"ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי. ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו" וגו' (בראשית כד,ב-ג). '...אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כד, ב) "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו". אר"א: שמושל בתורת רבו. (בראשית טו, ב) "הוא דמשק אליעזר" א"ר אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים. אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי" וגו'' (יומא כח,ב). מדוע דווקא כאן התורה מלמדת שאליעזר היה ת"ח? ובפרט שכבר נאמר קודם "דמשק אליעזר"?- בפשטות רק מ"דמשק אליעזר" לא היתי לומד שהיה ת"ח, כיון שפרש"י שם: '"דמשק" - לפי התרגום מדמשק היה. ולפי מדרש אגדה שרדף המלכים עד דמשק. ובגמ' שלנו דרשו נוטריקון: דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים' (בראשית טו,ב. רש"י). מימלא בפשט אין רמז שהיה ת"ח אלא הכוונה למקורו מדמשק, או למלחמתו. וגם הלימוד של הגמ' זה כר"ת, ולא ברור מהפס'. מימלא משמע שדווקא אחרי שנילמד מ"בכל אשר לו" שפשוטו שהיה ממש בהכל, ומימלא למדו אף לתורה, שהפס' הוא המשכו של "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" (שם כד,א) ודרשו בגמ' קודם: 'אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר "ואברהם זקן בא בימים"' מימלא המשכו שאליעזר כמותו, וזהו גם בתורתו. (ולכן נאמר במיוחד בלשון "בכל" שדומה לנאמר אצל אברהם קודם). ואחרי שלמדו כאן, אפשר לדרוש גם בדמשק אליעזר נוטריקון שהיה מלמד לאחרים (ולכן גם בגמ' הובא לאחריו). אלא שעדיין צריך להבין מדוע דווקא כאן התורה לימדה על אליעזר?- הת"ת מסביר בהקשר ללימוד מהפס' שלנו, שצריך לתפוס חפץ בידו בזמן השבועה כמו שאליעזר תפס במילה (שבועות לח,ב). ולדעת ר"פ בגמ' צריך דווקא ס"ת, ואמר שם תוס': 'ואע"ג שהשביע אברהם את אליעזר במילה. הא אמרינן בסמוך דתלמיד חכם לכתחלה בתפלין. אי נמי, כיון דעדיין לא נצטוו יותר הוי כספר תורה לגבייהו' (ד"ה 'האי'). מימלא, מסביר הת"ת, לתרוץ הראשון שלא הוצרך לס"ת בשל שהוא ת"ח, לכן מובן שרמזה התורה דווקא כאן על היותו של אליעזר ת"ח. וניראה אולי שאפשר להוסיף, שהנה מקשה שם התוס': 'לאתפושי חפצא בידיה. תימה דבשבועת העדות וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינין ליבעי בהו אנקוטי חפצא?'. למה לא לומדים גם לשאר השבועות מאליעזר? ומביא הת"ת שלכן הרא"ש הכריע מכאן שזה רק אסמכתא, והת"ת לא מקבל זאת ומעמיד שיש לחלק מצד שרק במודה במקצת נאמר "ונקרב בעה"ב אל האלקים" וזה נעשה ע"י נקיטת חפץ כהוא קירבה לה'. אולם לכאורה מדברי רב שלומדים מאליעזר, משמע שזהו המקור, ולא מצד הפס' “ונקרב”?- לכן ניראה שכאן אליעזר מושבע בעקבות פחדו של אברהם שאליעזר רוצה את יצחק לביתו: 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד (בראשית כד, ה), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (הושע יב, ח): כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב. כְּנַעַן זֶה אֱלִיעֶזֶר. בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וּמַשְׁקִיל אֶת בִּתּוֹ, רְאוּיָה הִיא אוֹ אֵינָהּ רְאוּיָה. לַעֲשֹׁק אָהֵב, לַעֲשֹׁק אֲהוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֶה יִצְחָק, אָמַר: אוּלַי לֹא תֹאבֶה, וְאֶתֵּן לוֹ אֶת בִּתִּי. אָמַר לוֹ אַתָּה אָרוּר וּבְנִי בָּרוּךְ וְאֵין אָרוּר מִתְדַּבֵּק בְּבָרוּךְ' (בראשית רבה נט,ט) מימלא דבריו של אליעזר "אולי לא תאבה" (כד,ה) היו נסיון אולי יוכל לקחת לעצמו את יצחק. מימלא כיון שאברהם ידע מראש מה מחשבתו של אליעזר, לכן השביעו שלא יעשה לו "תרגילים" ויקח לעצמו. מימלא זה דומה למודה במקצת, שהמודה מקצת זה משום: 'דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. והאי בכוליה בעי למכפריה ליה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. ובכוליה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה אישתמוטי הוא דקא משתמיט ליה, סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה. ואמר רחמנא: רמי שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה' (גיטין נא,ב) מימלא עניין מודה במקצת זה כדי שלא יעשו "תרגילים", שלא משקר לגמרי אלא עושה כדי שיסתדר כרצונו, ובכך דומה לאליעזר שרצה לעשות כך שבסוף יקבל את יצחק מבלי לשקר לאברהם. לכן אברהם משביעו שלא יעשה משחקים, אלא מיד יעשה כראוי. מימלא זה דומה רק למודה במקצת. והנה אליעזר חשב שיצחק מגיע לביתו, שלא ראה בעצמו, כמו שאברהם העמיד 'אתה ארור' ומדוע ראה בעצמו ראוי?- לזה מלמדת כאן התורה שאליעזר היה ת"ח, ואפילו דומה לאברהם בשליטה על יצרו (ב"ר נט,ח), לכן ראה עצמו ראוי, ולכן היה אברהם צריך להשביעו כעין מודה במקצת, שלא יעשה עליו תרגילים.. ומדוע דווקא במילה? מביא רש"י בפס': '"תחת ירכי" - לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון: ספר תורה או תפילין. והמילה היתה מצוה ראשונה לו, ובאה לו ע"י צער, והיתה חביבה עליו ונטלה' בפשטות זה משום חשיבות המילה. אולם ניראה שבזה אף רמז לו על טענתו שהוא ארור, שאע"פ שהוא מקיים את כל המצוות, בכ"ז גם אברהם קיים הכל, כמו שמביאה הגמ' (מיד אחר הלימוד לאלעזר) ובכ"ז המילה היא מיוחדת, כיון שבה הצטווה, שמקיימה כמצווה ועושה, שלא כשאר המצוות שעשה כאינו מצווה ועושה. כך רמז לו שאמנם מקיים, כמותו, אולם הציווי, שזו מעלה גדולה יותר, לא היתה ניתנת לו, אלא רק להמשך של אברהם שזהו יצחק, שהוא ברוך. (ומימלא גם מה שאליעזר מל זה היה בעקבות טפלות לאברהם, והציווי למול היה לקראת הופעת יצחק, שהוא מביא את הראוי למול כהמשך לאברהם, ולא כאליעזר). ואמנם זה כאב לאליעזר לשמוע זאת, אולם גם לזה רמז לו שהמילה באה בכאב ובכ”ז עשה, כך אע"פ שזה כואב לו בכ"ז שיתגבר ויבצע כרצונו של אברהם. (וכך במילה רמז לו שאינו ראוי וזה כואב [שאינו ראוי]). אולי אפשר גם שבא לומר לאליעזר במילה, שהמילה מביאה להפחתת היצר (כמו שמביא הרמב"ם) ואברהם עשה זאת בסכנת חיים, כך שמוכח שזה דבר חשוב מאוד. לכן בא לומר שלא מוכן בשום פנים שיקח מאנשי כנען שהם רשעים ומושחתים במידותיהם, ולכן שילך לקחת מארם נהרים. ואולי גם בא לרמוז לו שלא יקח לביתו, ולכן במילה שמסמלת את השליטה ביצר, ואליעזר הוא '"הַמּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ" שֶׁהָיָה שַׁלִּיט בְּיִצְרוֹ כְּמוֹתוֹ' (ב"ר שם), בא בזה אברהם לרמוז לו שמשביעו שיקח מארם נהרים ולא מכאן, כולל לא לביתו, וזהו במילה לרמז לו עליו שאמנם שולט ביצרו, ואעפ"כ לא מוכן שיקח אליו.