האבא מול "בשורת חיים" דרמטית!

ברגע הזה, ברגע הסהרורי הזה וכשהוא ניצב בארבע עיניים מול אחיו שארי בשרו – בהעדר המאבטחים הצמודים, חושף יוסף בפניהם את סוד חייו הכמוס והצפון במעמקי ליבו: כן, אני הוא, אני הוא יוסף – אני ולא אחר! אני חי בריא ושלם, ואף הרבה יותר מזה – יושב כאן לפניכם על כס המשנה למלך פרעה – מהדרג הרם והבכיר ביותר במצרים וכבר הוא שואל, בלא שהוא תופס פסק זמור יגעי, במין הצלפה: "העוד אבי חי??" והם באמת נותרים עדיין אחוזי הלם ותדהמה עם פה פעור ולא משיבים לו: "ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו" --- [מה,ג]

במקום לתת להם "לעכל" את בשורת החיים של האח הנעדר זה שנים רבות בלי לדעת מה עלה בגורלו, במקום לתת להם אתנחתא מזערית אפילו בכדי לפזר את מבול התהיות וסימני השאלה, הוא לא בולע את הרוק וכבר שואל בשטף, כאילו היתה זו חלק מהבשורה המרננת הזו: "העוד אבי חי??"  

דומה שיותר משמעניין את יוסף סיפור חייו המסעיר והמטלטל שלו עצמו, מעניין אותו מצב רוחו ונפשו של אבא: מה איתו? הוא חי?? איך ניתן להבין את הדברים?

המסר שטמון באמירה כה פעוטה, לכאורה זו, אומרת הכל. האבא הוא מעל הכל – הוא המרכז! הוא בראש הפירמידה-- האבא, זה שיצקת מים על ברכיו והלכת לאורו הגדול, זה שהביא אותך לכאן, הוא חשוב יותר ממצבך האישי, אין ערוך וחקר לכיבודו של האבא, החיים שלנו הוא שלו וגם שלה – של האמא.

גם בשורות דרמטיות של "פעם בחיים" עתירי רגשות ודמעות חמות, צריכות להימס מול חיים של אבא, מול שלותו הרוחנית והנפשית, מול מי שאתה חב לו את עצמך, את כל ישותך.