התורה מדגישה שיוסף זכר את החלומות, ולא שזכר את מה שהאחים עשו לו.

התורה באה ללמד אותנו שהמניע של יוסף במה שעשה לאחים היה רק כדי להגשים את החלומות, ולא כנקמה לאחים על מה שעשו לו.

כך מוכח גם ממה שיוסף בכה כששמע את דברי האחים (מב, כד) וכשראה את בנימין (מג,ל), ואעפ"כ המשיך ב"משחק" - מה שמראה שהמניע שלו לא היה נקמה, אלא הגשמת החלומות, ויצירת מצב שהם ישובו בתשובה, בכך שיצילו את בנימין.

יש קושי מסוים בהנחה שיוסף פעל כדי להגשים את החלומות: אם הוא סבר שהחלומות היו נבואיים, מדוע הוא צריך להתערב, הרי היה יכול להניח למאורעות להתפתח מעצמם עד הגשמת החלומות? התשובה לכך היא, שהוא חשש שהחלומות יתגשמו בצורה קשה, היינו שאחיו ישתחוו לו כעבדים לאדונם. לכן הוא פעל להביא לכך שהחלומות יתגשמו בצורה מקילה יותר, היינו שישתחוו לו כנתינים למלך. הוא ידע שחלום נבואי אי אפשר לבטלו לגמרי, אבל אפשר "לנהל" אותו באופן שלא יתגשם בצורה פוגעת אלא בצורה נוחה יחסית; כך הוא פעל לגבי חלומות פרעה, שלא היה יכול לבטל את שנות הרעב, אבל היה יכול למתן את אופן התגשמותם.

יש במלה "ויזכור" כאן רמז לכך שיוסף התכוון להגשים את החלומות: בזמן המבול, נאמר "ויזכור אלקים את נח" (ח, א), ושם הכוונה היא שה' החליט להגשים הבטחה שהבטיח בקשר למצב כזה (שהרי ברור שאין זה זכירה כפשוטו, שאינה שייכת לגבי הקב"ה). גם כאן, יוסף פועל להגשים את רצון ה' כפי שהתבטא בחלומותיו.