chiddush logo

ליקוטי אור - בפרשה - נח- "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים

נכתב על ידי עצה בפרשה, 3/11/2016

 בס"ד                                                    עש"ק                                             ג' במר חשוון   תשע"ז

 

                                     ליקוטי אור - בפרשה - נח

 

"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת האלקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ "(ו, ט)

 

ביארנו בפרשה הקודמת בעניין בחירה החופשית שיש לאדם, וחשיבות חקיקת האמת והאמונה בתוך

לבנו, כי על ידי כך זוכים לזָכות ולטהרת הלב, שכן משם נמשכים כל הפעולות של הגוף. ודע, שברגע

שאדם לא יחזק את לבו ביסוד זה על ידי מחשבות טובות, מיד ייכנסו מחשבות זרות בלבו והתוצאות

יהיו בהתאם. כי על פי תוקף המחשבות שיצייר בלבו, כך יימשכו איברי הגוף עד לביצוע המעשה, ובזה

פוגם בגופו ובכל העולם כולו (ובעזר החונן לאדם דעת נחריב בעניין בפ' כי תצא). ונראה להסביר אולי, כי

זה הגורם שהביא להידרדרות במעשיהם של בני האדם במשך עשר דורות, היינו מהאדם הראשון ועד

לדורו של נֹח, כלומר שהיצר השקיעם חזק מאוד בתאוות הגוף והמידות הרעות, ובפרט בתאוות הניאוף

שהיא התאווה הכוללת והקשה ביותר כידוע, שכן שורשהּ על ידי הרהורים רעים שמהם נמשכים כל

התאוות והמידות הרעות, רחמנא ליצלן.

 

וזה שנאמר (שם, ה)"רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע" וגו', 'לִבו' דייקא ולא מוחו,

כי אף על פי שהמחשבה באה מהמוח, אולם אם לא ייתן לה תוקף, היינו יפתחהּ בלבו על ידי רגשותיו,

היא לא תשיג את יעדה. לפיכך, המעשה לבסוף ייגזר בהתאם לחישוק של המחשבה בלבו, וכאשר

נותנים תוקף למחשבות הרעות, אזי המעשים יהיו בהתאם. ומכיוון שמחשבות לב האדם היו רק רע,

כמו שכתבנו לעיל, הגיע לשפל שכבר לא היה ניתן לסובלו עד כדי סכנה לקיום העולם, כי השחיתו את

הארץ על ידי גילוי עריות ועבודה זרה (סהנדרין נז:), ולא נחתם דינם אלא על ידי הגזל (שם קח:) , שנאמר

(בראשית ו, יג): "קץ כל בשר בא לפני", וכמו ושדרשו חז"ל (תנחומא פ"ו, יב): בעוון זימה אנדרלמוסיה

באה לעולם וספה הטובים והרעים, ה' יצילנו.

 

אבל מכל הברואים שקלקלו באותו הדור כנ"ל, היה איש צדיק ותמים בדורותיו אשר שמו נֹח, והוא

'מצא חן בעיני ה', ולכן נבחר להמשיך את זרע האדם על פני האדמה, על ידי עשיית תיבה אשר תגן 

בעדו ובעד זרעו מפני מי המבול שיימחו את העולם. והנה, מובא במדרש (בר"ר ל, ז): שנוח בנה את

התיבה במשך ק"ך(=120) שנה, ואנשי דורו אמרו לו: למה כך? וענה להם: כך אמר אדון עולם שיביא

מי מבול על העולם, והם לא האמינו לו ואף ביזו אותו. ומכוון שלא עלה בידם לעשות תשובה במשך

זמן כה רב, ואף לא בעת שהתחיל המבול, שהרי ה' יתברך ברחמיו הרבים הוריד תחילה גשם שמא

יחזרו בתשובה, ומשלא בחרו לעשות תשובה נבקעו מעיינות תהומות רבה ונפתחו ארובות השמים,

והגשם נעשה למי מבול רותחין ששטפו ומיחו את העולם. כי על הכול ה' הטוב מאריך אפו חוץ מן

הזנות. וזה בחינת: מידה כנגד מידה, כמו שדרשו חז"ל (בר"ר, פל"א): כי היו שטופים בזימה וגזל –

נימוחו מן העולם. שכן, זה כלל גדול בהנהגת ה' את עולמו, היינו תוצאות חייו של האדם הם כפרי

מעלליו.

 

ויש להבין, מהו אותו 'חן' שהיה בנח שבזכותו ניצל ואף הציל זרעו אחריו, וכן למה כפל הכתוב את

שמו 'אלה תולדות נח נח' שהלא היה מספיק פעם אחת. ובשביל להבין זאת, נקדים את המובא במדרש

(תנחומא ג): יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שבחר בישראל משבעים אומות וכו', ונתן לנו

את התורה בכתב רישומו ברמז צפונות וסתומות, ופירושם בתורה שבעל פה, וגילה אותם לישראל וכו'

ותורה שבעל פה הרבה ותורה שבכתב מעט וכו', ע"ש. ולכאורה, לא ברור מה הטעם שבחר המדרש

למקם את דברים אלו בהרחבה רבה דווקא בפרשתנו, שהרי ידוע שטרם ניתנה לנו התורה הקדושה.

אומנם האדם הראשון השיג בידיעתו את התורה כולה, כידוע. אך היה מצווה רק בשש מצוות, ורק 

לאחר המבול נוספה עוד מצווה אחת והיא איסור אכילת אבר מן החי. והם נקראים שבע מצווות בני

נוח שעליהם היו מצווים לפני קבלת התורה, שעיקרם הם: איסור עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות 

דמים, שהם גם היסוד של עשרת הדברות, שכן איסורים חמורים אלו הם בגדר ייהרג ובל יעבור.

 

ועל פי האמור, נראה לומר אולי בסייעתא דשמיא, שמדרש זה בה לרמוז שבני האדם בדור המבול

לא בחרו לעסוק בתכלית שלשמה הם נבראו, שכן תכלית בריאת האדם היא לעסוק בתורה ולקיים

את המצוות, כמובא במדרש רבה (בר"ר לב, ה): אמר רבי שמעון בן יוחאי: הן עברו על התורה שניתנה

לארבעים יום, לפיכך ארבעים יום וארבעים לילה (הזמן שהיה המבול). ונראה שזה הטעם שדווקא

בפרשתנו הובאו הדברים במדרש בהרחבה, רצה לומר לך שהיה להם ללמוד ולעסוק בתורה שבכתב

שאותה למדו אז כתורה שבעל פה. אומנם טרם ניתנה התורה באופן רשמי, ולכן עדיין לא היו מצווים

ללמוד תורה, אך אף על פי כן היו צריכים ללמוד את ב' התורות שגילה לישראל, כמו שכתבנו למעלה.

אבל לא זו אף גם זו, דהיינו לא מספיק שלא למדו תורה, אלא גם עברו על רוב ועיקר מצוות בני נוח,

כמו שדרשו חז"ל (בר"ר לא, ו)'כי מלאה הארץ חמס' זה עבודת כוכבים, גילוי עריות ושפיכות דמים.  

 

אבל לעומתם, נֹח בחר לעלות ולהתעלות בעבודת ה', ועמל בתורה עד כדי השגת ב' התורות, היינו:

התורה שבכתב והתורה שבעל פה, שהרי אי אפשר להבין את התורה שבכתב שנקראת צופן ללא

התורה שבעל פה שהיא קוד הצופן להבין את פירושהּ (ובעזרת השם נרחיב בדבר בפ' בהר), ועל ידי זאת

השיג בדעתו את כל תרי"ג המצוות אף על פי שלא היה מצווה. ואם תקשה לשאול: ומנין שלמד 

תורה? שהלא טרם קיבלנו את התורה! אלא הראיה היא שנח צווה להכניס את הבהמות לתיבה,

שבעה שבעה מהבמה הטהורה, ושאינה טהורה שנים איש ואשתו, כמו שכתוב (בראשית ז, ב)"מכל

הבהמה הטהורה תקח לך" וגו', ויש לשאול מהיכן ידע להבדיל בין הבהמה הטהורה לבין אשר

איננה טהורה?! אלא שידע זאת רק על ידי עמלו בתורה, כפי שפירש רש"י ז"ל: 'למדנו שלמד נח

תורה' (עירובין יח:), וכן כמובא במדרש (בר"ר פכ"ו), ע"ש.

 

ובזכות יגיעתו בעמל התורה התחזקה אמונתו בקדוש ברוך הוא ובתורתו הקדושה, וזה בבחינת:

'יגעת מצאת תאמין'. ובזאת נח מצא חן בעיני ה' יתברך, כמאמר חז"ל (עירובין נד): התורה מעלה חן

על לומדיה, שנאמר: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן" (משלי ה:). וזה העניין רמוז גם בשמו כי 'נח' אותיות

'חן'. וזה שנאמר: 'אלה תולדות נח נח' רצה לרמוז שהתולדות שלו הם המצוות והמעשים הטובים

שעשה, היינו השגת התורה בשלמותּ כנ"ל, לעומת אנשי דורו שלא רק שלא הלכו בדרכו, אלא אפילו

ז' מצוות בני נוח לא קיימו, כמוסבר לעיל. וזה שחזר וכפל 'נח נח', האחד כנגד התורה שבכתב, 

והשני כנגד התורה שבעל פה, שהם בבחינת: חן חן על לומדיה כנ"ל. ובזכות שלמד תורה הגיע

להיות איש צדיק ותמים בדורותיו והיה דבוק בה' יתברך, והיא היא שעמדה לו ולמשפחתו כתריס

בפני הפורענות וניצלו ממי המבול, כי התורה מגנה ומצלה (סוטה כא:).

 

לפיכך, אפשר אולי גם להסביר את החילוק בין רבותינו זיכרונם לברכה: יש שדורשים אותו (את נח)

לשבח ויש דורשים אותו לגנאי. שכן אפשר להבין את השבח שהרי ניצל בזכות תורתו כנ"ל, אבל

גנאי למה? אלא אפשר שאם היה מפיצהּ ברבים, בכך היה מזכה את בני דורו ואולי היו שבים

מחטאם, וממילא היה לו קל יותר לבקש עליהם זכות ולהתפלל עליהם שיינצלו מהמבול. וזה

שנאמר: 'את האלוקים התהלך נֹח' היינו התבודד בעמלו עם ה' יתברך יותר מאשר עם בני דורו.

נמצא, כי בני האדם ותיקונם תלויים בצדיקי הדור, ובעיקר בצדיק יסוד עולם כי הוא שומר את

ברית הקודש בתכלית, ולכן ממנו מושתת העולם כי כולם כלולים בו, כידוע. וזה שדרשו חז"ל

(בר"ר ל, א): שנוח היה צדיק יסוד עולם, היינו היה באפשרותו לתקן את בני דורו ואף ולהחזירם 

למוטב כנ"ל, אך מכיוון שלא עלה בידו יש שדורשים אותו לגנאי.   

 

ובאמת, יש גם לשאול מהו הטעם שצווה ה' יתברך את נח לעשות תיבה דווקא ולא משהו אחר

כדי להינצל מהמבול, שהרי הרבה דרכים למקום להביא רווח והצלה למי שהמלך חפץ ביקרו.

אלא אפשר שהמילה תיבה רומזת על תיבות הקודש, כי תיבה פירושה גם מילה, וזהו שדרשו

חז"ל (בר"ר לא, ח): כשם שניתנה תורה בלשון הקודש, כך העולם נברא בלשון הקודש, שהלשון

הזה נופל על לשון הזה. רצה לרמוז שלשון תיבה היינו מילה שמורכבת מאותיות הקודש, נופלת 

על לשון תיבה ממש שעשה נח. ועל כן צווה לעשות דייקא תיבה, לרמוז שבזכות שנח הגה ועמל

בתורה, שכולה תיבות של לשון הקודש, מצא חן בעיני ה' כאמור, והציל את עצמו וזרעו.

 

ולא רק זאת אלא אף את העולם כולו, שהרי ממנו וזרעו אחריו הופצו בני האדם לאחר המבול.

מה שהביא לבסוף לקבלת התורה על ידי משה רבנו ע"ה, כפי שנרמז בפרשתנו, שנאמר (בראשית ו,

ג): "בשגם", ודרשו חז"ל (בר"ר כו, ו): שצפה הקב"ה שמשה עתיד לעמוד ממנו (מנח)'בשגם'(=345)

זה 'משה' (=345), דחושבניה דדין הוא חושבניה דדין (היינו בשגם עולה כמניין משה). ומכאן כבר צווינו

רשמית על לימוד התורה, כמו שכתוב (יהושע א, ח)"וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", ובזכות זאת נברא 

העולם כבתחילה, דהיינו בלשון הקודש שהיא כולה מורכבת מתיבות הקודש כנ"ל. שכן כידוע,

שרק בזכות שהאדם הוגה במילים שבתורה יומם ולילה יש זכות וקיום לעולם.  

 

וזה שכתוב (בראשית ו )"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ" וגו', 'עשה לך'

דייקא היינו בלשון נסתר שזה בחינת הנשמה, רצה לרמוז אולי שכל אחד ואחד צריך לעשות

לעצמו 'תיבת נח' על ידי עמלו בתורה כנ"ל. וזה אולי נרמז במילה 'תבת' שהיא צירוף ראשי

תיבות: ב' ת"ת דהיינו ב' תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהם חד כנ"ל. כאשר התורה

שבכתב כוללת תורה נביאים כתובים, וזהו שנאמר (שם, ט"ז)"תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ",

רצה לרמוז על התנ"ך כנ"ל. וזה: 'עצי גפר' רמז לתורה שניתנה לאדם והיא אשר נותנת חיים 

בעולם הזה ובבא, כמו שכתוב (משלי ג)"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ". וזה: 'קינים' אל תקרא

קִינִים אלא קִניָנִים, רצה לרמוז שצריך להשתדל להשיג את ב' התורות הללו ברמת קניין תורה

שלא יאבד.

 

ועוד אפשר, שהנאמר לעיל נרמז במה שדרשו חז"ל על הכתוב (בראשית ו, ט"ז)"צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה"

כלומר שיש ב' פירושים למילה 'צֹּהר': יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם

(רש"י שם). ונראה לומר שהטעם לשני הפירושים יובן על פי המדרש (שוחר טוב, תהלים יט): כשהיה

משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לא היה יודע מתי יום ומתי לילה, רק על ידי זה כשהיה

לומד תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, וכשלמד תורה שבעל פה היה יודע שהוא לילה. דהיינו

דרך החלון נכנס אור יום משמים, וזה בחינה ורמז לתורה שבכתב שניתנה לנו משמים, שעיקר

לימודה הוא ביום כנ"ל. ואילו אבן טובה שמאירה להם בלילה היא בחינה ורמז לתורה בעל פה,

שהיא קשה כאבן ונלמדת בלילה כנ"ל, וכמובא במדרש (תנחומא ג): לא כתב הקב"ה בתורה: למען

הדברים האלה וכו' אלא ע"פ הדברים, וזו היא תורה שבעל פה, שהיא קשה ללמוד ויש בה צער

גדול שהיא משולה לחושך, וכל ההוגה בה בלילה רואה אור גדול וכו', ע"ש.

 

ודע, שהשגת תב"ת התורה ברמת קניין כנ"ל, מטהרת את האדם מתאוות הגוף והמידות הרעות,

שכידוע מביאות נגעים לגופו. ועל פי זה יובן מה שדרשו חז"ל (בר"ר לא, ט): מה הקן הזה מטהר את

המצורע, אף תיבתך מטהרתך, היינו רצו לרמוז אולי שגם אם אדם בחר לסטות מהדרך הישר עד

שלא תמו חטאים מן הארץ, בבחינת דור המבול, הוא חייב לדעת שאף על פי כן, אבינו מלכנו רוצה

שישוב ויעשה תשובה. וזאת על ידי שיכנוס עצמו בקן דהיינו במדור התורה עד להשגת קניינהּ, כי

האור שבה מחזירו למוטב ומטהר אותו מכל נגעי לבו הרעים. ועל ידי זאת, מצא חן ושכל טוב

בעיני אלוקים ואדם (משלי ג:), והיא שתכפר ותגן בעדו ובעד ביתו מכל מני פורענויות מבית ומחוץ.

 

אבל באמת, יש לומר שלא כל אחד יכול לעמול ולהשיג את ב' התורות האלה בשלמות ברמת קניין

כנ"ל, שהרי הדבר קשה מאוד, ובפרט בדורונו, שנקרא דור 'עקבתא דמשיחא' בו המתירנות פרצה

גבולות, ויש פיזור הנפש גדול מאוד. ועל כן קיימת סכנה גדולה מאוד להישטף במי המבול, בבחינת

הרהורים רעים שהם שורש כל התאוות והמידות הרעות כנ"ל, שהרי הם הגורם העיקרי שגורמים

לאדם לא ליידע להבחין בין טוב ורע, ובהתגבר הגשם על הרוח תחסר הדעת, ולפעמים עד כדי מחלת

שיגעון, רחמנא ליצלן, כי הכול תלוי בדעת, וכמו שדרשו חז"ל (קה"ר ז, מא)"דעת קנית מה חסרת, 

דעת חסרת מה קנית". וזהו חסרון הדעת הוא בחינת גלות הדעת שבנפש האדם, כי בידוע שאין לנפש

מנוח בגוף האדם ללא דעת תורה.  

 

ואם כן, צריכים אנו לדעת מהי העצה היעוצה כדת מה לעשות בעת הגלות החשוכה הזאת, בשביל

שנינצל "ממי המבול" שבדור האחרון כנ"ל. ונקדים לזה את המובא בזוהר חדש (תיקונים ע' קי"ד) כי 

חיבור ספר הזוהר הוא בחינת תיבת נח שיציל את האדם ממי המבול של הדור האחרון של הגלות, 

ולכן בכל עת שישראל עוסקים בו, חוזרים ומעוררים אותה התועלת ואותו האור הקודם שגלה רשב"י

וחבריו בעת חיבור הזוהר. שכידוע היה גנוז ונעלם שנתחבר עד תחילת אלף השישי, שאז הגיע צורכו

לסוף הגלות בירידת השכינה אל תכלית הנפילה, כדי שיהיה לה סמך בסוף גלותנו... והוא שיהיה 

להם מחסה בפני החיצוניים.

 

ולפיכך, יוסף ה' לי אור על הכתוב (בראשית ו, ט"ז)"צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה - וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ", רצה לרמוז

אולי שיש לעשות פתח על מנת להאיר את תב"ת התורה, כלומר את ב' התורות כנ"ל. וזאת ע"י הזוהר

הקדוש שכתב התנא האלוקי רשב"י זצק"ל, כפי שנרמז במילה צוהר שהיא מלשון זוהר, היינו אור

מבהיק, וכן בהתחלף האות צ' באות ז' שהם מאותה קבוצת אותיות שיניות זסצר"ש  (ע' גם בעץ יוסף 

בר"ר לא, ב), מתקבל זֹהָר. ועל כן, אל תקרא 'צֹהַר' אלא 'זֹהָר', היינו רצה לרמוז על אור הדעת, כי על ידי 

לימוד וגריסת זוהר, ואפילו רק שמיעת שיעורים על ידי צדיקי אמת בחכמת הנסתר (בזוהר ובכתבי האר"י

ז"ל), מתעורר בנפשו ובלבו רצון לעבוד את בוראו מתוך יראה ואהבה. וכך מזכך ומטהר את נפשו 

מאותם התאוות והמידות הרעות לאין שיעור. ולפי רוב התמדתו, קונה לעצמו דעת זכה וטהורה

שתאיר ותרחיב דעתו בתורה הקדושה, היינו ב' התורות שהם חד כנ"ל, ולימודו יהיה יותר מהר

ובנקל, ועל ידי כך הוא יהיה זוהר כזוהר הרקיע ומאיר בחשכה כצהרים.

 

וכן זה שכתוב (בראשית ט, יב)"זֹאת אוֹת הַבְּרִית גו' לְדֹרֹת עוֹלָם" ופירש רש"י ז"ל ע"פ המדרש (בר"ר

פל"ה, ב)לְדֹרֹת נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות לפי שצדיקים גמורים היו כמו דורו של

חזקיהו מלך יהודה ודורו של רבי שמעון בר יוחאי, היינו לאות הקשת שעניינה להזכיר לה' יתברך

שגם אם מידת הדין קשה למעלה, כי בני אדם לא הולכים בדרך האמת, הוא התחייב לזכור את

בריתו שלא יהיה עוד מבול לשחת הארץ. ולעניות דעתי,  אם אפשר לומר ובעיני ה' יכשר, כי מלבד

פשט הדברים זה רמז גם על הגאולה שבה יתגלה משיח צדקנו בדור האחרון כנ"ל, שהוא בחינת

נשמת חזקיהו המלך, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צא): ביקש הקב"ה לעשות את חזקיהו משיח. וזאת

על ידי שילמדו ויעסקו בספר הזוהר, כי הוא מסוגל בכוחו לעורר רחמי שמים מרובים כנ"ל, ובכך

לבטל את מידת הדין למעלה, כמו שכתבנו. וזה שכתוב בו (פ' נשא קכ"ד)'ובגין דא יפקון מן גלותא 

ברחמי', דהיינו בזכות לימוד ספר הזוהר ייצאו מהגלות ברחמים, היינו מגלות הכלל של ישראל, 

שתלויה בגלות הפרט של כל אחד מישראל, שהיא בחינת גלות הדעת כנ"ל.

 

ומפאת חשיבות העניין, ראיתי לנכון להרחיב קצת את היריעה. ואמחיש זאת במעשה שסיפר הרב 

המקובל בניהו שמואלי שליט"א ראש ישיבת המקובלים "נהר השלום" בירושלים ששמע מפי מו"ר

הגאון הגדול המקובל האלוקי מרדכי שרעבי זצק"ל, וכך היה: כאשר למדנו באחד ממוצאי שבתות 

בלימוד הספר הקדוש "ראשית חכמה", שראה לרבי יצחק כהן זצ"ל בחלום, שכידוע רבי יצחק היה

אחד מהחכמים בשכונתנו, והיה חסיד וצדיק ירא שמים וגריס באורייתא תדירא, רבי יצחק בסוף

ימיו היה בא ללמוד אצל מורינו ורבינו והיה יושב בשיעורים של עץ חיים ושער הכוונות, אבל מכיוון 

שלא עסק בתורה הח"ן (חכמת  נסתר), ורק עתה בעת זקנותו בא, היה רק שומע, והיה אומר עוד קצת

ואני אתחיל להבין, וכך ישב שנתיים וחצי, ואחר כך נפטר לחיי העולם הבא. ובא בחלום למו"ר,

והרב שאל אותו בחלום, רבי יצחק מה המצב למעלה?, ואמר לו: כבוד הרב, דע לך שכל מה שזכיתי 

ללמוד כל ימי חיי ולסגל תורה ומצוות ומעשים טובים, לא עזר לי בשמים כמו השנתיים וחצי שישבתי

לשמוע תורת הסוד בלי להבין! אין לתאר ולשער מעלת הלימוד הזה כאן בעולם העליון, וזה מה שעזר

לי יותר מכל מה שעשיתי כל ימי חיי!. ואח"כ שאל אותו הרב: מתי תבוא הגאולה? ואמר לו קרוב 

ולא קרוב, כלומר אם ילמדו זוהר הקדוש וסודות התורה הגאולה קרובה מאוד ותהיה ברחמים.

 

ועוד סיפר, שהגאון הגדול מו"ר חכם בן ציון אבא שאול זצק"ל שהיה נותן עצה לתלמידיו: לגרוס

בכל יום ויום כמה דפים בזוהר הקדוש כדי שיבינו טוב לימוד הגפ"ת (גמרא, פירושי רש"י, תוספות) וכן

היה שנפתח לבם בתורה. ואפילו ילדים בתלמוד תורה שהתקשו בלימודם, ראו ממש ישועות על ידי

שגרסו בזוהר הקדוש ואף על פי שלא הבינו. וכן כתב רבי שלום בוזגלו זצ"ל בעל "מקדש מלך" על

הזוהר ובעל "כסא מלך" על תיקוני הזוהר (תיקון ל): שלימוד זוהר בגרסא בעלמאמתקן בשעה אחת

כאילו עשה חודש שלם בלימוד נגלות התורה. וכן כתב הסידנא קדישא ופרישה האדמו"ר ישראל

אביחצירא הבבא סאלי בספרו "אהבת ישראל" (דרוש ה' לשבת זכור): יש בלימוד הזוהר סגולה נפלאה

שהוא מאיר נשמת האדם הלומד בו.

 

וכתב האדמו"ר הזקן בעל 'התניא' מי שהוא בעל עסק גדול יהיה רוב לימודו בזוהר אף שאינו מבין, 

כי מה אכפת ליה שאינו מבין, אפילו הכי הוא סגולה (מאמריו הקצרים דף תקע"א). וכן מובא בהקדמת

הספר "עצי עדן" (פירוש על המשניות) של האדמו"ר מקומרנא: על כן בניי ואחיי, תרגילו עצמכם ללמוד

בדברי הזוהר והתיקונים בשקידה, ומי שלא ראה אור הזוהר מתוקים מדבש, לא ראה מאורות מימיו

ולא טעם טעם התורה, ועוד שהוא מטהר הנפש ומזככה, אפילו אמירה בעלמא מן השפתיים סגולה

ותיקון הנפש מאוד, ובפרט ספר התיקונים שהם תיקוני הנפש ממש מכל פגם וסיג וחולאת, עכ"ל. 

רואים מכאן, שרבו המעלות בלימוד ספר הזוהר, ואפילו רק בגירסא או בשמיעה כנ"ל. ולכן תדע,

שלא צריך שיהיה לך עסק בנסתרות, אלא עסק בתיקון ועילוי השכינה, וממילא תזכה לאור הדעת

כנ"ל.

 

העולה מכאן, שמעשה 'תיבת נח' רומז על תב"ת תורתנו הקדושה כנ"ל, דהיינו תורת שבע"פ ותורה 

שבכתב, שהם בחינת אור, כמו שכתוב: "ותורה אור" (משלי ו:). אבל לא רק זאת, אלא גם על חיבור

הזוהר הקדוש שהוא בחינת אור כנ"ל. וזה האור נמצא 'בצִדהּ', רצה לרמוז כי 'לא בשמים היא'

אלא כאן אצלנו, כמו שאמרו חז"ל (יומא ב)'תורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול'

ה' יתברך הטוב לכל, יזכנו לעסוק בתורה לשם שמים, וגם ללמוד, לגרוס ולשמוע שיעורי תורה בזוהר

הקדוש, בבחינת (קהלת ז)"בזה וגם מזה אל תנח את ידך", וע"י זה ייפתח לבנו ללימוד התורה כנ"ל, 

ונזכה לאור הדעת שיצילנו וישמרנו ממי המבול של גלות הדור האחרון כנ"ל, בבחינת תיבת נח. ורק

כך גם נצא מהגלות של כלל ישראל ברחמים גדולים, אכי"ר.

                 פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

 

מי שמשבר תאווה זו של ניאוף, אזי בקל יכול לשבר כל התאוות, ועל כן הוא התיקון הכללי. וכל אחד

ואחד, לפי ריחוקו מהתאווה הזאת, כן הוא קרוב להתגלות התורה, וכן להפך חס ושלום. על כן קודם

שיזכה אדם להתגלות התורה, הוא צריך לבוא בניסיון בצרוף בתוך התאווה הנ"ל, שהוא עיקר הניסיון

והצרוף כנ"ל, וכשיעמוד בניסיון וישבר הקליפה שקדמה לפרי, יזכה לפרי, שהיינו להתגלות התורה

וכנ"ל (סימן ברית, אות מ).

 

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"לנלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"הנלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"לנלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה    

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע