"ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותם בלבד" [סופרים,כ,ד]

הנוסח השגור בפינו מעלה את השאלה, האם יש חיוב לראות את הנרות, או שראיית הנרות היא הרעיון והמהות, ולכן אין להשתמש לאורם, אך קיום המצווה מתבטא רק בהדלקה, והראִיה אינה חובה. נפקא-מינה אפשרית: מי שאינו בביתו, ובני הבית מוציאים אותו ידי חובה בהדלקתם [שהרי "מצוות חנוכה –נר איש וביתו"] האם ידליק בברכה במקומו? אם חובה לראות –אכן ידליק בברכה כדי שיראה נרות חנוכה, ואם לא- תהיה זו ברכה לבטלה, שהרי יוצא בהדלקה שבביתו בלא נוכחותו, ורק אם מתכוון שלא לצאת בהדלקת הבית יוכל לברך. [ועיין שו"ע, תרע"ז,ג ורמ"א ובפסיקת המשנה-ברורה סקי"ד]

וכן לנידון שלנו: מה מעמדו של העיוור בחג האורים? האם רשאי להדליק בברכה שהרי הסומא חייב עקרונית בכל המצוות, או -במידה ויש חיוב בראיית הנרות –לא יברך, שכן הוא אנוס מלקיים המצווה כהלכתה? נחלקו בכך אחרונים: לדעת מהרש"ל והמג"א [תרע"ה,סק"ד] ידליק בברכה, וזאת גם אם יש חיוב בראיה. והטעם לכך, שביסוד מצוות נרות חנוכה מונח עקרון ה"פרסומי ניסא" והדלקתו של הסומא תאפשר לאחרים לראותם ובזה יתבטא הפרסום. ובדומה לנרות שבת, שאף העיוורת מדליקה ומברכת, שכן האור יועיל לכולם ובעקיפין גם לה עצמה. ודעת היעב"ץ [הובא במשנה-ברורה, תרע"ה,סק"ט]  שהעיוור לא יברך. ומדברי התוספות משמע שידליק בברכה [ראש השנה,לג,א]

למעשה, פוסקים רבים סוברים שסגי נהור רשאי להדליק נרות חנוכה בברכה, ומובא שכך נהגו בירושלים [ילקוט יוסף בשם הרב אבורביע]. אמנם יוכל לבקש מאשתו שתדליק, והיא הרי מוציאה אותו ידי חובה בכל מקרה, אבל אין בזה הכרח. ואדם שראייתו כבדה אך הוא יכול להבחין באור הנרות במעורפל –לכל הדעות ידליק בברכה.