מהימנא קדישא נאמר בו (שמות ב' ב') ותרא אותו כי טוב הוא, פירש רש"י [עפ"י סוטה י"ב ע"א, שמות רבה א' כ'] כשנולד נתמלא הבית כולו אורה. עפ"י הכתוב (שמות ב' י"א) ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם...פירש הרמב"ן (ד"ה ויצא אל אחיו) כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול, ולכן הרג המצרי המכה. נתן לבו לראות בעוני אחיו – וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ומצד האחוה התעורר לעזור. ובמדרש (תנחומא שמות ט') ויצא אל אחיו, שתי יציאות יצא אותו צדיק וכתבן הקב"ה זו אחר זו, ויצא ביום השני הרי שתים. וירא בסבלותם מהו וירא, שהיה רואה ובוכה בסבלותם, ואומר חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם. [וכעת זה לעומת זה] כאשר לא ראו איש את אחיו – זוהי מכת חושך ואפילה, ומדה טובה מרובה כאשר רואים איש את אחיו וקמים איש תחתיו לעזור איש את רעהו, אז כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה! וזהו מושיען של ישראל...ע"כ מספרו של הרב קלמן חיים שלנגר שליט"א.       

העלאת עצמות יוסף ע"י משה נינו של לוי הבר-פלוגתא הגדול שלו

בליל-אור היציאה ממצרים בשעה שישראל עוסקים בחיפוש בבתיהם של המצרים, משה רבינו ע"ה עוסק בחיפוש אחר משהו אחר, אחר ארונו של יוסף [עפ"י סוטה י"ג ע"א]. מדוע דוקא משה עושה זאת? הסבר מופלא תוך מערכה מורכבת, המחזירה אותנו לספר בראשית ומחלוקת יוסף והאחים, אך מאידך מצפיה לעתיד הרחוק של עם ישראל, מבאר הרב יוסף דב סולובייציק בספרו ימי זכרון (מאמר 'שליחות'):

על שום מה לא צוה יוסף את בניו שלו, מנשה ואפרים, שיפקדו על בניהם להעלות את עצמותיו, מדוע הוא אומר: ויאמר יוסף אל אחיו, אנכי מת ואלקים פקד יפקד אתכם...והעליתם את עצמותי מזה (בראשית ויחי נ' כ"ד-כ"ה)?

[התשובה, והיא רובד נוסף לדברינו בפרשת 'וישב' בענין המחלוקת של יוסף והאחים] יוסף הטיב להבין כי כדי שהוא יהיה מוכר בין שבטי י-ה, כדי ששמו יהא חקוק על החושן, מוכרחים האחים לשנות את יחסם אליו. הם חייבים לפתח ולהחדיר אצל בניהם ובני בניהם יחס של אהבה והערצה ליוסף...כל דמותו צריכה להגאל ולהתעלות. האחים חייבים להודות בתרומותיו והישגיו של יוסף למען האומה הישראלית. כל תוקפו וממשלתו של יוסף במצרים הם נעדרי כל ערך בכל הנוגע להנצחת שמו בתלדותיו של העם הנבחר. בדבר זה אין פרעה יכול לסייע לו, ובענין זה אין נכדיו שלו יכולים להועיל הרבה. בלי עזרתם של האחים וצאצאיהם אין לכך סיכוי... וישבע יוסף את בני ישראל...והעליתם את עצמותי מזה...

האחים מצידם השתחוו לא אל יוסף השליט המשביר, המושל, כי אם אל יוסף השליח [נושא המאמר, מהות השליחות לעומקה, במובן הרעיוני שלכל אדם יש שליחות מסויימת מיוחדת שרק הוא יכול למלאה] האישיות הדגולה המנהיג וה'רבי'...בעצם ליל פסח בליל יציאת מצרים, כאשר היה אמור משה רבינו להוציא את בני ישראל מארץ מצרים אל הר סיני, בלילה ההוא נתאחר קמעא, מפני שעסוק היה בחיפוש כלשהו! מה חיפש? – את ארונו של יוסף חיפש! לא היה יכול משה להעלות על הדעת, שהנה יצאו יהודים מארץ מצרים ויתחילו במצעד על פני משעולי הדורות והנצח, בלי שיהא עמם ארונו של יוסף, הדמות המזהירה, שהיה הראשון אשר הראה את הפלא הגדול של מסירות נפש ליהדות הן בענוי ובצער כעבד נדכא, והן מתוך אושר כמושל ומנהיג. אילמלא לא היה יוסף, אי אפשר היה ליהודים לעבור על פני מאות השנים של שעבוד בארץ זרה ונכריה. ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו [עפ"י פסחים ס"ז ע"א]...ומי היה משה? הוא היה [נינו] של לוי מתנגדו הגדול של יוסף ומי שלעג יותר מהאחרים ליוסף ולחלומותיו. במעשהו זה הודה לוי עצמו בטעותו, יוסף הוא משכמו ומעלה...עכ"ל הרב סולובייציק זצ"ל. 

נתינת הדם על המשקוף ללמד שפיכת דם ישראל למען קדושת שמו יתברך

במשך הדורות ימי הפסח היו ימים של 'גילו ברעדה', 'גילו' - להתקרבות ימי החג, ו'רעדה' - בגלל עלילות הדם שרשעי אומות העולם טפלו על ישראל.

בספרו של הרב משה אביגדור עמיאל דרשות אל עמי (ח"ג דרוש כ"ד מסירת הגוף ומסירת הנפש)  הוא כותב על העלילות השפלות את הדברים הבאים:

בשנת תרע"ג היה הדבר, אז בימים הנוראים כשיושב אלקי ישראל על כסא הכבוד לשפוט את כל ברואי תבל, ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון...הנה באותו זמן ישבו קרוצי חומר פשוטים מחלאת המין האנושי, שיכורים למחצה לשפוט את אלקי ישראל ואת תורתו. אז היה 'משפט בייליס[2]' הידוע, שנעשה למשפט של כל האומה הישראלית ותורתה. אז הובאו ספרי הקודש שלנו מכל הסוגים וידים מסואבות התחילו לפשפש ולדקדק בהם ולמצוא 'ראיות' כי אוכלי אדם אנחנו...הרגשנו אז את אותו הכאב והצער בשעה שטיטוס הרשע בא ונעץ חרב בהכפורת והיה דם מבצבץ ויוצא (גיטין נ"ו ע"ב) ונזדעזעה כל האומה הישראלית מסוף העולם ועד סופו מחילול קדשי הקדשים שלנו ע"י ידים גסות וטמאות.

וזכורני כי באותו 'מקום המשפט' [שמה הרשע (עפ"י קהלת ג' ט"ז)] נשאלה שאלה 'חמורה' להנציג היהודי היחידי שהיה נוכח אז, הרב יעקב מזא"ה זצ"ל ממוסקבה. [הוא נשאל אודות] שבכל שבת ושבת אתם מזכירים את ה'קדושים' שלכם [בקהילות האשכנזים תפלה להזכרת נשמות לפני 'מוסף' וכן 'אב הרחמים'] ומאיזו זכות הם נעשו לקדושים האם לא בעבור זה שהשיגו דם נוצרי כדי להטעים את המצות שלכם?!

וענה להם, אמנם כן, יש  קדושים אצלנו שהננו מזכירים את שמם בכל שבת בקדושה ובטהרה, וגם זה אמת שהנם קדושים בשביל ששפכו דם, דם אדם ממש, אבל היודעים אתם דם של מי? דם שלהם בעצמם, אלו הם הקדושים שלנו, אלה שלא רצו למכור את הבכורה שלהם בשביל משמני הארץ שהבטחתם להם, אלה שבאו באש ובמים ומסרו נפשם בעד אמונתם ותורתם, ויצאה נשמתם בטהרה בקול 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' ואת אלה אנו מזכירים בכל שבת ושבת ביראת כבוד ובהערצה נהדרה, עד תבוא העת שיקיים ה'  יתברך את דבריו 'הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום'!

...אמת הוא שאנחנו שוחטים ילדים בידינו ממש והננו מברכים על השחיטה, אבל לא ילדים של בני אמונות אחרות, אלא את ילדינו עצמם. גם טיפת דם אחת של הנוצרים לא הוצאנו...בכל ההסטוריה הארוכה שלנו, אבל דם של בנינו וילדינו גופא, הוצאנו בלי שיעור וגבול, אותם שחטנו לאלפים ולרבבות בהרבה זמנים ודורות ומלאה הארץ דמם כמים למים מכסים...

וז"ש המכילתא [(בא י"א) והיה הדם לכם לאות, לכם לאות ולא לאחרים לאות] הנה אנו רואים שהמצוה הראשונה שנצטוינו עליה ביציאתנו ממצרים היתה ע"ד הדם ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף, ללמדנו כי בדם ואש תכתב ההסטוריה שלנו, ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי. אבל הננו צריכים להדגיש את הדברים 'בדמיך חיי' וזה ההבדל בינינו וביניהם, הם חיים בדמם של אחרים, 'על חרבך תחיה' ואנחנו חיים בדמנו אנו...והיה הדם לכם לאות ולא לאחרים לאות...כי הננו משתמשים רק בדמנו אנו ולא בדמם של אחרים! וכל שחיטנו היא 'שחיטת פנים' ולא 'שחיטת חוץ' שאסורה לנו בהנאה!

והיה הדם לכם לאות, לכם משלכם, את כל הדם ששפכנו  בידינו ממש, דם ילדינו ויוצאי חלצינו, בעת גזירות השמד כשהאבות ברכו 'על השחיטה' והבנים פשטו את צוארם לשחיטה, הדם הזה יהיה לנו לאות לפני הקב"ה, אלקי הרחמים שיזכרם לטובה וינקום את נקמת דם עבדיו השפוך.

'מי ישמע ולא ידמע'?! אומר על זה הפייטן [קינת רבי קלונימוס לתשעה באב] 'הבן נשחט והאב קורא שמע', ואנו מרוב הרגלינו בזה כבר אנו שומעים ואין אנו דומעים כלל, אבל הקב"ה מריח היטב את ריח הנחוח של קרבנותיו אלה והוא אומר: ונקיתי דמם לא נקיתי'...

 ביאור הוצאת ישראל לפני הזמן, והזכרת הבטחה לאברהם

ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא, שהקב"ה מחשב את הקץ לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים...גר יהיה זרעך...ועבדום וענו אותם...ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. (מההגדה) 

בפירוש ההגדה לרב חיים עמרם זצ"ל לחם עוני[3], פירש מימרא זו בשילוב דרוש על יסודות ההלכה ואלו דבריו: וקצת קשה דמשבח ליה לרחמנא בקיום הבטחתו, והלא דרך היא באנוש לעשות דברו ולהקימו, ודברים יש בהם משום מחוסרי אמנה, ומאי רבותיה דכביכול אם הבטיח ועשה?! ונלע"ד לישב דהך הבטחה קאי א'רכוש גדול' והנה הרב פרשת דרכים [לרב יהודה רוזאניס בעהמ"ח 'משנה למלך'. דרוש ה'] כתב דהרכוש היה מדין 'הענקה' [עפ"י ספרי ראה] וקיי"ל עבד הבורח אין מעניקין לו [קדושין ט"ז ע"ב] וישראל היה להם לשבת ד' מאות שנה ולא עמדו אלא רד"ו, ויצאו קודם זמנם ולא היה מן הדין להעניקם, וא"כ עוול הוא בחיקו ית"ש שצוה עליהם 'ושאלה אשה'. לזה אמר חלילה לאל מעוול, וברוך ה' שאין לפניו עולה ולא משפט מעוקל, שהרי הקב"ה מחשב את הק"ץ שנה שהיה משנולד יצחק, לזה אמר דמידי הוא חיוב הגלות, אלא מה שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים, הלא שם בהך עניינא אתמר בהדיא 'כי גר יהיה זרעך' ולא אמר גרים יהיו לשון רבים כמו שסיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול, אלא ודאי ד'גר' איצחק קאי, וא"כ עיקר הגזירה הוא למנות מיצחק...

אי נמי יובן לענ"ד בהקדים מה שכתבו חכמי אשכנז על מאמר 'שלא יאמר אותו צדיק' דתלה הדבר בצדיק [אאע"ה] דבלא זה אין אדם מת ומשלם [כתובות ל"ו ע"ב] וא"כ לא היה חייב להעניקם כיוון שהנם [המצרים] במיתה, ויסורים דעשר מכות דקשו ממיתה, והריגת הבכורים היא מיתה עצמה, רק יען שהמיתה היתה להם עבור ישראל שמיעכו מהם בבנין וזרקו לים, ורכוש היה בעבור אברהם כדי 'שלא יאמר', וקיי"ל דבמיתה לזה וממון לאינש אחרינא, מת ומשלם [סוגיה היא בסנהדרין ט' ע"ב-י' ע"א, וכן באריכות ב'שיטה מקובצת' כתובות ל"א ע"ב (עפ"י פרויקט שו"ת בר אילן)] ...והנה משני פנים לא חזו להענקה, הן שלא שלם זמנם, והן דאין אדם מת ומשלם. והשיב על ראשון, שהקב"ה מחשב את הק"ץ שנה מלידת יצחק, ושפיר כלה זמנם. ועל הקושיה השניה דאין אדם מת ומשלם, השיב לעשות מה שאמר לאברהם אבינו, והוי מיתה לחד ותשלומין לחד, דבכהאי גוונא עבדינן תרתי, מיתה ותשלומין. עכ"ל הרב חיים עמרם זלה"ה בפירושו לחם עוני.

קדש לי כל בכור - היינו המחשבה הראשונה בבוקר. 'חשבה לטובה' הרב חנוך העניך מאלכסנדר.



[1]העלון נערך לזכות ולרפואת אמי חוה בת לאה, הרב אהרן יהודה לייב בן גיטל פייגא בתושח"י. ולעילוי נשמות אבי מורי אוד מוצל מאש ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה (ברקאי), חותני הרב מנחם ב"ר יצחק, אשתו זהבה בת רבקה, בנם משה יצחק (חבה) ז"ל.

[2] משפט בייליס – סמוך לפסח תרע"א (לפני כמאה שנה) נמצאה גופת ילד רוסי בקייב. ע"י עדות שקר שתוכננה מראש, הואשם היהודי מנחם מנדל בייליס שהוא רצח את הילד כדי להשתמש בדמו לאפיית המצות. (כעלילות הדם מלפני מאות שנים שחשבו כי אבד עליהן הכלח). בשנת תרע"ג סמוך לראש השנה נפתח משפטו של בייליס,  כאשר אחד מפעילי צוות ההגנה היה האדמו"ר מחב"ד הרב שלום דובער שניאורסון זצ"ל, והרב יעקב מזא"ה (ר"ת מזרע אהרן הכהן). הרב הראשי של מוסקבה, לאחר כחודש זוכה הנאשם מכל וכל. לימים התברר כי ילד נרצח על רקע פוליטי, וחלק מאנשי הממשל הרוסי היו שותפים לעלילת הדם. במהפיכה שאירעה שם בשנת תרע"ז ונתגלתה העלילה, הוצאו להורג חלק ממארגני המשפט.

[3] הרב חיים עמרם תקי"ט-תקפ"ה לערך. נולד בצפת. בצעירותו עקרה משפחתו לדמשק למד שם בישיבת הגבירים לבית פרחי עד הגיעו לגיל ארבעים. בתקופה זו חיבר רוב חיבוריו כשהוא שואב בשקיקה מספרים רבים שהיו שם תחת רשותו, ומביא מהם בחבוריו. שימש כדיין והיה מעמודי התווך במדינה. בגיל חמשים לערך שב לצפת, ולמרות מגיפה קשה שפרצה בשנת תקע"ב ורבים עזבוה הוא נשאר במקומו. באחרית ימיו ירד למצרים ושם נפטר. פירושו להגדה נדפס לראשונה (שאלוניקי תקצ"ח) ע"י בנו רבי נתן שהיה בן הזקונים, הוא שטרח בהדפסת ספרי אביו. ההגדה הודפסה מחדש, וכמו כן פירושו דרך המלך (הבאנו מדבריו בפרשת וירא) ביאור דברי רש"י עה"ת מכת"י ע"י חברת אהבת שלום

 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה