וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אלהם, דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" וגו' (ויקרא יא,א..) מהו הסיבה של סימני הטהרה בחיות?- מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א (ראה ביוטיוב "הטעם לאיסורי מאכלות אסורות") שמובא ברמב"ם ובחינוך שאין טעמם ידוע. ובכ"ז מופיעים כמה טעמים על זה: א. סימנים אלו מלמדים מיהם החיות שמזיקים לגוף [פיזית] (רמב"ם, רשב"ם וחינוך). ב. הם פוגמים בנפש (ולא בגוף) שמקלקלים אותה (עקידת יצחק, אברבנאל, חז"ל ובאור החיים). ג. זה פוגע גם בנפש וגם בגוף (רמב"ן ואבן עזרא). ד. ללמדנו מידות טובות, כחיות התמימות שלכן ה' בחרם כראויים לקרבן (רבנו בחיי). ה. שבכל אכילה יזכור את הקב"ה, ע"י שבודק את מה שאוכל אם מותר. ו. חינוך לריסון עצמי, שאפילו כשרעב ולחוץ לאכול עדיין בודק אם מותר, ובכך מתחנך לריסון יצריו (הרב דרוקמן). וסיים שוב שעדיין על אף כל הטעמים, עדיין הסיבה האמיתית אינה גלויה לנו. ואולי אפשר לומר בנוסף עוד כמה טעמים: 1. כאשר אדם אוכל מן החי כיון שהוא מתחתיו במעלות דחצ"מ (דומם, חי וכו') ולכן אין בזה בעיה, בכ"ז כיון שאוכל מן החי שקרוב לאדם, יכול בזה לשחת מידותיו ויבוא להתאכזר גם על אדם. לכן הרחיקה התורה את החיות שקרובות בדימוי לאדם, וזה ע"י שמעלה גרה (שאדם לא מעלה גרה) ושוסע שסע פרסות (שאפילו כשמקפץ האדם את ידיו שניראה כגוש אחד, בכ"ז אינו בעל שסע אלא ניראה כגוש אחד) וכנגדו בדגים במקום גרה בגוף, יש קשקשת שעוטף את הגוף, ובמקום פרסה יש לו סנפיר. ובכ"א המשנה (נידה ו,י) אומרת שאם יש בדג קשקשת ודאי שיש גם סנפיר, כך שהוא העיקר. ובעופות שאינו דורס כחיות הכשרות שאינם טורפות, ואצבע יתרה שזה מיוחד כפרסה שסועה, וזפק (שמיועד לאוכל) והקורקבן שניקלף כנגד הגרה, כיון שהקורקבן מסייע באכילה כמו העלאת הגרה (וכמה שעבה יותר כך ניקלף יותר, ועבה יותר בשל הצורך לעכל חזק יותר, ולכן כרומז על העלאת הגרה שלא יכול לעכל בקלות ולכן מעלהו שוב) והעיקר הוא שלא דורס (שגם מדמה לפרסות [רגלים] כשרות) והקורקבן הניקלף (כגרה), שלכן בשניהם מתירים לאכילה (רמב”ם מאכלות אסורות א,יט). (וחגב כיון שהוא שרץ העוף אז מותר בדומה לעוף ע"י ארבעה דברים, אבל נעשה בשינוי הדברים כיון שאין לו זפק וכו'. שמו חגב כנגד שאינו דורס, ששמו מוכיח עליו שהוא מין שאינו דורס, וארבע רגלים ועוד שנים לנתר כנגד המיוחדות שבפרסות החיה, וארבע כנפיים שעוטפים את רובו כנגד המיוחד בגופו שזהו העלאת גרה בחיה). 2. כל התורה כנגד ע"ז ('חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה'. קידושין מ,א) והצאן היה קדוש למצרים, שלכן "כי תועבת מצרים כל רעה צאן" (בראשית מו,לד) 'לפי שהם להם אלהות' (רש"י) וכן 'וקחו לכם צאן- ושחטו אלהיהם של מצרים' (שמות רבה טז,ב) לכן התירה התורה לאכול דווקא צאן והדומה לו, כנגד הע"ז של המצרים, שמן הסתם כך היה ע"ז בעולם כולו. ואולי גם שאר הדברים שהותרו באכילה זה דברים שהיו הגוים מחשיבים לע"ז כזו או אחרת. ואמנם כיום הע"ז כבר לא קיימת, בכ"ז ע"ז הוא שורש הטומאה בעולם, ולכן גם כיום בכנגדו מקדשים את בעולם. וגם שבזמן מתן תורה, אז התורה ירדה לעולם, ובכך נעשה חיבור לשמים, ואז זה היה המרכז, אז דרך זה נעוץ הבאת הקדושה לעולם גם אם כיום לא קיים. (וכן עצם היכולת שיכול היה להיות כך גם כיום זה מספיק בכדי לעשות נגדו, ולכן אינו בטל). או בדומה, כיון שהגוים היו עובדים לע"ז והיו מקריבים לה, הם לא ראו בחיות כשרות ראויים להקרב לע"ז, שכיון שיש להם פרסה סדוקה שניראית כפגומה, וכן העלאת גרה ניראה כאילו הוא חולה שלכן כמעט מקיא. לכן הם נחשבים כטהורות לנו, שמנותקים מע"ז. וכן בדג שיש לו קשקשת וסנפיר, וזה ניראה כטפל ומיותר, שלא כבשרו שהוא הראוי, לכן ראו בו לא ראוי להקרבה. וכן בעוף שאינו דורס ניראה כאינו מראה מעלת כוח (שלע"ז חשוב הכח הגשמי החייתי) והקורקבן שניקלף ניראה כעין שגופו מתפרק ואינו חזק (ושני אלו הם העיקר להתיר) לכן לא ראו בו ראוי לכתחילה להקרבה. וחגב יש בו גם ארבע רגלים וגם שנים לנתר שזה ניראה כמיותר, וכן ארבע כנפיים במקום שיסתפק בשניים כעוף והם גדולות ובולטות שלכן מכסים את רובו, ושמו חגב שאולי היה ידוע כשם גנאי לו בשל חלקיו הנ"ל, לכן הוא ניראה להם כבזוי במיוחד. 3. לכתחילה היה עדיף שלא לאכול בשר, שלכן עד נח היה אסור בשר (סנהדרין נט,ב) לכן התורה נותנת סימני טהרה, שבכך מבין האדם ופועל ע"פ העקרון שזה לא חופשי לגמרי האכילה, אלא היא מוגבלת בשל בעייתיותה. 4. אולי הצורה של החיות הטהורות משפיעה על האדם שלא להיות כ"ך אכזרי (שזה דבר חשוב כיון שעצם האכילה היא סוג של קישור לאכזריות) [ולא בשל שטבעם מביא לרעה שגנוזה בהם (שזה נאמר בסיבה ב')] ולכן בחיות זה העלאת גרה שמוכיח שהוא אוכל צמחים (שהעלאת הגרה כזה כדי לעכל יותר את התאית שיש בצמחים) ולא אכזרי שאוכל בשר, ופרסה שסועה ניראה כחיה שאינה כוחנית, שאין לה ידים עם טפרים או פרסה שלמה כחזקה. ובדגים זה קשקשת שמגן על עצמו (במקום לתקוף) וסנפיר ששט בו כעין שבורח ולא נילחם. ובעופות זה שלא דורס שאינו אוכל בשר, והקורקבן ניקלף שמרמז על אכילתו צמחים שלכן צריך אותו עבה (ואצבע מיותרת מפריע לילחם כי זה נקודת תורפה שעדיף שלא תהיה בלחימה, שאינה מועלת לילחם ויכול האוייב להכאיב לו בה. וזפק מתמלאת באוכל ובקרב כשהזפק מלא זה אולי מפריע לו). וחגב אולי ידוע ומפורסם בשמו שאינו נילחם, וארבע רגלים ושתי רגלים זה מקשה עליו לילחם, וארבע כנפיים שמכסים רובו ניראה כמגן על עצמו (מכסה רובו) ובורח מהר (ארבע כנפיים), או ניראה כמשתתף עם חבריו הרבים (ולא נילחם בהם) ולכן מכסה את רובו שלא יפגע מחבריו שנופלים עליו, וצריך ארבע כנפיים שניראה כמו כדי לעוף היטב בכל הנחיל שהרוח בו מפריע אחד לשני. 5. אולי זה קשור לפגם שאכל בחטא מעץ הדעת, שהנחש החטיאו ולכן מסמל את עונשו של הנחש, שבאכילה טהורה מתרחק מהחטא של אכילתו שנעשה בקשר לחיה, ולכן באכילת חי שמתקשר בזה לחי (כנחש שהוא חי) אוכל רק בטהרה ע”י ריחוק מהחטא שהנחש החטיאו. שכך בחיה זה שמעלה גרה, שבהעלאת הגרה עולה לפה אבל אינו נהנה מהטעם כמו באכילה רגילה, כי מגיע אחרי שעבר תהליך בבטנו, ולכן זהו כנחש 'אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר' (יומא עה,א), ופרסה שסועה ניראה כפגם ברגל, שאינו רגל פשוטה (עם אצבעות) וגם סדוק, וזהו כרמז לנחש: '"על גחונך תלך" - רגלים היו לו ונקצצו' (רש"י. בראשית ג,יד). ובדג בעל קשקשת שמזכיר את עור הנחש, אבל אצל הנחש זה עור ואצלם זה קשקשים שתלויים, אבל קשקשים שדבוקים בגוף (כניראה כנחש) טמא (רמב"ן. ויקרא יא,ט) כך שמראה שונות מהנחש, והסנפיר כעין במקום הרגלים שנקצצו לנחש. ובעוף אינו דורס, שלא כנחש שטורף בע"ח, וקורקבנו ניקלף כעין עור הנחש שמושל כמתקלף מגופו, אבל בעוף זה בתוך הבטן ולא מתקלף מעצמו ואצל הנחש זה בחוץ ומעצמו נישול. וחגב הוא עם הרבה רגלים שזה היפך מנחש שניקצצו רגליו, וארבע כנפיים כמו למהר תזוזתו בתעופה באויר שלא כנחש שזוחל על גחונו צמוד לקרקע, ושמו חגב שמודגש שאינו נחש שהוא שרץ אחר (שהחגב הוא שרץ העוף). או בדומה, 'מה היה לבושו של אדם הראשון? עור צפורן, וענן כבוד מכסה עליו, וכיון שאכל הפרי נפשט עור צפורן ונסתלקה ענן כבוד מעליו וראה את עצמו ערום' (ילקו"ש תורה רמז כז) לכן כנגד חטאו שבו הושחתו מידותיו עד שמגיע לרמה שאוכל חי, כנגד זה אוכל כשר כדי להפחית מחומרתו, וזה ע"י שמזכיר את חטאו, ולכן פרסה שניראית כמו ציפורן גדולה, והיא סדוקה, כנגד הפגם שהופחת (התבטל) הציפורן, ומעלה גרה כעין שלא היה ראוי לו לאכלו. או בדומה, בשל שחטא האדם בעץ הדעת באכילה, אז באכילת חיות שזה אכילה (כאכילת הפרי) וזה בחיות שיש בהם חיים בזה מזכיר את עצמו שמעלתו של האדם היא בדעת שבזה מעל החי, ובחטאו כעין פגם בדעתו ולכן כעין קרוב לדרגת חי. לכן אז יש סימני טהרה, שבוחן את הסימנים, שבכך משתמש בדעתו כדי לפעול ע"פ ציווי ה', ובכך כעין מתקן את דעתו שניפגם חטא באכילתו נגד רצון ה', ומתקן בכך את חטא עץ הדעת. 6. אבותינו היו רועי צאן, ולכן כדי להתחבר למעלתינו השלמה אנו אוכלים דווקא חיות שהם מזכירים את הצאן, שזהו חיות שמעלות גרה ושוסעות שסע. (והשאר הם דומים לסימני החיות כמו שאמרנו ב1). 7. החיות הטהורות הם סה"כ עשרה, שזה כנגד עשרת הדברות, לומר שאין לנו מעלה יתרה עליהם אלא מצד מעלתינו כמדבר, שהוא מצד הנשמה, ותפקידנו בעוה"ז הוא לקדשו, שלכן זכינו למעלת מדבר. מימלא החיות הכשרות רומזות לנו על יעודנו בעולם ועל היתר האכילה לשם העלאת העולם (שבאכילתם אנו מעלים אותם), ולא שאוכלים סתם כך אלא זה כדי לתקן את העולם. 8. אולי אפשר שנאמר בפסחים (צד,א) 'עגלה בצפון ועקרב בדרום וכל הישוב כולו אינו יושב אלא בין עגלה לעקרב', ופרש"י: 'עגלה- אותן כוכבים העשוים כעגלה והוא מזל שור', אומר על זה מרן גדול הדור שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'תורת המקרא' פרשת "כי תשא") נמצינו למדים מזה, כי העגלה שלטת על כל הישוב מצד צפון והערקרב מצד דרום. לכן קבעו המצרים את העגל כסמל הלאומי שלהם, מכיון שמבחינה אסטרונומית שולט העגל על העולם, לפחות בכל הנוגע לתכונות שהצפון מלמד ביחוד העושר והכלכלה הכל והשלטון' אולי אפשר ע"פ זה לומר, שמה שהותר באכילה זה דווקא הדומים לשור. כדי לומר שאין חשיבות לאסטרונומיה לשלטון בעולם, אלא הכל מה', ולכן ה' הוא שהתיר לנו מה לאכול, וזה בחיות כעין השור, שהשור מראה על השלטון של הטבע בעולם, וכנגדו אנו אוכלים את השור ע"פ ה', כלומר שה' הוא השליט האמיתי על העולם (וע"פ העקרונות [סימני הטהרה] של שור הותרו באכילה החיות הכשרות, כממשיכים את העקרונות היוצאים מאכילת השור). 9. אולי אנחנו בעוה"ז חיים ע"י הרחמים, ובאכילת בשר אנו מעלים דין באכילתנו מהחי (שהורגים אותו) ולכן צריכים לנסות להתחבר למידת רחמים, וזה ע"י שמדגישים שאנו מנסים להתחבר לצד הרחמים, ולכן דווקא חיות שרחוקות מאכזריות, ולכן כעין שבאכילתם שאנו מתאחדים איתם (שמזין את הגוף) אנו עושים זאת עם ריחוק מהדין, ולכן רק ע"י חיות כשרות שרחוקות מאכזריות (כמובא בטעם ב שבטמאות יש קשר למידות רעות). 10. מובא בשם היהודי הקדוש מפרשיסחא שהבהמה המעלת גרה כשרה, כיון שבהעלאת הגרה כעין רומזת שמעלה לה' את החמריות. ע"פ דבריו אולי אפשר להמשיכו, שפרסה שסוע היא הכי פחות מיוצבת על הקרקע, ולכן זה מסמל את הניתוק מהארציות. ובדג הוא מכוסה בקשקשים כעין שחוצץ מהחומריות שסביבו. ובעוף אינו טורף (שטורף זה שיא החומריות) והקורקבן שלו ניקלף, כעין שמתפורר מהמשיכה לחומריות (מהאוכל). וחגב עם ארבע רגלים אבל מקפץ על שניים כעין מנסה להתעלות מהארציות של הארץ שתחת ארבעת רגליו (שארבע רגלים זה העניין הטבעי של הליכה רגילה, שממנה מתעלה בקפיצה בשני רגליו) וארבעת הכנפיים כעין כנף מעלה כל רגל, ובכך עוטף את גופו, שמכסה את חומריותו. או ארבע כנפיים כמלאכים, שרומז שהוא כנגדם, ומתגלה בארבע רגלים פלוס שנים, כעין המלאכים שיש להם שש או ארבע כנפיים (חגיגה יג,ב), ושמו חגב כרמז על החגים שעולים בהם לרגל לה'.